• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הכריש

הכריש

מאת מישקה בן-דוד

הביקורת של אלון דה אלפרט

תמונה של אלון דה אלפרט
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
הכריש

הכריש

מאת מישקה בן-דוד

הביקורת של אלון דה אלפרט

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של אלון דה אלפרט
הוצאה לאור:תכלת
שנת הוצאה:2017
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/27
ביקורות על הכריש
הבאה
tuvia
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 8 שנים

“אתמול, קראתי בשקיקה ממש את הכריש . כולו בלי הפסקה וסיימתי אותו בו ביום. לקרוא 438 עמודים במכה אחת”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 8 שנים•4 דקות קריאה

****




אני לא בנאדם שרואה את התמונה הגדולה. דברו איתי על לפתור משהו קטן, נקודתי, לראות את הפרטים הקטנים, להיות קטנוני, להיות אישי. זה, כן. כל חיי נרתעתי מתפקידי ניהול בכירים, והעדפתי תמיד להיות בורג קטן - גם אם משמעותי לעתים - בפרוייקטים, מאשר זה שלוקח על עצמו את האחריות לנהל משהו מורכב ומסועף.

וככה אני גם כותב, לטוב ולרע. אירוע קטן, ועוד אירוע קטן, תיאור פעוט של רגש כמוס, מזג האוויר ליד העץ. קטן, קטן.

ובדיוק בגלל זה, הספר הזה הלחיץ אותי בעשר דרכים שונות. נגיד, אפוקליפסה. אתם שומעים אפוקליפסה, מגפת וירוס קטלני או מתקפה של מפלצות חייזריות, או אסטרואיד, או מלחמה גרעינית. על מה אתם חושבים?

אתם יודעים על מה אני חושב? האם במקרה כזה יהיה לי אינטרנט, ואם עדיף שזה יהיה בחורף או בקיץ, ומה יהיה עם התור שלי לשיננית בשבוע הבא, ואיך נסתדר עם הילדים, ואם כדאי לקנות עוד שישיית מים וכמה קופסאות שימורים, בטריות וגזיה שיהיו בבית. ואם נוכל להוציא כסף. פרקטי.

חושב בקטן. בפרטי.

****

מישקה בן דוד זנח בספר הזה את טרדותיו ולבטיו של קצין המוסד התורן, וכתב דיסטופיה אפוקליפטית מבעיתה וריאליסטית להחריד, שבה מתגשמות חרדותינו העמוקות ביותר. כבר שכחנו, שכחנו שכל שכנינו מסביב רוצים, בסופו של דבר, בהשמדתנו. כלומר, לא שכחנו, אבל העיסוק בזה הפך להיות תיאורטי, בוודאי לא מוחשי. החיים עצמם, אתם יודעים.
אפילו השואה כבר הפכה גם היא למין סיפור תיאורטי שקרה פעם לאנשים אחרים בשחור לבן, משהו שאפשר להשוות אליו גירוש של מסתננים/מבקשי מקלט. כבר כתב פה מישהו על מוזיאון אנה פרנק, עם מרצ'נדייז וזעזוע סינתטי.

איש אינו רואה באמת מצב שבו אירן משלחת לישראל טילים בליסטיים גרעיניים או מתקפה כימית אמיתית, שתביא איתה מספר אבדות הנאמד במיליונים. איך אפשר? כי גם אנחנו מתעסקים ביחידים. חייל שנחטף מכניס לסחרור את כל המזרח התיכון, אז התרגלנו לראות בזה את חזית הכול. מלחמה עם עשרות אלפי הרוגים? מאות אלפים? חיפה מושמדת באמת בענן אמוניה קטלני מפיצוץ אמיתי של מיכל או אוניית האמוניה, ולא איומים וורבליים תיאורטיים מחסן נסראללה שלמדנו לגחך עליהם ולהדחיק? מה פתאום. אסון המסוקים, שבעים ושלושה חיילים, הוא הדבר הכי גרוע שאני יכול לזכור. שבעים ושלושה. מה עם תרחישים שבהם אשקלון נופלת, נופלת ממש, בידי המון עזתי מוסת? מה עם פלישה של חמישה צבאות? מה עם הפניית גב של ארצות הברית והירתמות עקיפה של הרוסים להשמדתנו בעוד העולם עומד מנגד - כמו שהוא אכן יעמוד, ואין בכלל ספק. אבל אנחנו בכל זאת מאמינים שזה לא יקרה. זה לא יקרה.

כי אנחנו חזקים. ויש לנו אינטרנט ופייסבוק ופרסומות ומעדן חלב חדש, חופשות באמסטרדם ושופינג בשרונה ודו קיום ביפו וחוגי יוגה ופילאטיס עם פעוטות, יש את ביבי ויהונתן גפן ועאהד תמימי להתעסק בהם. הפרטים הקטנים. כל הדברים, החפצים, אחיזות העיניים שמסנוורות אותנו עד כדי כך שאנחנו לא מסוגלים, פשוט לא מסוגלים, לראות משהו אחר.

הכתיבה של מישקה בן דוד נשארת ברוב רובו של הספר "מלמעלה". סוג של משחק מלחמה מפלצתי שהכול בו עובד נגדנו. וממשיך לעבוד נגדנו. וממשיך. ובעיניים קרועות מחרדה המשכתי לקרוא את הספר הזה, אולי שלוש שעות בבת אחת עם הפסקות קטועות לקחת נשימה, כי הוא באמת באמת מפחיד. הוא מכריח את הקורא לראות את התמונה הגדולה, והתמונה הגדולה זה חתיכת משהו שאי אפשר באמת להכיל. באפילוג בן-דוד כותב שגם הוא עצמו שקל לזנוח את הספר באמצע הכתיבה, כי תחושת האי-נוחות שלו כמעט איכלה אותו. אי אפשר להתכחש לכך שהתרחישים המתוארים סבירים בהחלט, דטרמיניסטיים, אפילו בלתי נמנעים, גם אם הם בדיוניים. ולמה שלא יהיו? מי ימנע מאלפי עזתים לפרוץ ממחסום ארז ולהציף את אשקלון ואת הקיבוצים של עוטף עזה? ומה ימנע מחיזבאללה להפציץ בחימוש מדוייק את הקריה, את מיכל האמוניה בחיפה ואת מרכזי הערים בעשרות אלפי טילים? בלי המלחמה-אינסטנט-דמיקולו שבה פעם ביומיים הולכים לעמוד לחמש דקות בחדר המדרגות בעוד סוללת כיפת ברזל משמידה רחוק מעינינו את הטיל הקטן. מה ימנע מערביי יפו להתנפל ביום פקודה על שכניהם? מה ימנע משאר מדינות ערב, הסכמי שלום או לא, לראות כי ישראל נחלשת ומבודדת ולהצטרף להזדמנות להשמיד את האוייב השנוא בעוד הוא כורע על ברכיו, משולל יכולת להגיב?

אולי הצוללת הזאת, עם טילים גרעיניים, המיועדים לאפשרות של מכה שנייה, לשיגור על אויבים שמאיימים להשמיד את המדינה באופן טוטאלי, על מנת להניא אותם ממעשה כזה.

אולי.

****

אוףףףף, אני צריך משהו שיוציא אותי מזה. איזו בעיה קטנה שאוכל לפתור ולהגיד שדי, הכול בסדר עכשיו.

