“נולדנו לחיים האלה, בעוד ניתנה לנו הבחירה אם לאבד אותם למוות. בכל דקה כמעט מהזמן, עלינו לבחור בחירות גורליות או פחות משמעותיות שישפיעו כך או אחרת בהמשך הזמן. אני מתייחסת כרגע רק לאנשים נורמטיביים ולא לאלו בעלי המוגבלויות שכבולים לחסדים של אחרים ושל ההוא מלמעלה. אני חושבת שלבחור זה בכלל לא ההתחלה. דבר ראשון צריך לרצות לבחור. נתקלתי בבחירה לבחור כל-כך הרבה פעמים בחיי כך שעד שהגעתי לבחירה עצמה כבר הייתי יותר ממוכנה להחליט. כי למרות שבכל רגע עלינו לבחור אם להתעורר מוקדם או מאוחר, אם לדחות את המשימות או לבצע אותם, אם לצלצל או לחכות לצלצול, אם לפחד או להתגבר על הפחד, אם לשמוע או להשמיע, אם לאהוב או לשנוא. כך אני יודעת שקודם חייב לרצות לבחור. מיה, היא הגיבורה של "אם אשאר" והיא תלויה בין חיים למוות. היא מוצאת את עצמה בליבה של בחירה שבסופה תכריע ותשפיע לא רק על חייה אלא גם על חייהם של רבים ממכריה. זה אכזרי אבל זאת לא ההתלבטות של מיה. היא מוכרחה לרצות לבחור. וזה כל מה שהיא מנסה לעשות במשך כל הספר. והיא עושה את זה בדרך מקסימה ומרתקת שנותנת השראה. אני יכולה להעיד שקשה הרבה יותר לרצות לבחור מאשר לבחור. כי הכי נוח זה להיות נטרלי. מחוץ לבלגן, מחוץ לטווח הראיה, הכי נוח להיות בלתי נראה. אבל לא לבחור זה חשיבה של חלשים ופחדנים. כי יש כל-כך הרבה להפסיד בעולם הזה וכל-כך הרבה להרוויח, שלא לבחור זה הבחירה הנוראית ביותר. למדתי את זה בדרך קשה. פעם הייתי מעדיפה לא לבחור. להסתכל על הדברים ולא להשתתף בהם, להעביר חוות דעת ושלא יעבירו עליי חוות דעת. היום אני כבר לא שם היום אני בוחרת לבחור. בחרתי באמא שלי ולא באבא שלי. כי המקום של זבל הוא בפח האשפה ולא בסביבת בני אנוש. בחרתי בדרך תורה ולא בהפקרות. כי לי ולכל העם היהודי יש ברית עם המקום-ברוך-הוא ופראייר האחד שמפר אותה. ספרו של גייל פורמן, "אם אשאר" מדבר על הבחירה של מיה. על אומץ ופחד, על תקווה וייאוש, על נגינה ומשפחה וחברות. היא כל הזמן חושבת לעצמה- מה אם אשאר.. עלילה מצוינת שמלווה בכתיבה נפלאה, מסוג הספרים שמתחשק לקרוא שוב.”

