- - - - -
מעשה במפקד פלוגת רובאים איטלקי במלחמת העולם השניה במערכה באתיופיה. אותו מ"פ ערך את פלוגתו להסתערות על יעד אויב, ולאחר שהארטילריה סיימה את הנחתת האש המחפה, הרים את קולו בשאגה "אחרי!"... ומיד קם והסתער כשהוא יורה צרורות קצרים מתת המקלע שלו. אף חייל לא קם להסתער איתו, אולם החיילים שנשארו בעמדת ההסתערות הריעו בהומור איטלקי - "בראוו קפיטיאנו!".
מאיר (מאיר'קה) פעיל היה אלוף משנה בצה"ל, הסטוריון, חבר כנסת ופעיל שמאל. הספיק לשרת כמפקד מחלקה בפלמ"ח, מג"ד גדוד 51 בגולני, מפקד חטיבה 11, מפקד בה"ד 1, ראש מחלקת תורת הלחימה ועוד. את ספרו "המפקד" כתב לאחר סיום שירותו הצבאי וכפנייה למפקדים להיות אנושיים יותר ולפעול בדרך מצליחה ונבונה מהנוכחית.
שלוש תכונות מפתח, טוען הסופר, יש באדם הלוחם: כושר גופני, אימון וידע מקצועי, ורוח הלחימה. שלושת התכונות הן מכפלה ולכן כאשר אחת מהן שווה לאפס המכפלה כולה מתאפסת. שתי התכונות הראשונות מתקיימות בצה"ל בדרך הטירונות, האימונים וסרגל שמירה על כושר. השלישית, כך הוא מסביר, פחות. אותה צריך לשפר ע"י המפקדים, תרבות, שיחות והרצאות, זיקה לארץ ולמסורת ועוד.
בשנים האחרונות שמעתי פעמים רבות טענות לבטל את שירות החובה בצה"ל ולהפכו לשירות מקצועי ע"י מתנדבים או מדיוק יותר לומר - שכירים. השתדלתי תמיד להתחמק מדיון בנושא בעיקר מכיוון שעוד לא גיבשתי דעה אך גם כי לא ששתי על הרעיון. בספר "המפקד" התחלתי לקרוא את הטענות המנוגדות. הסופר מסביר שמעבר לתקציב המוכפל פי חמישה שדורש צבא מקצועי, המתנדבים לצבא בדומה לצבאות מקבילים בעולם יהיו מדלת העם. כך יתפספסו רוב המפקדים הטובים ורמת הצבא תרד פלאים. אני נוטה להוסיף שהצבא נותן מקום לחיבור שאין דומה לו בין תרבויות וציבורים שונים בעם וקשר מחוזק לארץ, דבר שיפגע קשות בצבא מתנדבים. (זאת מעבר לחובה הדתית עצמה להילחם מלחמת מצווה. כך נראה לי לומר שהיהדות דוגלת בשירות חובה גם אם ודאי שלא במתכונת הנוכחית).
יחד עם היתרונות לצבא העם, מסביר בעל שלושת הפלאפלים, שמכוח המשמעת הצבאית ובניגוד למפעל האזרחי בו יש דרגים שונים וכל החלטה עוברת דרך סינונים רבים, הקלות בה מפקד אחד בצבא מחליט ומבצע גורמת למהירות יעילה בהחלטות נבונות אך אסונות נוראיים בהחלטות שגויות. העולם וספרו מלאים שגיאות שכאלו שעלו בחיי רבים וטובים, ולצערי הכרתי בעצמי לא מעט.
הסופר מסביר מדוע נצטרכת המשמעת החזקה בכל צבא; למען מזעור האינסטינקט כאשר המוות מרחף בין החיילים. הוא טוען שאין דרך אחרת לשמור על רוח הלחימה כך שתעניק בזמן קרב רצון אמיתי להמשיך להילחם, חוץ מלמען הבית האישי או הקבוצה הלוחמת. ואני הקטן מעיר; יש: אידיאלים. כהמשך לערכים הנדרשים למפקד מוסיף מאיר את המנהיגות, אהבת המולדת, גאוות היחידה, הדוגמא, היחס האישי ועוד. את דבריו הוא מחזק בעזרת ניתוחים מרשימים, גם אם לא תמיד מדויקים, מסיפורים וקרבות בעיקר משנותיו כמפקד, אך גם לפניהן ולאחריהן.