****

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של קיבוצניק
קיבוצניק
תמונה של מורי
מורי
תמונה של אהוד
אהוד
תמונה של וויליאם מאני
וויליאם מאני
תמונה של יוסף
יוסף
תמונה של אורית זיתן
אורית זיתן
תמונה של אַסְיָה
אַסְיָה
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
39קוראים|גיל ממוצע57|56%נשים

על המבקר

תמונה של אלון דה אלפרט

אלון דה אלפרט

ותיק
חבר מזה 17 שנים
446 ביקורות•60 נבחרות•14,005 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
ותיק
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות446
ביקורות נבחרות60
לייקים שקיבל14,005
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת153ספרות מקורית92מתח ריגול והרפתקאות84

דיון על הביקורת

51 תגובות
אהוד
אהוד•לפני 3 חודשים

כן, זהו. זהו תרתי משמע: זהו, זה מה שהרגשתי כשקראתי את הספר, וזהו - הלך עלינו

אבל אם אתה רוצה לקבל ניחוח של כתיבה אפוקליפטית על השמדת ישראל במלחמת ששת הימים, נסה רומן נשכח בשם "אילו נוצחה ישראל" שקראתי מזמן ומאז אני מודה לאללה כל יום על זה שאני חי, רומן שכתבו שני עיתונאים של הניו יורק טיימס, בימים שבהם העיתון הזה לא היה שם נרדף לסף האנטישמיות.
1 תגובה
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 3 חודשים•

אחרי השבעה באוקטובר, כל התסריטים האלה כבר לא נראים כל כך מופרכים, הא

זה יותר מדי ללבי החלש
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 5 שנים

יש נקודות דמיון, נכון. אבל זה לא יקרה, אל דאגה.

אורית זיתן
אורית זיתן•לפני 5 שנים

פתאום נזכרתי בספר. קראתי לפני שנתיים, שלוש. זה לא קצת מה שקורה לנו עכשיו במדינה?

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 8 שנים

אחד מתרחישי האימים המופיעים בספר היא "הצפה" של המון מעזה של אזור הגדר ופריצה המונית שלה.

עכשיו, יותר מפעם, אני מעריך את העובדה שהצבא נערך מבעוד מועד. אני משוכנע שאילו תרחיש כזה היה מתממש, מספרי ההרוגים - משני הצדדים - היה מטפס באופן מחריד. לא נוח לי עם ירי צלפים בהמון מפגין. מנגד, אני משוכנע שרוב מוחלט של ההרוגים הרוויחו את מותם ביושר. הרוגים אמיתיים תמיד ממשיים יותר מהרוגים תיאורטיים, וקל ליפול למשוואה הלא-הוגנת הזו.
אורית זיתן
אורית זיתן•לפני 8 שנים

ביקורת מעולה אלון, ויש ככ הרבה אמת בדבריך.

נתי ק.
נתי ק. •לפני 8 שנים

זו בדיוק הסיבה שאני לא מוכנה לקרוא אפווליפסות ובעיקר אלה הריאליסטיות,

כי אני מעדיפה לחשוב על תור לשיננית ובייבי יוגה ולא לראות את התמונה הגדולה... לחלוטין אסקיפיזם לצורך המשך קיומי
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 8 שנים

after the fact, שום דבר הוא לא נס. הכול אפשר לתחוב לתוך מעטפת של סבירות סטטיסטית.

בעיניי, הניצחון של בעלות הברית במלחמת העולם וודאי שהיה סוג של נס. שהיה יכול לקרות אחרת לגמרי אילו כמה דברים בודדים היו קורים אחרת. למשל, פיצוח ה"אניגמה." נס הוא לא רק עניין של סטטיסטיקה, אלא גם שקלול של מה שעמד על הכף השניה של המאזניים. סבירות של 10 אחוז ומטה זה נס? חמישה אחוז? אחוז? הבחירה של טראמפ היתה נס? תלוי את מי אתה שואל. מלחמת ששת הימים היתה נס? בעיניי לא רק מלחמת העצמאות, אלא קוממיות של מדינה שלמה, מאודים עשנים מהשואה, מפליטים של מדינות ערב, מקרעים של עם, היא נס. ייתכן שאתה סבור אחרת, ובכל זאת, התגובה שלך נראית לי כמו ניג'וס כמעט סמנטי.
יקירוביץ'
יקירוביץ'•לפני 8 שנים

לא אקוטית, אבל רלוונטית.

העובדה שאתה קורא לניצחון הישראלי במלחמת 48' נס, קשורה ישירות למה שכתבת בביקורת. זה עניין של תפיסה - בהיסטוריה הכל יכול לקרות, דברים סבירים יותר פחות, אבל בהיסטוריה לא קורים ניסים. אם משהו התרחש סימן שיכול היה להתרחש. ניצחון בעלות הברית בWWII לא היה נס, גם אם עד שנת 42' לערך גרמניה השתלטה על רוב רובה של אירופה. אבל כאן עוד יותר - הפסד ישראלי ב-48' היה תרחיש פחות סביר מאשר ניצחון.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 8 שנים

לא יודע. אתה יכול להגיד הרבה דברים. אבל הצורה שבה אתה בוחר להתבטא היא דווקאית ומנג׳סת. שלא לדבר על הצ׳רי פיקינג שאתה עושה לנתונים.

נורא היה דחוף לך לציין את ה״לא נס״. ובשביל מה? לא חשוב. פשוט כדי להעיר. היה אפשר לציין מנגד גם את העובדה שלשבעת צבאות ערב היו חילות אוויר, כלי רכב משוריינים וטנקים בניגוד למה שהיה אצלנו, אבל כשזה לא עוזר ל״לא נס״, אז בשביל מה? לתפיסתי, כל הקמת המדינה היתה סוג של נס. לא נס אלוהי מטורף, לא מלאך משמיים שירד והשמיד את כל צבאות ערב, אבל מספיק נס מכמה בחינות כדי להגיד נס, ולא להתקטנן נגד מיני תגובה שלא ממש אקוטית לעניין.
יקירוביץ'
יקירוביץ'•לפני 8 שנים

טוב, מה כבר אוכל להשיב על טענה משכנעת כל-כך...

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 8 שנים

בדרך כלל אין לי תשובות.

ודידי, אינטרס זה עניין מסועף. אבל ממש בקטנה, נדמה לי שהרוסים נוטים כאינטרס לסוריה ואיראן, וייתכן שבמקרה שהקערה תיטה על צידה לכיוון הרוסים, אז גם אירופה ואז ארצות הברית עלולות לזרום גם לשם כדי לא להמר על הסוס המפסיד. לנו כאזרחים, או אם תרצה - פיונים, אין ממש סיי בעניין הזה. כמו שראית באירועי אתמול.
נעמי
נעמי•לפני 8 שנים
אני צריכה ללמוד ממך איך לענות תשובות לפעמים.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 8 שנים

מישהו בא לאבנר, ואומר לו בהתרגשות, ראיתי את אשתך בוגדת בך עכשיו ביער בן שמן.

אומר לו אבנר, שלושה וחצי עצים, לזה אתה קורא יער? אז כן, נס.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 8 שנים
חני
חני •לפני 8 שנים

התכוונתי לכך שהכל בכל מקרה ארעי.

