ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 26 במרץ, 2014
ע"י אלמונית לימונית
ע"י אלמונית לימונית
באחד מימי השבוע שעבר הלכתי לספריה שליד בית הספר שלי בגלל שמן הסתם רציתי לקחת ספר. חיפשתי וחיפשתי וחיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי כלום.
טוב נו... מה אני משקרת לכם- כן מצאתי וקוראים לספר הזה: "אם אשאר".
כמובן שלקראתי את התקציר לפני כן ולא ממש התרשמתי ממנו- למה?
טוב, כשקראתי את התקציר הייתי בטוחה שמדובר פה בדילמה הרבה פחות קשה ממה שהיא באמת בספר, אני חשבתי שמיה, גיבורת הסיפור בעצם, מתלבטת האם להישאר בעיר שבה היא גרה עם חבר שלה וללכת לאוניברסיטה הקרובה או שמא עליה ללכת לאוניברסיטה רחוקה אך שהרבה יותר טובה ומתאימה לה.
כשהמשכתי לקרוא את הספר הבנתי שזה לא ממש הלך ככה, הדילמה ההרבה-יותר-קשה-ממה-שאמרתי-קודם היא בעצם הדבר הבא: משפחתה של מיה נקלעת לתאונת דרכים קשה ובה כל בני משפחתה של מיה (אמא, אבא, אח) נהרגים ומיה עצמה נמצאת במצב קשה מאוד. בהמשך מיה בעצם מבינה שמי שיקבע אם היא תחיה או תמות זה לא הגורל, לא הרופאים אלא היא עצמה. למיה יש חבר- אדם שהוא בעצם קצת (קצת הרבה) שונה ממנה. מיה אוהבת את אדם בכל נשמתה והוא גם כן.
אז הדילמה היא כזאת- האם להחליט להישאר בחיים וזה אומר בעצם להישאר עם אדם, חברתה הטובה קים (שכחתי להזכיר- יש לה סוג של חברה הכי טובה וקוראים לה קים) ובני משפחתה האחרים (סבא, סבתא, דודים, דודות) או שעדיף לה פשוט למות וללכת הישר אל העולם הבא עם שאר בני משפחתה הקטנה?
גייל פורמן מצליחה לגרום לקוראים להתאהב בבני משפחתה של מיה ולנסות להבין איך היא יכולה בכלל לחשוב על לא ללכת איתם לשער המתים, אבל אחר כך היא גם מצליחה לגרום לקוראים להתאהב באדם ובסבר וסבתא שלה ובקים ואז אתה באמת יכול להבין למה בדיוק היא בכלל מתלבטת.
אז למה 4 כוכבים?
טוב, אני לא יודעת מה איתכם אבל אני לא אהבתי את איך שגייל (אני יכולה לקרוא לה רק גייל נכון? אין לי כוח לכתוב את השם המלא שלה) מנסה לצייר את מה שקורה לאנשים כשהם נמצאים בגבול בין החיים למוות- הם כאילו סוג של רוחות כאלה, רואה ואינו נראה- הבנתם? כי אני לא, רק אחרי כמה זמן הצלחתי להבין שזה שהיא רואה את האנשים זה לא בגלל שהיא עצמה עם עיניים פקוחות כי לאורך כל הספר היא אמורה להיות ללא הכרה אלא היא בעצמם סוג של ישות בלתי נראית. וזה דבר שנראה לי, באמת ובתמים, הזוי ולא אפשרי לגמרי, ותאמינו לי שאני, בתור קוראת פנטזיה מושבעת, לא האמנתי לזה כי אתה לא יכול שלא לחשוב מה יקרה אם היא תחליט להישאר בחיים, אז מה? היא בעצם תזכור את כל מה שהיא ראתה כשהיא הייתה סוג של רוח? זה לא אפשרי בעליל, ואני ניסיתי לעשות שנייה הפסקה מפנטזיה וכאלה ולהתחיל לקרוא ספרים רציניים- וזה חברים, אמור להיות ספר רציני.
בנוסף לכל מה שכתבתי למעלה, במשך יותר מחצי מהספר היא כאילו נזכרת בכל כך הרבה דברים שקראו לה ולפעמים אני פשוט רוצה שהיא תפסיק ותחזור למציאות כי זה מה שמעניין אותי עכשיו, אבל היו פעמים שהיו לה זיכרונות כל כך יפים וחמימים שלא יכולת שלא לחייך כמו דביל לספר, אפשר לומר שהזיכרונות הם שגרמו לי בעצם להתאהב בכל אחת מהדמויות בספר.
טוב, אז אני אגמור את הביקורת בחתימה החדשה שלי:
ממני,
האלמונית לימונית שלכם:)
(זאת הייתה החתימה- למי שלא הבין)
4 קוראים אהבו את הביקורת
4 הקוראים שאהבו את הביקורת