“- - - אני יודע, חייבת להיות עלילה מרגשת, מפחידה, מקריסה אפילו כדי לקבל את צומת ליבנו, הקוראים האומללים. זה כמו סרטים, חייבים להיות מפציצים כדי לקבל רייטינג. אבל למה? למה אי אפשר לכתוב על מחשבות ועל בחירות בעלילה אמיתית, רגילה ומשעממת? והאם בכלל אפשר? כן, כן, אני יודע, אלו החיים, כך הדברים עובדים. אך לא, יש ספרים אמיתיים וטובים. גם סרטים כאלו. אולי זו הסיבה שאני לא אוהב ספרים כמו אם אשאר, פלא ודומיהם. לא שהם לא ראליים, לא חסרים מקרים אומללים שהכרתי. אלא שהם מנסים להעביר משהו בדרך הקלה ביותר, מצפון ורגש. כי כך, אולי שיערה הסופרת, אם ישבו חזק מספיק על הרגש של הקוראים, אם הטרגדיה תהיה מרטיטה מספיק, כולם חייבים ליפול לרגלי הספר. ולהשתחוות כמובן. גם אם באמת באמת הוא משעמם. הרי אם חלילה יגיע חבר ויספר לכם טרגדיה כואבת בצורה חד גונית, לא תתרגשו? אין באמת קשר לכתיבה. גם אני אוהב ספרי אקשן מגניבים. ברור. אבל לפחות הם לא מנסים להציג מציאות קיימת. הספר לא היה גרוע, אחרי הכל הצלחתי לסיים. הוא פשוט היה עוד אחד. עוד ספר נוער שמספר על טרגדיה מרגשת בהגזמה ומצפה שנתאהב גם בו. לא הרגשתי מסר חשוב במיוחד, לא הרגשתי שחידשו לי משהו. לא הרגשתי בעלילה משהו יותר מהרגיל. וזה מה שסופר מחפש, לא? לכתוב את הספר שעוד לא כתבו. התקופה הקצרה משהו שבה חזרתי לקרוא ספרים משמחת אותי. אין תחליף לספר טוב. בגלל קוצרה החלטתי לקרוא רק את הספרים שהומלצו לי מספיק פעמים, כאלו שאהנה, אכיר ואלמד מהם הכי הרבה. ואין לי באמת מה לכתוב על ספר מעולה. כי טוב, הוא מעולה. מה עוד? תקראו ותראו בעצמכם. אם אנסה להעביר את הספר בעצמי רק אהרוס. מעניין איך הגעתי לאם אשאר. אולי כי הציפיות גבוהות, גם כן מעניין למה. אולי כי אני לא בגיל המתאים, או בכלל במין הנכון. אין לי מושג. הספר גם לא גרוע, שלושה כוכבים זה הרבה. הוא פשוט עוד אחד. מעניין אם אגיע אי פעם לספר הראשון בסוג-של-ז'אנר הזה, ומה אומר עליו. אם בכלל יש אחד כזה. אז סימנתי V על עוד ספר מהרשימה, ממשיכים הלאה.”

“TO BE OR NOT TO BE הנוער יאהב את הספר הזה! הספר הזה "תפור" לסרט וככל הידוע לי כבר בוים סרט על בסיס הספר. בסרט לא צפיתי, אם כי הבנתי שהסרט לא היה בדיוק "שובר קופות". כספר אני כבר יכולה לספר לכם, שגייל פורמן יודעת לגעת בנימים הקטנים שעוטפים את הלב. אומנם ספר דמיוני, ומי שמכיר אותי יודע שזה לא בדיוק כוס התה שלי, ואף על פי כן נהניתי. הרעיון שגייל פורמן הביאה לכאן, מדהים ... עובדה היא הצליחה לשכנע אותי לקרוא את הפנטזיה הזו. הסיפור הזה מתרכז בדמות הראשית – מיה. מיה בת 17 ולה אח קטן בשם טדי. האב - מורה לספרות בחטיבת הביניים, פנקיסט לשעבר שניגן בלהקה, והאם חובבת מוסיקה עובדת בחברת נסיעות. למיה חבר שמנגן בלהקת "כוכב נופל" בשם אדם חברה יהודיה קרובה בשם קים. בניגוד לכל אלה שסבבו אותה, מיה אהבה מוסיקה קלאסית וניגנה בצ'ילו. (גייל פורמן בחרה דווקא בכלי בומבסטי בניגוד לדמותה השברירית של מיה). אדם ומיה היו מאוד שונים האחד השני. הוא התהלך עם ג'ינס צמוד, חולצות פאנק רוקיסטיות וקעקועים שנונים. היא לעומתו "חנונית". עד כדי כך שבבית הספר קראו להם: "החתיך והחנונית". בשעה 7:09 – שלג. סיבה