צריך להשתדל לעשות את המיטב בלי "לאכול סרטים" בכל רגע נתון. שוב פסח מגיע, שוב עומדים עלינו לכלותינו אז מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות. כמו כל אחד במדינה אני מקווה שיש לנו עוד כמה שפנים בכובע.
יקירוביץ'
יקירוביץ'•לפני 8 שנים

נס?

אתה מוזמן לראות בויקיפדיה מה היו יחסי הכוחות במלחמת 48'. להוסיף את זה שהצד הערבי היה נחות לא רק מספרית מן הכוחות היהודים, אלא גם ב - איכות הנשק (לכוחות היהודיים היה נשק בריטי ואמריקאי) ; איכות האימון ; בחוסר סינכרון בין הצבאות הערביים, שבאו ממדינות שונות ולא היה להם גנרל אחד. ברור שהניצחון לא "בא בקלות", אבל בוודאי שלא מדובר בנס.
דידי
דידי•לפני 8 שנים

זה לא "צדק", "חופש", "סימפתיה", "ידידות"

לא נראה לי שהאינטרס שלהם זה אפגניסטן 2. ומכירת נשק/ מע' הגנה היא אכן אינטרס, אז אנחנו מסכימים. השאלה לאיזה כיוון לוקחים את זה בחיי היומיום.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 8 שנים

מי שחושב שיש פה איזשהו עניין של "צדק", "חופש", "סימפתיה", "ידידות", חי בלהלה לנד.

הכול, הכול זה עניין של אינטרסים. גם ידידתנו האימפריה עם הנשיא הכתום. ברגע שהאינטרס יהיה "הי, בואו נקדם את העולם הערבי כי נראה שהיהודים לא מתאימים לנו כרגע", נאכל את כל הבורי.
דידי
דידי•לפני 8 שנים

יכול להיות

אבל : זה נכון במשך רוב הזמן שאנחנו גרים כאן פעם זה היה הפדאיון , אח"כ המצרים, הסורים והיום האיראנים חיזבאללה וחמאס. אנחנו גרים בשכונה מסוכנת, אבל לא יכולים לתת לפחד לנהל לנו את החיים, כי אז אין לנו מה לחפש כאן. מה שכן אנחנו חייבים להמשיך לפתח תשובות לכל איום, ולא לחשוב ש" יהיה בסדר". לגבי הרוסים, לא נראה שהם הולכים לעשות מה שהוא. אולי רק מחפשים למי באזור אפשר למכור את הנשק שלהם.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 8 שנים

ותראה מה אומרים הרוסים, דוידי.

אנחנו חושבים "עליונות אווירית". האם אנחנו חושבים "לא יכול להיות שיפילו לנו שלושים מטוסים"? לדעתי, כן.
דידי
דידי•לפני 8 שנים

האירוע בצפון היום בבוקר גרם לי להבין יותר

מה שכתבת על הפחד, שהספר עורר בך.
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 8 שנים

אם לא הייתה ברירה כמו אז, היינו מהמרים ועוד איך. היום התפנקנו כי יש לנו עוד אופציות כביכול.

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 8 שנים

הניצחון במלחמת השחרור היה סוג של נס. היום, כבר לא היינו מהמרים על הסיכויים האלה.

ולא על מספר ההרוגים, ולא על התנאים, ואין לנו את ה"לאקשרי" של עוד שואה קטנה. אנחנו לא מוכנים. היום, יש לנו צבא חזק. וגם סכום ההימור גדול הרבה יותר. הספר עורר אצלי תחושה חזקה של (לא בדיוק פניקה. בוא נאמר, תחושת חרדה) כי הוא פרט לפרוטות את התיאורטי והפך אותו למוחשי. זה לא "פחד שישמידו אותנו" אלא "בשבעה במאי 2022 בשעה עשר וחמישים בבוקר שעטו שני גדודי טנקים מצריים בכביש ארבע סמוך למחלף יבנה, וכל מה שעמד בינם ובין כיבוש העיר היתה פלוגת מילואים של חיל השריון."
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 8 שנים

יפה.כתבת ביקורת מושקעת על נושא שכל כך הרבה ישראלים מוטרדים ממנו.

אם זאת לא מובן לי מדוע דווקא הספר הזה עורר בך פניקה כזו.הרי הדברים האלה ידועים ודואגים להפחיד אותנו בהם במאמרים בעיתונים,כתבות טלוויזיה, איפה לא? מה אגיד, ההפחדות מוכרות. באזורנו חייבים להיות אופטימיים. היום יש לך פצצות אטום,נשק מתוחכם ומה היה להם במלחמת השחרור? מה היה לחלוצים? קדחת, תרתי משמע, לא היה שום בופר בינם לבין האויב- שואה קטנה הייתה אופציה ממשית.ומה נאמר על 40 שנות מלחמה קרה? זה באמת משהו שהיה גומר את העסק לכולם בלחיצת כפתור ומה? דיסנילנד פעל, מקדונלדס מכר,וודסטוק מיסטל וטרבולטה רקד. ומי מבטיח לנו שמחר לא נחטוף איזו מחלה לא עלינו ואז נשאר גם קטנים וגם די בודדים בייאושינו?ואם זה לא שכנע אותך, תמיד יש אופציה לקפוץ לקיוסק הקרוב(לפני 11 בלילה) ולהעמיס איזו סטוליצ'ניה לנשמה.
הכוורן
הכוורן•לפני 8 שנים

הכריש היחיד שמפחיד אותי הוא קריש . קריש דם .

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 8 שנים

חני - ביצת עין - כן, אפשר לשרוף ולהתחיל חדשה. מדינת ישראל - פחות

לי יניני
לי יניני•לפני 8 שנים

אתה יכול להיות רגוע ...אהבתי את שכתבת. את מישקה אני אוהבת אבל לא

בטוח שאתחבר לדיסטופיה. תודה
חני
חני •לפני 8 שנים

האיש שלי היה כה מרותק לספר

לא מש ממנו עד הסוף. אבל זה לא היה סוף ממש כי לא הפסיק לדבר על התרחישים שעלולים לקרות כמו בספר וחפר על זה שבועיים אחרי. הכל כן בסדר אלון! כי הכל זמני להחריד וכשחושבים כך זה מביא אותך לפרופורציות שגם אם ביצת עין או עוגה נשרפה אפשר לזרוק ולהכין שוב. כתבת נפלא.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 8 שנים

לא היה לי נעים לשאול. בכל זאת, זה כמו להתבלבל בשם של אשתך ברגע קריטי

פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 8 שנים

השאלה החשובה ביותר היא:

מי זה יובל??
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 8 שנים

אני מנסה להתרכז בספר... אבל החיים עצמם כל הזמן נכנסים לי באמצע

דידי
דידי•לפני 8 שנים

לגבי טילים בליסטיים

אני לא אתפלא אם ה"אחים הגדולים " של כיפת ברזל ושרביט קסמים נמצאים כבר בין שרטוט לניסוי.
דוידי
דוידי•לפני 8 שנים

יובל כמובן שאין להתווכח עם חרדה. חרדה היא מטבעה עניין לא רציונלי. אחרת לא הייתה חרדה.