הספר מלא תיאורים ודוגמאות נהדרות מקרבות בעולם ובעיקר ממלחמות ארצנו היפה. הנאה רבה שאבתי מתיאוריו במלחמות נוסטגליות בעיניי אשר הכרתי דרך ספרי ילדות כדנידין וחסמבה, ובעיקר מכך שברובם הם מסופרים ממבט ראשון. מאיר פעיל פיקד לצד מפורסמים כרפאל איתן (רפול), אריאל (אריק) שרון וכפקוד של משה דיין. עצוב מעט לגלות שצה"ל (או ישראל) של אז שנהג להדביק כינויי חיבה למשרתיו כיום הפך למעט ממוסד לכך. הכתיבה לא מעולה לדעתי, גם לא התוכן או הניתוחים. אך העלאת המודעות לשיפור, דיוק ומשמעות תפקיד המפקד היא החשובה בעיני.
יחסו של הסופר כלפי דתיים בכלל ולבני הישיבות בפרט הינו מזלזל. פוליטית הדבר לא מפתיע כלל, אולם כלוחמים, קל לראות שאין טועה ממנו. כל מי שפגש לוחם מבני הישיבות יודע שאין שווים להם ברוח הלחימה, ומתוך כך גם באימונים, במקצועיות, בכושר ובהתנדבות. דעתו הפוליטית כלל לא מפתיעה, כדעת כמעט (?) כל יוצאי הפיקוד הגבוה. המציאות הפוליטית הקיימת בצבא שמתיימר לשרת את העם כולו אמורה להעלות נורה אדומה לכל מי שהדמוקרטיה חשובה לו (אם כי אינני נמנה עמם).
פעמים לא מעטות מאיר מזכיר שגיאות של צה"ל שאיבדו לטענתו מפקדים איכותיים, כדוגמאת הכניסה ללבנון בהתשמ"ב - מלחמת שלום הגליל. לעומתו אני סבור שצה"ל איבד מפקדים טובים הרבה יותר מהיציאה, ובטח מיציאתו ממקומות רבים יותר כסיני, עזה, הר הבית ועוד. מעשרות המפקדים שהכרתי זכיתי להכיר בודדים המעולים בעיניי, כאלה שאני סומך על שיקול לדעתם והייתי הולך אחריהם למלחמה. הנותרים היו כאלה שבעיניי רוב לוחמי הפלוגה היו יכולים להחליפם ולקבל תוצאה טובה יותר. הלוחמים הטובים שהכרתי נפלטו מהצבא מרצון או שלא, ואילו הטובים פחות התקדמו לאחר לחצים רבים.
כאחד מהבודדים שנהנה מאוד משירותו הצבאי, גם אני הקטן הייתי חושב לחתום אם רק רוב מעשי הצבא לא בגדו בערכים ובאידיאלים המפעפעים בי. שמירה על קווים וירטואליים בעיניי, פקודות הכובלות את ידי, נותנות את הסכין לאויב ומזמנות אותו במתק שפתיים, מסירת מליוני דולרים, מחבלים, שטחים, חשמל, מים ותרופות ביד כל אויב שמבקש ושלא בעודו משמן את המשגר.
עצב נוסף עולה בעיניי מכך שתרבות ההנאה האישית גורמת לכל שאינו מגיע עם ערכים ממקור אחר לחוסר רוח לחימה כלל וכן להחלשת הלוחמה בכל דרך שהיא. אם הדבר דרך יחסם המתרכך והולך של המפקדים, המסעות המתקצרים, האימונים המתבטלים, הקד"רים שכבר אסורים וכן הלאה. ואם מדובר על החדרת אירגונים פוליטיים המשבשים את סדר העדיפויות הנכון לכל צבא ומעלים ערכים פוליטיים אחרים מעל ערכי הניצחון. אין פה אמירה האם אג'נדות אלו נכונות או לא אלא רק שאלה האם הן חשובות יותר מחיי העם והארץ.
לא מזמן עברתי לחטיבת מילואים המבוססת על גדוד 51 של גולני. אמרתי אז לעצמי שלמרות שהחטיבה שלי מוערכת בעיניי לאין שיעור יותר, למען הזיקה שלי לחטיבה החדשה נדרש ממני ללמוד על מקורה. על כך זכיתי לסיפורים רבים יפים על גדוד 51 דרך אחד ממפקדיו וערכו עלה בלבי.
לפני כמה שנים העלתי באתר התלבטות האם להתגייס מכיוון שלצבא מטרות הפוכות מאלו הצריכות להיות לו לדעתי. לכן הרגשתי צורך לכתוב לאחר מעשה: אני עוד עומד מאחורי כל מילה.
כולי תקווה שאזכה לראות בעיניי צבא חדור מטרה ורוח נכונה, צבא יהודי המגן, תוקף וכובש למען העם וארץ.