טובה להכריז ברדיו שלא יקויימו לימודים בבתי הספר היום. אם כך, אין עילה יותר טובה מזו ליום משפחתי– הוכרז יום חופשה משפחתי! היות והילדים לא היו אמורים ללמוד, והאב כמורה לא היה אמור לצאת ליום עבודה, אזי האם החליטה להצטרף גם לחגיגה והודיעה למקום עבודתה שהיא חולה. בשעה 8:17 כל המשפחה יצאה לבלות יחד, וליהנות מיום חופשה משפחתי אבל.... כמו שכולנו כבר מכירים את המשפט הקלישאי "האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחק"... ב-9:23 מיה שאלה את עצמה: אני מתה? היא מצאה את עצמה מוקפת בשוטרים ואנשים בחלוקים לבנים, כשברקע נשמעת מוסיקת סירנות. ציטוט עמוד 18: השוטרים הדליקו נורי תאורה סביב זירת התאונה, והם מאותתים לכלי רכב משני כיווני התנועה להסתובב ולחזור על עקבותיהם, הכביש סגור. השוטרים מציעים להם בנימוס דרכים חלופיות, כבישים, צדדיים שייקחו את האנשים לאן שהם צריכים". ב-12:19 בבית חולים מתברר שלמיה יש תמט בריאה, טחול קרוע, דימום פנימי ממקור בלתי ידוע, חבלות במוח, צלעות שבורות ופנים שדורשים ניתוח פלסטי. הבנתם? תאונה דרכים! נגמרה המשפחה ורק מיה נותרה. תוך כדי כך שמיה מאושפזת, חסרת הכרה עטופה בצינורות שיוצאים מגופה לכל מיני מכונות, היא נעה בין שני מישורים עבר והווה, עולם החיים וחיי העולם הבא ואנחנו- הקוראים, מצטרפים למסע הזה. בעבר, מיה גדלה על ברכי המוסיקה, והתייחסו אליה כאסופית בגלל אהבתה למוסיקה הקלאסית בניגוד למשפחתה הרוקיסטית . טד-אחיה הצטרף למשפחה, רק לאחר מספר ניסיונות כושלים, הוא צלל לתוך צלילי המוסיקה של המשפחה בהפתעה גמורה. כשמיה נולדה ההורים לא הרגישו מבוגרים מספיק, כדי לקבל עליהם את עול ההורים, מאידך היה להם ברור שהם יביאו את מיה לעולם. האם הייתה תומכת נלהבת בזכותן של נשים לבחור. הייתה לה מדבקה על האוטו: ציטוט עמוד 63: "אם אני לא כשירה לבחור, אני לא כשירה להיות אמא". אבל במקרה שלה היא בחרה ללדת את מיה. כעת בבית החולים, מיה צריכה להחליט איפה להמשיך? ציטוט עמוד 66: אין אני אמורה להחליט? איך אני יכולה להישאר בלי אמא ואבא? איך אני יכולה לחיות בלי טדי? או אדם? זה יותר מדי. אני אפילו לא מבינה איך זה עובד, למה אני כאן, במצב הזה, ואיך אצא ממנו כשארצה. אם אגיד אני רוצה להתעורר, אתעורר מיד? כבר ניסיתי להקיש בעקבים כדי למצוא את טדי וניסיתי לשגר את עצמי להוואי, וזה לא עבד, נראה שזה הרבה יותר מסובך". ...... ".... "אני מנהלת את העסק. כולם מחכים להחלטה שלי". מיה נותרה כלואה בין שני עולמות: עולם החיים ועולם המתים. בין נשימה לנשימה ותוך כדי כך שמיה היתה מחוברת לכל אינסטלציית הצינורות , באים לבקרה הסבתא, הסבא, קרובי משפחה, חברים, אדם וקים וכך ניתנת לקורא "טעימה" על כל דמות ודמות. הספר כתוב בצורת פלשבק של עבר והווה, ע"פ שעות על פני היום בפרקים קצרים. בפליישבק – הקוראים מקבלים תמונה על חייה של מיה, ויחסיה עם הדמויות שסבבו אותה. העלילה הזו מוכיחה עד כמה נכון המשפט: "שכל יום שעובר לא חוזר" ומאידך גיסא, עד כמה החיים הם זכוכית קריסטל שבירה. הסופרת גייל פורמן מביאה את הדמות הראשית ל"מראה של החיים". הדמות הראשית – מיה, חולקת את היסוסיה בינה לבין עצמה עם הקורא. כל הסיפור מובא לקורא דרך המשקפת של מיה, נקרא בשלוק, הוא מסקרן ומהפנט כאחד. ציטוט עמוד 141: "לפעמים אדם עושה בחירות בחיים, ולפעמים הבחירות עושות את האדם. את מבינה את זה?" אני מסכימה עם המשפט הזה. אתם מסכימים? זהו סיפור נוגע ללב, ריאליסטי עם נגיעות של פנטזיה. בני נוער ומבוגרים ייהנו מהספר הזה. יופי של ספר, ממליצה בחום. לי יניני”