האם אני חושב שמצבה של ישראל מזהיר, לא... האם יש סכנות? וודאי שיש. אבל אם תסתכל מנקודת המבט של אויבינו, הם רואים מדינה שהולכת וגדלה בשבעים השנה האחרונות, הכל מכוונות שלום כמובן, שהופכת להיות יותר ויותר דתית, שמחזיקה מאה פצצות אטום, שיכולות כנראה להחריב את כל המזרח התיכון וחלקים נבחרים מהעולם, שמחזיקה ביכולת מכה שניה שבודדות המדינות בעולם שיש להן בכלל יכולת מכה שניה. שהיא ידידתה הטובה ביותר של האימפריה החשובה ביותר כרגע, ועדיין היא חרדה לקיומה... (אבל כמו שאמרתי לא מתווכח עם חרדות) בא נגיד שבהיסטוריה של מדינת ישראל היו נקודות מסוכנות הרבה יותר... לדוגמה במלחמת השחרר נהרג אחוז מהאוכלוסיה, במונחים של היום שמונים אלף איש. ישראל נלחמה בתחילת הדרך נגד כמה צבאות סדירים, כשלה לא היה כלל צבא, לצבאות האחרים היו מטוסים, טנקים ותותחים ולישראל היו מקלעים ורימונים, זאת סיבה לחרדה... נו ולמרות כל זאת בן גוריון החליט לצאת למלחמת השחרור, למזלנו הוא לא היה חרדתי, אלא ריאליסט... בקיצור חרדה היא חרדה היא חרדה... ועצתי בגרוש ורבע, עזוב את מישקה, ואת נטפליקס ותתרכז בספר שלך!!! (אתה יכול לשלח לי את ההתחלה...)
אנקה
אנקה•לפני 8 שנים

אלון, אם רעידת האדמה תתרחש

ליד קיבוץ יגור, אנחנו (חיפה + קריות + העמקים וכו') נמחק מהמפה. השכנים ישלחו לנו מחלצים כמו ששלחו כבאים בתקופת השריפות הגדולות בכרמל :)
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 8 שנים

אחרי פרישתו של יעקב פרי (המיליונר נציג מעמד הביניים) השקרן, הביטחוניסט הכי גדול ברשימה של יאיר לפיד הוא יאיר לפיד.

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 8 שנים

תודה פואנטה. אבדוק

וא- ומה יעשו שכנינו במקרה שתהיה כאן רעידת אדמה?
אנקה
אנקה•לפני 8 שנים

אלון, לא צריך כאן מיכל אמוניה

רק רעידת אדמה בסדר גודל מסוים ולפי כל התחזיות חצי מהמדינה קורסת. הרי לך דיסוטופיה כמעט ממשית. וחוץ מאימת מיכל האמוניה שרוקנו אותו (חיה לצידו רק 55 שנים) יש את המפעלים הכימיקלים למיניהם שמזהמים כל חלקה טובה ובתי זיקוק עם זיהומי אוויר מסוכנים לפעמים. מספיק שלפעמים עולה מאחת הארובות אש מסיבה זאת או אחרת אנחנו כבר נושמים לריאות כל מיני דיסוטופיות. למות מתים רק פעם אחת, לסבול אפשר עשרות שנים :)
פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 8 שנים

ברור. אשלח בפרטי

(עוד חסר לי שיאשימו אותי בהפצת מידע חתרני). ראה - הוחרדת.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 8 שנים

יעלהר צפיתי בטריילר, נראה מאוד מעניין, במיוחד העובדה שגארי אולדמן משחק אותו.

מה שמפחיד בספר הזה, אבל, הוא שזה קורה פה. פה ממש. אי אפשר שלא לחשב זוויות ומיקומי כפרים ולתהות מה היה קורה בגורלנו האישי אילו הדברים היו מתרחשים.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 8 שנים

לא קראתי את ״גיבור״, אבל למרות כל מה שכתבת, דוידי, יש הרבה דברים שקורים במדינה מבחינה מדינית, צבאית ופוליטית,

שגורמים לי לחוש שמכה מדוייקת במקום רגיש עלולה למוטט את כל המבנה היציב לכאורה הזה. מיכל האמוניה רוקן אבל יש אוניית אמוניה כמעט תמיד במפרץ חיפה. וגם צפון קוריאה מטרידה. אבל תעזוב, זה לא ממש העניין. אחרי שנים ארוכות של היעדר איום קיומי אימננטי, שבו האיומים מתקבלים אצלנו באופן תיאורטי לחלוטין (בציבור הרחב), וצה״ל הוא לחלוטין מונופול איזורי לא מנוצח, אני לא בטוח לאיזה עומק חדרה השאננות הזאת. האירועים המתוארים בספר הם לחלוטין לא בשמיים. לגבי דמויות חד מימדיות, מישקה מיודענו אפילו לא ניסה לתת כאן לדמויות רבדים נוספים. החלק הראשון של הספר מכיל את כל האקספוזיציה על הדמויות והצוללת, והוא פתטי ממש, רוצה להיות טום קלנסי ומתקבל טכני ומטופש, וגם תיאור הדמויות הוא פוצי כמו שמישקה עושה לפעמים (מסגביר). אבל החלק של משחק המלחמה שמתואר חלק אחר חלק, למרות התחקיר שמבצבץ מבין החריצים, כתוב נהדר, מאוד כללי ולא אישי ברמת התיאורים, ונותן לך תחושה של כתבה עיתונאית כמעט. וזה מחריד.
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

אלון (ושונרא)

ממליצה לכם לצפות ב"שעה אפלה".
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 8 שנים

שונרא, עדיף אפילו יאיר לפיד

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 8 שנים

פואנטה, לא שמעתי על משהו שאירע עם הכבל התת ימי? יש לך הפניה לחרדה הזאת?

אנקה, דווקא לא קראתי לאחרונה דיסטופיות. נכון שזה פורט על נים רגיש אצלי, אבל זה פצע שיש בו משהו מזוכיסטי. אני מעדיף דיסטופיות שבהן רואים רק פרט, ואכן הספר הבא שאני מתעתד לכתוב כשהנוכחי יסתיים, יהיה בעל מאפיינים דיסטופיים. אם, כמובן, לא נושמד קודם
דוידי
דוידי•לפני 8 שנים

אנשים זקוקים לדיסוטופיות, ואולי גם הן יתגשמו ובכל זאת...

מבחינה צבאית ישראל נמצאת מבחינה היסטורית באחד המצבים הטובים ביותר שהיו אי פעם. אם נשווה את מצבה למלחמות קודמות, לדוגמה מלחמת העצמאות בה נהרג אחוז מהאוכלוסיה, או מלחמת יום כיפור בה הייתה תחושה של נפילת המדינה. ישראל (על פי מקורות זרים) היא מעצמה גרעינית שיש ברשותה יותר ממאה פצצות גרעין ויש לה אף יכולות למכה שניה, בזמן שלאף אחת מירבותיה אין כלל נשק גרעיני, אז איפה פה המצב הנואש שלנו? אחת מיריבותיה העיקריות של ישראל סוריה כלל אינה קיימת וצבאה חוסל. האירנים עסוקים בעיקר במלחמה מול אחיהם הסונים בתימן ובסוריה, נכון שהם עוסקים ברטוריקה אנטי ישראלית אבל בפועל הם בעיקר טובחים בערבים הסונים. ואפילו מיכל האמוניה רוקן, בקיצור לא צריך להיות שאנן, אבל נראה לי שבעת הזאת הסיכוי לאפוקליפסה כזאת הוא קטן... אבל אתה יכול לדאוג מהעימות בצפון קוריאה... באופ אישי אחרי שקראתי את "גיבור" ולא ממש התלהבתי ממנו, אני חושש ליפול שוב, עם דמויות חד ממדיות, והפחדות שבאיזה שהוא שלב מאדות את קיסמן.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 8 שנים

ולמרות שאתה לא בנאדם שרואה את התמונה הגדולה עדיין אני רוצה שתהיה ראש הממשלה.

או לפחות פובליציסט שמשפיע על ראש הממשלה או לא יודעת מה. משהו. וזה לא כי אני חנפנית ולקקנית אלא כי אתה אדם נכון. שמתי לב ששכחת להצטייד בשקי אורז אז אני מזכירה לך. ואל תתעכב עם זה כי כולם אוגרים עכשיו. שמח זה מה שבטואח.
אנקה
אנקה•לפני 8 שנים

חשבת להפסיק לקרוא דיסוטופיות ?

פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 8 שנים

גם אני לא ראיתי את התמונה הגדולה

אבל אלה שראו מספרים שמצויר בה קיר ועליו כתובת. החדשות הרעות הן שגם לא יהיה אינטרנט כי הכבל התת-ימי נשטף בסערה שהייתה בשבוע שעבר, והתגלה לעיני אויבינו בפאר מערומו. מה שיוציא אותך מזה זה עוד קצת מאותו הדבר. בסוף המרק גולש, מכבים את האש והולכים לישון כי אי אפשר לחיות ככה.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 8 שנים

אנחנו לא יודעים כלום, שונרא. מה שאנחנו רואים זה רק הקצה, הגלים שמסביב לקרחון שמתישהו נתנגש בו,

ואז נתגעגע כל כך לימים של ביבי, המפכ״ל והקרטוע של סימניה (שהם קשורים, כמובן, אבל עוד אסור לדבר על זה)
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 8 שנים

יש!!!

אז עכשיו אני יכולה לכתוב גם על כל מיני מחשבות קונספירטיביות שמתרוצצות אצלי בגלל החרדה. אבל אולי הם מאזינים ומנטרים ועוקבים ובולשים ומפקחים וקוראים? עדיף לשתוק. פחד נהיה פה, בחיי.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 8 שנים

סימניה מקרטעת ובקושי זזה. איך זה בתור בעיה קטנה שתוכל לפתור ולהגיד שדי?

יש לי כל כך הרבה דברים לכתוב על מה שאתה כתבת אבל סימניה יכולה ליפול בכל רגע והכל יימחק לי. דווקא היום, כשנתקפתי סוג של חרדה בגלל מה שקורה בין המפכ"ל לראש הממשלה ובגלל האמירות של כל מיני אנשים על משטרה שמנסה לעשות פה הפיכה ובגלל שמילא אם היו מדברים על הפיכה צבאית כי בצה"ל לפחות יש אנשים ברמה, אבל שהדפ"רים של המשטרה ישתלטו לי על המדינה? אז דווקא היום היית חייב לבוא ולהפחיד אותי עוד יותר עם הדיסטופיה האפוקליפטית המבעיתה והריאליסטית להחריד של מישקה?
51 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט

נמסיס

נמסיס

גרג הורביץ

****





משונה, פתאום קלטתי שזה ה״נמסיס״ השלישי או הרביעי שאני קורא. אפשר להיות יותר מקוריים, אבל ביחס לשאר הבולשיט שרץ פה בכמויות שאפשר לייצא, דווקא השם יחסית זניח.

גרג הורביץ היה בא לי טוב פעם, כשהחיים שלי היו אפילו עוד יותר במצב ״ייבוש/סחיטה״ מעכשיו, ולא יכולתי לקרוא שום דבר שדרש ממני מאמץ מנטלי מינימלי. זה כמו לראות סרט אומניות לחימה אינדונזי סטייל the raid, מלא דם וקטשופ וסכינים אקזוטיים, שלל זוויות מצלמה והבעות פנים זועמות ומופרכות. הספרים של הורביץ תמיד היו אוויליים נורא, אך הפעם הבולשיט היה מעל ליכולותיי, גם אם החיים שלי, כשאני חושב על זה, רחוקים ממצב נורמלי, איראן או לא איראן. דווקא בחיים האלה עם הממ״ד ואזעקות ליליות ומה יהיה, נדמה לי שכל שאר הדברים נדחקים החוצה, ומשהו בכוסאומו-יהיה-מה-שיהיה קצת מאלחש את הנפש שכמהה להרגיש קצת פחות, אבל אולי זה רק אני.
בכל אופן, גם בספר הזה כיתר הספרים בסדרה הארוכה, גרג הורביץ ממשיך לתקוע מקל בצלעותיו של אותו אווז המטיל ביצי זהב, אוון היתום-המתנקש-בעל-לב-הזהב, שנלחם באנשים רעים ובמקביל בשדים הפנימיים שלו. זה מוזר שזה כזה שיט כי הורביץ יודע לכתוב, הוא כמו שף שעובד במסעדת מישלן שפותח המבורגריה זולה בפתח-תקווה כי וואלה זה כסף והשכר דירה מצחיק. אני מזהה את הכתיבה הטובה מבעד למשפטים המופרכים, אילו הוא רק היה פחות מתאמץ לכתוב כמו אהבל על סמים, יש סיכוי שזה היה הרבה יותר טוב, לא יודע. פתאום בעקבות הדימוי שכתבתי כאן אני נזכר בכרמי מהסדרה המופתית ״הדוב״ שזה בדיוק מה שהוא עשה - עבד ב״נומה״ בקופנהגן ואז הלך לעבוד בסנדוויצ׳יה של אחיו בשיקגו. שמה זה עבד.

אולי עוד נפגוש את הורביץ באיזה פרס ספרותי מפונפן, אבל די עם היתום אחי. די. אולי זה כיף, אבל גם באמת נורא מטופש.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