“המורה לנהיגה שלי סיפר לי על חוויה שעבר כשהיה בן 15, בקיבוץ. הוא נהג בטרקטור, כמו כולם. בלי רישיון, כמו כולם. אך שלא כמו כולם לו קרתה תאונה, הטרקטור התהפך ומחץ אותו תחתיו. רק בבית החולים זיו הצליחו להחזיר אותו לחיים. זה הרשים אותי. כשהייתי בתיכון רווחו ספרים וסיפורים על מוות קליני והחזרה ממנו. רגע, אמרתי. הגעת למצב של מוות קליני וחזרת לחיים? הוא נאנח. אני יודע על מה את חושבת. קולות, אורות, מנהרה, חוויה רוחנית גדולה. אז אני לא יודע על אחרים, אני יכול לספר רק על החוויה האישית שלי. כלום. חור שחור, וכלום. עד שחזרתי לחיים ולהכרה. למרות כל זאת, סיפורים כמו של המורה שלי לנהיגה לא ממש מרשימים. לעומת זאת סיפורים על חוויות חוץ גופיות ועל החיים שלאחר המוות ממשיכים להיות פופולריים. הנה כמה מוסכמות קבועות: * הנשמה יוצאת מהגוף * התודעה ממשיכה להתקיים, לראות את הגוף "מלמעלה" או מהצד, ולחוש את הסביבה בכל החושים. * ההמשך - חיים או מוות, תלוי בבחירה אישית, אבל גם בכפוך לבקשות מאנשים קרובים בסביבה. * כדי למות - צריך "שחרור" מלא מאנשים אלה ^ וכמובן - כל החיים שעוברים בין העיניים... בטח פספסתי כמה דברים, אבל זה לא ממש חשוב. כמו "לאחר מכן", וכן "מותו וחייו של צ'רלי סנט קלאוד", גם הספר הזה עוסק בגבול הדק שבין החיים למוות. זה לא נאמר בתמצית שעל הכריכה האחורית, ובעיני זה פרט חשוב, כי לא לכל אחד מתאים לקרוא ספר כזה. לי לא. בטח לא בצמידות רבה כל כך לשני הספרים האחרים שהזכרתי. באופן כללי מדובר בספר נוער, ובמוקד העלילה נמצאת אהבת נעורים גדולה: בין מיה נגנית הצ'לו הקלאסית, הכבשה השחורה במשפחת אוהבי רוק כבד, ובין החבר שלה, כוכב רוק גם הוא. מיה מתלבטת בין השיארות בעיר שלה, יחד עם החבר והלהקשה שלו, ובין לימודים מקצועיים הרחק בג'וליארד. תאונת הדרכים שבה היא מעורבת משנה את המוקד של הדילמות. ועכשיו לספוילרים: לא ברור לי למה נקודת המבט בספר היתה של מיה, התלויה בין חיים ומוות. אדם, החבר היה יכול להיות המספר. בצורה טבעית יותר, ובלי שום הפסד שהוא לעלילה. או קים, החברה. או נקודת מבט של מספר כל יודע. בחירה בדמות מספר שהיא תודעה של אדם שהוא מת למעשה מעניקה לספר נופך פסיבי, שאותי אישית מעצבן. אין ממש דילמה. עיקר הספר אינו נמצא בו. מיה מתעוררת, לאחר חבלות רבות ופגיעה מוחית, לחיים שהם למעשה נטולי משפחה. מכאן הסיפור מעניין: איך היא מתאוששת? איך היא מתמודדת? האם היא תוכל לחזור לנגן בצ'לו? האם היא תרצה בכלל? האם האהבה שלה ושל אדם תחזיק מעמד, גם כשהיא אינה בשיא כושרה ויופיה? המון המון סימני שאלה, שיכלו למלא ספר או שניים, מעניינים הרבה יותר מהספר הזה. מבחינת כוכבים - מדובר בספר נוער, וככזה צריך לשפוט אותה. בסולם שבין "ההסתברות הסטטיסטית לאהבה ממבט ראשון" (0) ו"אשמת הכוכבים" (5) נראה לי ש"אם אשאר" ראוי לכוכב וחצי.”