****




וואלה, החיים שלי בתקופה הזאת, גם בניכוי איראן, הטילים, החטופים, המלחמה וכל הג׳אז הזה זה לא הדבר הכי אייאייאיי אם להתבטא בעדינות, ובכל זאת כשעברתי ליד חלון הראווה של סטימצקי ופתאום ראיתי את הספר הזה, אני חייב להודות שהרגשתי קפיצה קטנה ונשכחת של שמחה ועונג מול ספר חדש, של ״או! הנה משהו שיעשה לי טוב״.
אחרי ״לבד בתיאטרון המוות״, הספר הקודם והראשון של טרי הייז, שהעיף אותי ואולי את הרוב המוחלט של מי שקרא אותו, חיכיתי מאוד לספר נוסף שלו, ואני שמח לבשר שלמרות פסקת פתיחה תמוהה, עבודת תרגום מגושמת משהו, משפטים מרמזי-עתיד, בחירות מבניות מעצבנות ו״בטן״ עלילתית שלא באה לי טוב, הספר מצליח לעמוד איכשהו בסטנדרט של ״לבד ב...״, ולא נפל קורבן לסינדרום-הספר-השני הידוע לשמצה.
לקח לי קצת זמן להבין שקיין, הגיבור כאן הוא לא סקוט מרדוק מהספר הראשון, גם כי משהו בנימה ובניסוחים יותר ממזכיר את ״לבד ב...״. בדמות של מרדוק היה משהו קצת יותר מדי ג׳יימס בונדי וכל-יכול למי שמחפש ריאליזם למרות הז׳אנר המופרך-כנקודת-מוצא, ושמחתי לגלות שכאן, לפחות בחלק ניכר מהספר, זה פחות ככה.
ובכל זאת קיין הוא סוכן סי.איי. איי. שההתמחות שלו היא חדירה ל״אזורים אסורים לכניסה״. אירוני לקרוא את זה במקביל לצפייה בסרטונים אמיתיים של סוכני מוסד מאיראן, ובמיוחד שקיין מסתנן בין השאר גם לאיראן, ולא יכולתי שלא לחייך בזמן היותי בממ״ד כשקראתי בספר על הצורך של ״הטובים״ להתגבר על מערכת ההגנה האווירית של איראן - ועד כמה זה בלתי אפשרי. קיין מנסה להתחקות על עקבותיו של ארכי-מחבל מסתורי המכונה אבו מוסלים אל-טונדרה, מפקדה של מיליציה דאעשית על סטרואידים בשם ״צבא הטהורים״, אשר זומם טרה-פיגוע ראווה בארצות הברית בעתיד הקרוב.
אני אוהב ספרים כאלה. ריגול, ביון, המתח האבסורדי המתקיים בין טכנולוגיית-עילית של לוויינים, כלי טיס חמקניים, כלי נשק משוכללים ובינה מלאכותית לבין התכל׳ס המטונף, האנלוגי והמדמם של השטח. ״שנת הארבה״ סיפק במובן הזה את הסחורה, בגדול. זאת תוך כדי ניפוק משפטים מוכרים להחריד במיוחד בימים האלה, כמו למשל: ״...האייאתולות לא יבלעו את זה בשקט. הם יגררו אותנו לתוך עוד מלחמה שאי-אפשר לנצח בה. הם לא צריכים לנצח, אלא רק צריכים לחכות עד שנהיה מותשים ונוותר. אחרי שאלפים ימותו, נעשה את מה שאנחנו תמיד עושים: נכריז על ניצחון ונלך הביתה בלי שום דבר בידיים״.
בלי גלישה לספויילרים, אומר רק שהספר הזה לוקח מתישהו פנייה עלילתית חדה (ולטעמי האישי, מיותרת) מכפי שהז׳אנר מאפשר בדרך כלל, אבל בגלל שאני רב-חסד ויש בי סבלנות על-אנושית כמעט, סלחתי. עדיין הכול כתוב נהדר, מותח מאוד, למרות שאולי כדאי לחכות עד סוף המלחמה - אם אפשר - כדי שהמציאות לא תעלה על הדמיון בכל כך הרבה רבדים.

אנחנו חיים בזמנים משונים מאוד.


*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
משבר

משבר

רובין קוק

****





שוב ספר שמעורר בי את השאלה העתיקה, למה בכלל אני קורא?
כי הספר הזה לא ממש מעניין, לא במובנים שאני מחפש. הוא ספר די משונה, מין דרמה משפטית שנראית כאילו כתבו אותה כפרומפט, שמגוללת תביעה של רשלנות רפואית שמגיעה לסיומה ונפתרת ברובה על ידי אחד ג׳ק, רופא משפטי. כן, זה לא סתם נשמע כמו פרק בסדרה מתחילת שנות האלפיים על פתולוג שפותר פשעים, זה ככה בדיוק. ואז חייבים לשאול, מה זה נותן לי בחיים? למה קוראים את זה? זה כמו לנסוע באוטובוס לשום מקום. הנה, ישבתי, קראתי, 430 עמודים או משהו של אינפורמציה שמתורגמת באופן נוקשה וכמעט מילולי, אבל מה קיבלתי מזה?

שום תובנה מרחיקת לכת או אפילו לא מרחיקת לכת על החיים, על העולם שאנחנו חיים בו. לא על רפואה משפטית, לא על דרמה משפטית, לא שום דבר חדש על עורכי דין ועל אובג׳קשנים. סתם, סתם, סתם. אז למה? לא יודע. זה לא כל כך מעניין. מה קיבלתם מהביקורת הזו? כנראה שגם לא הרבה. זה לא משהו שישנה למישהו את החיים. מי אני בכלל?

אקזיסטנציאליזם בשבת בבוקר, קווים לדמותו.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

נלסון דה-מיל

****





שואל את עצמי אם אולי פג הקסם של ז׳אנר הריגול בתקופת המלחמה הקרה, שמוצה עד זרא אצל החבר׳ה האלה של ג׳ון לה-קארה, נלסון דה-מיל ולן דייטון. נדמה לי ששלושה עשורים אחרי נפילת חומת ברלין, העולם כבר השתנה מדי, וכבר אין באמת מקום או הצדקה להמשיך לחמוק מסוכני הק.ג.ב. אפורי העיניים והלב בסמטאות מוכות הצללים של מוסקבה, ברלין או וינה. היום העולם אחר, מתוחכם יותר, מפוכח יותר, ואולי גם מעורר חלחלה יותר, על אף האשליות הגדולות - שהתנפצו בינתיים בשנים האחרונות - שדי, העולם כבר שבע ממלחמות, ודאי החמות שבהן. השחקנים השתנו, ואף על פי שהביון עדיין בועט, ותמיד יבעט, הדברים כבר לא עובדים ככה. בעולם של מטבעות קריפטו ובינה מלאכותית, קצת מפגר לקרוא על מיקרופילם או התחמקות ממעקבים דרך בבואות בחלונות ראווה. מצד שני, עדיין כותבים וקוראים ספרים ממלחמת העולם השנייה, או הראשונה, אז אולי יש עדיין מה להגיד על כל זה. אני לא לגמרי בטוח. קשה להתחמק מתחושת הדז׳ה-וו בכמעט כל ספר בסוגה הזאת, כי אולי לא קראתי את הספר הספציפי הזה, אבל קראתי עשרה אחרים עם שינויים קלים.

הספר הזה יושב יפה במעמקי הז׳אנר. ליד מוסקבה יש מתחם סגור ונחבא מהעולם, והוא בית הספר לקסם אישי של הגברת איוונובה, שבו קצינים אמריקאים שנפלו בשבי בוייטנאם ונחשבים למתים מלמדים חפרפרות רוסיות לעתיד איך לחשוב, לדבר ולהתנהג כמו אמריקאים, לפני שיישלחו להיטמע במערכת בארצות הברית. כאמור, הרעיון הזה לא חדש, הוא כמו הפריקוול של הסדרה ״האמריקאים״, ולא ברור למה מצופה ממני כקורא ליפול מהכיסא בתדהמה על רשעותם ותחכומם של הרוסים, במיוחד לאור מה שמתרחש בימים אלה ממש ברוסיה ואוקראינה, ותכל׳ס בכל העולם. אני לא יודע מה כבר יכול להפתיע אותי, אבל ברור לי שגם היום, בהיותי שבע סרטים, ספרים, סדרות ומהדורות חדשות בטלגרם, עוד לא התוודעתי לקצה קצהו של הפוטנציאל האנושי לרוע.

ואף על פי כן, הספר לא רע. להוציא את כתמי-הגיל של ז׳רגון ותרגום עצי ותמוה (חנויות שבע-אחת עשרה, מרכולים ומשפטים כמו ״מה אתה? צופה ארור?״) הכתיבה בסך הכול סבירה, ויש בו נטייה ראויה להדגיש שקיים טשטוש מוסרי גם מהצד ״הנכון״, המערבי, האמריקאי, שאין ספק שמתקיים גם במציאות האמיתית שבה לעתים רחוקות, אם בכלל, יש אמיתות בינאריות מוחלטות.

לחובבי הז׳אנר, אם יש כאלה עדיין מתחת לגיל 65.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שריון האור

שריון האור

קן פולט

****





קן פולט שולף מהשרוול עוד רומן למשרתות, הפעם על רקע בחינת הבגרות בהיסטוריה שאליה אני לומד בעל כרחי עם ילדיי בימים אלה ממש ויכול לדקלם מתוך שינה כי העאמות האלה לא קולטים אם זה לא בפורמט של סטורי - שורשי עליית הלאומיות באירופה, עיור, חילון, המהפכה הצרפתית, המהפכה התעשייתית, עליית נפוליאון וכן הלאה. הכול יש פה.

הספר, כתמיד אצל פולט, סאגה נעימה לקריאה אך חפרנית רצח, פרי תחקיר מעמיק ומרשים שלו על התקופה של סוף המאה ה-18 ותחילת ה-19, מתמקד בדמויות פיקטיביות בתחום טוויית הבדים מעיירה בדרום אנגליה, וכרגיל משבץ אותן היטב באירועים ההיסטוריים, באופן פורסט-גאמפי די מאומץ, אבל וואלה, לרוב זה עובד איכשהו כי בכל זאת פולט סופר מנוסה וחרוץ שיודע את מלאכתו.
תוך עשרים עמודים לכל היותר מבינים מי הטובים ומי הרעים. הרעים - בעלי אחוזות, אצילים, וכד׳ - הם רעים לתפארת, הטובים - בדרך כלל העניים - סובלים בשל היותם טובים, והמלחמה ביניהם (עם נצחונות קטנים לכאן ולכאן כדי לשמור על המתח) מתפרשים על פני כל הספר עד לנצחון הצפוי של הטובים על פני הרעים, לא בלי מחיר כמובן. בדרך העקלקלה אנחנו מתוודעים לחבלי המעבר מכלכלת כפר חקלאית וקהילתית בעיקרה למודל תעשייתי מהיר וחסר פנים ורגש, לחיכוכים המתבקשים בין שכבת האצולה להמון העממי מהמעמדות הנמוכים ובין הכנסיות למיניהן לקומון סנס החילוני, והשינויים הטקטוניים ברמה הבינלאומית, עד לעליית נפוליאון והקליימקס בקרב ווטרלו. פולט מלהטט בכל השדות האלה כמעט בלי להישמע דידקטי או מחנך מדי, אבל תוצאת הלוואי של לאחוז בחבל הזה משני קצותיו מתבטאת בדמויות סטריאוטיפיות בעלות מנעד רגשי דל, שמונעות אך ורק על ידי הסביבה או כתוצאה מדחפים גנריים כמו למשל תאוות בצע, שאפתנות, חרמנות או רדיפת צדק. את ליטרת הבשר לעולם הפרוגרסיבי פולט משלם בצורת תיאור סכמטי משהו של מערכת יחסים הומוסקסואליים ועוד אחת - עוד יותר סכמטית - לסבית, כשאלה מתקבלות איכשהו בהבנה ושתיקה על ידי הסביבה, אלא שבעוד היחסים ההטרוסקסואליים בספר מפורטים לעתים עד לרמה של מי עושה מה ואיך ואיפה ובאיזה גודל, ההומואים בעיקר ״חולקים יצוע באותה בקתה״ יחד ומדי פעם מתנשקים. נו, שוין, בואו לא נגזים.

כמו שכתבתי פעם על אחד מספריו האחרים של קן פולט - החווייה מהספר תלויה רבות באיך שמגיעים אליו. הוא יכול להיות רומן משמים למדי מבחינה ספרותית, ולחלופין ספר היסטוריה מרתק. אני די נהניתי, צלחתי בקלות יחסית את 600 ומשהו העמודים האלה, וגם אם לפעמים העברתי בטעות שני דפים במקום דף אחד, לא נראה שהפסדתי הרבה. ככה זה בהיסטוריה.



*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ללא חרטה

ללא חרטה

טום קלנסי

****




כן, היה אפשר לקרוא לספר "ללא חארטה" וזה היה עובד באותה מידה.

מדובר באחד הספרים המוקדמים של טום קלנסי, שמתרחש בזמן מלחמת וייטנאם, כשג'ק ראיין עוד היה ילד ולא נכנס לעניינים. כאן אנחנו מתוודעים לראשונה לג'ון קלארק שלמדנו להכיר ולאהוב בספרים המאוחרים יותר של קלנסי, שאחרי שאשתו מתה (של קלארק, לא קלנסי!) ואהובתו נרצחת באכזריות על ידי סוחרי סמים, הוא עושה שימוש ביכולותיו כ״כלב ים״ - איש הקומנדו הימי המסוקס שלסתו כמו מסותתת בסלע, ויוצא למסע נקם לניקוי האורוות. אני יודע, זה נשמע כמו סרט שראינו מאתיים פעם, ובכל זאת למרות שקראתי את הספר הזה כבר פעמיים בעבר, לפני עשור ומתישהו בגיל עשרים ושתיים - קלנסי עדיין עושה עבודה מצויינת ומגיש ספר מתח ופעולה מהמצויינים בז'אנר, אפשר ממש להרגיש את הלולאה מתהדקת, ואפילו שידעתי איך זה נגמר, נשארתי במתח עד העמוד האחרון. כולנו אוהבים לאהוב ויג'ילאנטים, מצ'רלס ברונסון ועד דקסטר, ואין מה לומר, המנה הזאת מוגשת חמה.

קלנסי, אם היה אפשר לסכם אותו בשתי מילים, הן היו ״אוקיי, בומר״. ההתייחסות שלו לנשים, סמים, זנות, שוטרים וגנבים היא כשל הפנסיונרים שכולנו מכירים, והתרגום, בהתאם, מיושן, נוקשה ומילולי. אנשים קוראים זה לזה בשמות-צופן, קלארק הוא רב-מלחים זוטר, הסמיתסוניאן הוא מוזיאון הטבע הסמיתסוני. funny זה מצחיק, ו"מזיין אותך, בנאדם!" זה... טוב, הבנתם כבר. לא ברור למה מישהו תרגם ככה ספרים בשנות התשעים, בשפה שנשמעה תיאטרלית בטח גם בשנות החמישים. של המאה ה-19. קלנסי גולש פעמים רבות מדי לתיאורי פיצ׳ריהם המגוונים והחדשניים של הספינה ההיא או המסוק הזה, אבל מאידך הוא בהחלט בהחלט יודע לספר סיפור, ותכל׳ס די בא לי לחזור לתקופות שהייתי בולע את הספרים שלו בלי להשאיר פירור. זה היה, נדמה לי לפחות, לפני שהעולם נהיה יותר משוגע ממה שקוראים עליו בספרים.