“נולדנו לחיים האלה, בעוד ניתנה לנו הבחירה אם לאבד אותם למוות. בכל דקה כמעט מהזמן, עלינו לבחור בחירות גורליות או פחות משמעותיות שישפיעו כך או אחרת בהמשך הזמן. אני מתייחסת כרגע רק לאנשים נורמטיביים ולא לאלו בעלי המוגבלויות שכבולים לחסדים של אחרים ושל ההוא מלמעלה. אני חושבת שלבחור זה בכלל לא ההתחלה. דבר ראשון צריך לרצות לבחור. נתקלתי בבחירה לבחור כל-כך הרבה פעמים בחיי כך שעד שהגעתי לבחירה עצמה כבר הייתי יותר ממוכנה להחליט. כי למרות שבכל רגע עלינו לבחור אם להתעורר מוקדם או מאוחר, אם לדחות את המשימות או לבצע אותם, אם לצלצל או לחכות לצלצול, אם לפחד או להתגבר על הפחד, אם לשמוע או להשמיע, אם לאהוב או לשנוא. כך אני יודעת שקודם חייב לרצות לבחור. מיה, היא הגיבורה של "אם אשאר" והיא תלויה בין חיים למוות. היא מוצאת את עצמה בליבה של בחירה שבסופה תכריע ותשפיע לא רק על חייה אלא גם על חייהם של רבים ממכריה. זה אכזרי אבל זאת לא ההתלבטות של מיה. היא מוכרחה לרצות לבחור. וזה כל מה שהיא מנסה לעשות במשך כל הספר. והיא עושה את זה בדרך מקסימה ומרתקת שנותנת השראה. אני יכולה להעיד שקשה הרבה יותר לרצות לבחור מאשר לבחור. כי הכי נוח זה להיות נטרלי. מחוץ לבלגן, מחוץ לטווח הראיה, הכי נוח להיות בלתי נראה. אבל לא לבחור זה חשיבה של חלשים ופחדנים. כי יש כל-כך הרבה להפסיד בעולם הזה וכל-כך הרבה להרוויח, שלא לבחור זה הבחירה הנוראית ביותר. למדתי את זה בדרך קשה. פעם הייתי מעדיפה לא לבחור. להסתכל על הדברים ולא להשתתף בהם, להעביר חוות דעת ושלא יעבירו עליי חוות דעת. היום אני כבר לא שם היום אני בוחרת לבחור. בחרתי באמא שלי ולא באבא שלי. כי המקום של זבל הוא בפח האשפה ולא בסביבת בני אנוש. בחרתי בדרך תורה ולא בהפקרות. כי לי ולכל העם היהודי יש ברית עם המקום-ברוך-הוא ופראייר האחד שמפר אותה. ספרו של גייל פורמן, "אם אשאר" מדבר על הבחירה של מיה. על אומץ ופחד, על תקווה וייאוש, על נגינה ומשפחה וחברות. היא כל הזמן חושבת לעצמה- מה אם אשאר.. עלילה מצוינת שמלווה בכתיבה נפלאה, מסוג הספרים שמתחשק לקרוא שוב.”

“- - - אני יודע, חייבת להיות עלילה מרגשת, מפחידה, מקריסה אפילו כדי לקבל את צומת ליבנו, הקוראים האומללים. זה כמו סרטים, חייבים להיות מפציצים כדי לקבל רייטינג. אבל למה? למה אי אפשר לכתוב על מחשבות ועל בחירות בעלילה אמיתית, רגילה ומשעממת? והאם בכלל אפשר? כן, כן, אני יודע, אלו החיים, כך הדברים עובדים. אך לא, יש ספרים אמיתיים וטובים. גם סרטים כאלו. אולי זו הסיבה שאני לא אוהב ספרים כמו אם אשאר, פלא ודומיהם. לא שהם לא ראליים, לא חסרים מקרים אומללים שהכרתי. אלא שהם מנסים להעביר משהו בדרך הקלה ביותר, מצפון ורגש. כי כך, אולי שיערה הסופרת, אם ישבו חזק מספיק על הרגש של הקוראים, אם הטרגדיה תהיה מרטיטה מספיק, כולם חייבים ליפול לרגלי הספר. ולהשתחוות כמובן. גם אם באמת באמת הוא משעמם. הרי אם חלילה יגיע חבר ויספר לכם טרגדיה כואבת בצורה חד גונית, לא תתרגשו? אין באמת קשר לכתיבה. גם אני אוהב ספרי אקשן מגניבים. ברור. אבל לפחות הם לא מנסים להציג מציאות קיימת. הספר לא היה גרוע, אחרי הכל הצלחתי לסיים. הוא פשוט היה עוד אחד. עוד ספר נוער שמספר על טרגדיה מרגשת בהגזמה ומצפה שנתאהב גם בו. לא הרגשתי מסר חשוב במיוחד, לא הרגשתי שחידשו לי משהו. לא הרגשתי בעלילה משהו יותר מהרגיל. וזה מה שסופר מחפש, לא? לכתוב את הספר שעוד לא כתבו. התקופה הקצרה משהו שבה חזרתי לקרוא ספרים משמחת אותי. אין תחליף לספר טוב. בגלל קוצרה החלטתי לקרוא רק את הספרים שהומלצו לי מספיק פעמים, כאלו שאהנה, אכיר ואלמד מהם הכי הרבה. ואין לי באמת מה לכתוב על ספר מעולה. כי טוב, הוא מעולה. מה עוד? תקראו ותראו בעצמכם. אם אנסה להעביר את הספר בעצמי רק אהרוס. מעניין איך הגעתי לאם אשאר. אולי כי הציפיות גבוהות, גם כן מעניין למה. אולי כי אני לא בגיל המתאים, או בכלל במין הנכון. אין לי מושג. הספר גם לא גרוע, שלושה כוכבים זה הרבה. הוא פשוט עוד אחד. מעניין אם אגיע אי פעם לספר הראשון בסוג-של-ז'אנר הזה, ומה אומר עליו. אם בכלל יש אחד כזה. אז סימנתי V על עוד ספר מהרשימה, ממשיכים הלאה.”

“TO BE OR NOT TO BE הנוער יאהב את הספר הזה! הספר הזה "תפור" לסרט וככל הידוע לי כבר בוים סרט על בסיס הספר. בסרט לא צפיתי, אם כי הבנתי שהסרט לא היה בדיוק "שובר קופות". כספר אני כבר יכולה לספר לכם, שגייל פורמן יודעת לגעת בנימים הקטנים שעוטפים את הלב. אומנם ספר דמיוני, ומי שמכיר אותי יודע שזה לא בדיוק כוס התה שלי, ואף על פי כן נהניתי. הרעיון שגייל פורמן הביאה לכאן, מדהים ... עובדה היא הצליחה לשכנע אותי לקרוא את הפנטזיה הזו. הסיפור הזה מתרכז בדמות הראשית – מיה. מיה בת 17 ולה אח קטן בשם טדי. האב - מורה לספרות בחטיבת הביניים, פנקיסט לשעבר שניגן בלהקה, והאם חובבת מוסיקה עובדת בחברת נסיעות. למיה חבר שמנגן בלהקת "כוכב נופל" בשם אדם חברה יהודיה קרובה בשם קים. בניגוד לכל אלה שסבבו אותה, מיה אהבה מוסיקה קלאסית וניגנה בצ'ילו. (גייל פורמן בחרה דווקא בכלי בומבסטי בניגוד לדמותה השברירית של מיה). אדם ומיה היו מאוד שונים האחד השני. הוא התהלך עם ג'ינס צמוד, חולצות פאנק רוקיסטיות וקעקועים שנונים. היא לעומתו "חנונית". עד כדי כך שבבית הספר קראו להם: "החתיך והחנונית". בשעה 7:09 – שלג. סיבה טובה להכריז ברדיו שלא יקויימו לימודים בבתי הספר היום. אם כך, אין עילה יותר טובה מזו ליום משפחתי– הוכרז יום חופשה משפחתי! היות והילדים לא היו אמורים ללמוד, והאב כמורה לא היה אמור לצאת ליום עבודה, אזי האם החליטה להצטרף גם לחגיגה והודיעה למקום עבודתה שהיא חולה. בשעה 8:17 כל המשפחה יצאה לבלות יחד, וליהנות מיום חופשה משפחתי אבל.... כמו שכולנו כבר מכירים את המשפט הקלישאי "האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחק"... ב-9:23 מיה שאלה את עצמה: אני מתה? היא מצאה את עצמה מוקפת בשוטרים ואנשים בחלוקים לבנים, כשברקע נשמעת מוסיקת סירנות. ציטוט עמוד 18: השוטרים הדליקו נורי תאורה סביב זירת התאונה, והם מאותתים לכלי רכב משני כיווני התנועה להסתובב ולחזור על עקבותיהם, הכביש סגור. השוטרים מציעים להם בנימוס דרכים חלופיות, כבישים, צדדיים שייקחו את האנשים לאן שהם צריכים". ב-12:19 בבית חולים מתברר שלמיה יש תמט בריאה, טחול קרוע, דימום פנימי ממקור בלתי ידוע, חבלות במוח, צלעות שבורות ופנים שדורשים ניתוח פלסטי. הבנתם? תאונה דרכים! נגמרה המשפחה ורק מיה נותרה. תוך כדי כך שמיה מאושפזת, חסרת הכרה עטופה בצינורות שיוצאים מגופה לכל מיני מכונות, היא נעה בין שני מישורים עבר והווה, עולם החיים וחיי העולם הבא ואנחנו- הקוראים, מצטרפים למסע הזה. בעבר, מיה גדלה על ברכי המוסיקה, והתייחסו אליה כאסופית בגלל אהבתה למוסיקה הקלאסית בניגוד למשפחתה הרוקיסטית . טד-אחיה הצטרף למשפחה, רק לאחר מספר ניסיונות כושלים, הוא צלל לתוך צלילי המוסיקה של המשפחה בהפתעה גמורה. כשמיה נולדה ההורים לא הרגישו מבוגרים מספיק, כדי לקבל עליהם את עול ההורים, מאידך היה להם ברור שהם יביאו את מיה לעולם. האם הייתה תומכת נלהבת בזכותן של נשים לבחור. הייתה לה מדבקה על האוטו: ציטוט עמוד 63: "אם אני לא כשירה לבחור, אני לא כשירה להיות אמא". אבל במקרה שלה היא בחרה ללדת את מיה. כעת בבית החולים, מיה צריכה להחליט איפה להמשיך? ציטוט עמוד 66: אין אני אמורה להחליט? איך אני יכולה להישאר בלי אמא ואבא? איך אני יכולה לחיות בלי טדי? או אדם? זה יותר מדי. אני אפילו לא מבינה איך זה עובד, למה אני כאן, במצב הזה, ואיך אצא ממנו כשארצה. אם אגיד אני רוצה להתעורר, אתעורר מיד? כבר ניסיתי להקיש בעקבים כדי למצוא את טדי וניסיתי לשגר את עצמי להוואי, וזה לא עבד, נראה שזה הרבה יותר מסובך". ...... ".... "אני מנהלת את העסק. כולם מחכים להחלטה שלי". מיה נותרה כלואה בין שני עולמות: עולם החיים ועולם המתים. בין נשימה לנשימה ותוך כדי כך שמיה היתה מחוברת לכל אינסטלציית הצינורות , באים לבקרה הסבתא, הסבא, קרובי משפחה, חברים, אדם וקים וכך ניתנת לקורא "טעימה" על כל דמות ודמות. הספר כתוב בצורת פלשבק של עבר והווה, ע"פ שעות על פני היום בפרקים קצרים. בפליישבק – הקוראים מקבלים תמונה על חייה של מיה, ויחסיה עם הדמויות שסבבו אותה. העלילה הזו מוכיחה עד כמה נכון המשפט: "שכל יום שעובר לא חוזר" ומאידך גיסא, עד כמה החיים הם זכוכית קריסטל שבירה. הסופרת גייל פורמן מביאה את הדמות הראשית ל"מראה של החיים". הדמות הראשית – מיה, חולקת את היסוסיה בינה לבין עצמה עם הקורא. כל הסיפור מובא לקורא דרך המשקפת של מיה, נקרא בשלוק, הוא מסקרן ומהפנט כאחד. ציטוט עמוד 141: "לפעמים אדם עושה בחירות בחיים, ולפעמים הבחירות עושות את האדם. את מבינה את זה?" אני מסכימה עם המשפט הזה. אתם מסכימים? זהו סיפור נוגע ללב, ריאליסטי עם נגיעות של פנטזיה. בני נוער ומבוגרים ייהנו מהספר הזה. יופי של ספר, ממליצה בחום. לי יניני”

“המורה לנהיגה שלי סיפר לי על חוויה שעבר כשהיה בן 15, בקיבוץ. הוא נהג בטרקטור, כמו כולם. בלי רישיון, כמו כולם. אך שלא כמו כולם לו קרתה תאונה, הטרקטור התהפך ומחץ אותו תחתיו. רק בבית החולים זיו הצליחו להחזיר אותו לחיים. זה הרשים אותי. כשהייתי בתיכון רווחו ספרים וסיפורים על מוות קליני והחזרה ממנו. רגע, אמרתי. הגעת למצב של מוות קליני וחזרת לחיים? הוא נאנח. אני יודע על מה את חושבת. קולות, אורות, מנהרה, חוויה רוחנית גדולה. אז אני לא יודע על אחרים, אני יכול לספר רק על החוויה האישית שלי. כלום. חור שחור, וכלום. עד שחזרתי לחיים ולהכרה. למרות כל זאת, סיפורים כמו של המורה שלי לנהיגה לא ממש מרשימים. לעומת זאת סיפורים על חוויות חוץ גופיות ועל החיים שלאחר המוות ממשיכים להיות פופולריים. הנה כמה מוסכמות קבועות: * הנשמה יוצאת מהגוף * התודעה ממשיכה להתקיים, לראות את הגוף "מלמעלה" או מהצד, ולחוש את הסביבה בכל החושים. * ההמשך - חיים או מוות, תלוי בבחירה אישית, אבל גם בכפוך לבקשות מאנשים קרובים בסביבה. * כדי למות - צריך "שחרור" מלא מאנשים אלה ^ וכמובן - כל החיים שעוברים בין העיניים... בטח פספסתי כמה דברים, אבל זה לא ממש חשוב. כמו "לאחר מכן", וכן "מותו וחייו של צ'רלי סנט קלאוד", גם הספר הזה עוסק בגבול הדק שבין החיים למוות. זה לא נאמר בתמצית שעל הכריכה האחורית, ובעיני זה פרט חשוב, כי לא לכל אחד מתאים לקרוא ספר כזה. לי לא. בטח לא בצמידות רבה כל כך לשני הספרים האחרים שהזכרתי. באופן כללי מדובר בספר נוער, ובמוקד העלילה נמצאת אהבת נעורים גדולה: בין מיה נגנית הצ'לו הקלאסית, הכבשה השחורה במשפחת אוהבי רוק כבד, ובין החבר שלה, כוכב רוק גם הוא. מיה מתלבטת בין השיארות בעיר שלה, יחד עם החבר והלהקשה שלו, ובין לימודים מקצועיים הרחק בג'וליארד. תאונת הדרכים שבה היא מעורבת משנה את המוקד של הדילמות. ועכשיו לספוילרים: לא ברור לי למה נקודת המבט בספר היתה של מיה, התלויה בין חיים ומוות. אדם, החבר היה יכול להיות המספר. בצורה טבעית יותר, ובלי שום הפסד שהוא לעלילה. או קים, החברה. או נקודת מבט של מספר כל יודע. בחירה בדמות מספר שהיא תודעה של אדם שהוא מת למעשה מעניקה לספר נופך פסיבי, שאותי אישית מעצבן. אין ממש דילמה. עיקר הספר אינו נמצא בו. מיה מתעוררת, לאחר חבלות רבות ופגיעה מוחית, לחיים שהם למעשה נטולי משפחה. מכאן הסיפור מעניין: איך היא מתאוששת? איך היא מתמודדת? האם היא תוכל לחזור לנגן בצ'לו? האם היא תרצה בכלל? האם האהבה שלה ושל אדם תחזיק מעמד, גם כשהיא אינה בשיא כושרה ויופיה? המון המון סימני שאלה, שיכלו למלא ספר או שניים, מעניינים הרבה יותר מהספר הזה. מבחינת כוכבים - מדובר בספר נוער, וככזה צריך לשפוט אותה. בסולם שבין "ההסתברות הסטטיסטית לאהבה ממבט ראשון" (0) ו"אשמת הכוכבים" (5) נראה לי ש"אם אשאר" ראוי לכוכב וחצי.”