יאללה, בואו נראה מה נהיה עם העמוס הוכשטיין הזה. קורע אותי לחשוב שלפני כמה שנים הייתי מחליף איתו ״כיפים״ בהפסקה, כשלמדנו באותה כיתה בבית הספר הממלכתי דתי ״לדוגמא״ בירושלים. נו שויין, לפחות אחד מאיתנו הגיע למשהו בחיים, והוא כותב ביקורות ב״סימניה״.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

****





נדמה ששמענו, קראנו, ראינו הכול מכל כיוון, ובמיוחד על נושא כה שחוק (קולנועית, לפחות) כמסע בזמן. חלאס, דרכי הפרדוקסים כבושות לעייפה, ואם מדי פעם יוצא עוד סרט שזו התימה שלו, החידוש שבו עשוי להיות בעיקר במימד החזותי, ולרוב, כשזה לא מספיק, גם ברובד הקונספטואלי. בדרך כלל הספר או הסרט הזה יעודדו את המחשבה האינסופית ״מה הייתי עושה אילו״ (לוטו, אלא מה), או ״מה היה קורה אילו״ (היינו הורגים את היטלר או מזהירים את צה״ל בשישה באוקטובר, אלא מה), וגם פותחים בכל פעם מחדש את האיסורים המתבקשים מתוקף הפרדוקס (לא לפגוש את עצמי, לא לשנות את העבר, לא להרוג את הסבא שלי, אלא מה). הכיוון תמיד נמצא באיזשהו מנעד צפוי של פעולה, הרפתקה, וסכנה מוחשית, בדרך כלל לשלום העולם והמציאות עצמה.

הספר הזה הצליח להפתיע אותי. נניח בצד את העובדה שהגעתי אליו באיחור של משהו כמו שני עשורים, ששמעתי עליו אלף פעם, וקראתי סקירות אינספור. משהו בשם חסר הדמיון ובפרמיס הפושר שלו לא דירבנו אותי יותר מדי. יאללה, יש מישהי, בעלה נוסע בזמן, היא פגשה אותו לראשונה כשהייתה בת שש ומאז דרכיהם מצטלבות. פיהוק, פיהוק ועוד פיהוק. רומנים בסגנון הזה לא מעניינים אותי במצב רגיל, והתוספת הגימיקית-בפוטנציאל של המסע בזמן נראתה לי טרום הקריאה מאולצת ולא אטרקטיבית.

אבל מצאתי את הספר בספריית הרחוב, הוא התגלגל איכשהו לראש ערימת הספרים ליד המיטה, התחלתי לקרוא ומהר מאוד הבנתי כמה דברים ובראשם - ניפנגר כותבת היטב. אם זה לא היה מתקיים, הספר הזה היה עף בחזרה במהירות האור. אבל היא יודעת לכתוב, היא מדויקת ומעניינת. הסיפור מוקפד ולא סתמי והדמויות, יותר מזה שהן עגולות, הן סוף סוף עושות דברים שאנשים אמיתיים עושים, ולא רק מה שמניע את העלילה. זה דבר שכל כך חסר לי בספרים שאני קורא, ונעדר עד לא-קיים בספרים שיש בהם מימד פנטסטי או בדיוני. אני רוצה להרגיש שהדמות שלי היא לא רק אמיצה או פחדנית או חייבת להציל את דמות המשנה מתאונת דרכים לפני שיהיה מאוחר מדי כי מסע בזמן, אלא שיש לה חרדות ולבטים ועייפות תהומית וסקס גרוע ובחירות שגויות וחשבונות לשלם וריח מהפה ומשפחה מעצבנת ותחביבים לא קשורים לעלילה. אני רוצה להרגיש שהדמויות האלה יכולות להתקיים גם בלי הסיפור, וכאן בספר הזה יש את זה למכביר. נכון שאם לא היה כאן את רכיב המסע בזמן היינו נשארים עם סיפור אהבה חיוור למדי, אבל ככה החיים של רובנו, סיפורים לא מאוד מעניינים ודמויות עגולות...

אני חושב שזה מקורי ומרענן ובעיקר חשוב לכתוב ספר על מסע בזמן שהוא לא מותח, מפחיד או דיסטופי, אלא מרגש ועמוק ומורט וחכם, בלי להיות מעצבן (גם אם היה אפשר לנכש 15-20 אחוז מהספר בלי להפסיד הרבה) ובלי להיכנס לשאלות קיומיות קונספטואליות כשלעצמן אלא אקזיסטנציאליסטיות שנובעות אגבית גם מהנתון הזה. לא למה מסע בזמן ומה אפשר לעשות עם זה ואיך לא לפגוש את סבא, אלא אוף, קיבינימאט, זה המצב, השיבוש הגנטי הזה היא לא כוח-על, אלא מוגבלות שהורגת לי את החיים, מי אני בכלל, למה אני, כמה זה משוגע אם אני פוגש את אמא שלי בצעירותה ומנסה להבין איזה אדם היא הייתה, למשל, או איך אני שומר על מערכת יחסים כשאני מכיר את העתיד באופן חלקי ומקוטע, איך אני מוצא עבודה ומתפרנס כאילו רגיל או מסביר לקולגות שלי למה נעלמתי פתאום באמצע היום או הופעתי עירום כשבכלל לא הייתי אמור להיות פה. המנגנון הזה כמעט מנטרל לגמרי את השאלות הכה מתבקשות של ״מה הייתי עושה אילו״ ומאפשר להתמסר לסיפור עצמו, ממש כאילו הבעיה הגנטית של הגיבור לא הייתה מסע בזמן אלא משהו אקזוטי הרבה פחות.

אהבתי את הספר הזה מאוד, וגם התרגשתי בכמה מקומות, כמעט עד דמעות. זה לא קרה לי הרבה הרבה זמן.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ספר הבצלים הירוקים

ספר הבצלים הירוקים

אהוד בנאי

*****





לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לאהוב את אהוד בנאי. זכורה לי במעורפל הופעה אפופת עשן וערק ב״טרמינל״ המנוח בירושלים באמצע שנות התשעים, ואולי עוד איזה משהו ב״פרגוד״, אבל אף פעם לא הייתי מעריץ שרוף שהולך לכל ההופעות ויודע בעל-פה את כל המילים. כשיצא ״אהוד בנאי והפליטים״ ב-87׳ הייתי בסך הכול בן ארבע עשרה. גם אם לא הייתי נער מאוד מוזיקלי, דווקא התחברתי למלודיות ובעיקר למילים של ״עיר מקלט״ ו״זמנך עבר״, אבל רק כשיצא ״קרוב״ שנתיים אחר כך זה תפס אותי ממש. הקשבתי לרחוב האגס 1 ומיד הרגשתי בבית, ״פלורנטין״ הרטיטה את לבי למרות שהשיר הוא על רווקה מזדקנת, וכמהתי לאותה עלמה אירלנדית אפילו שבאותו זמן לא יצא לי ולו להריח בת מקרוב. הגעגוע, הכמיהה, הסיפור, החוויות הפשוטות בשירים נגעו ללבי הבוסרי בדרכים שלא יכולתי להסביר אז, ואני רק מתחיל להבין היום.

בניגוד לשניים מהילדים שלי, שמוזיקה שוצפת במחזור הדם שלהם כבר מגיל ארבע או חמש, אצלי מוזיקה היא לכל היותר מין פסקול, משהו שנשמע ברקע, שמלווה את הסיפור של החיים שלי אבל לא מכתיב אותו. ואף על פי כן, למרות שאצל אהוד המוזיקה, הגיטרה, המנגינות והפיוטים מתווים את מסלול חייו, כשאני קורא את המילים שלו - בכל שלושת ספרי הפרוזה שכתב - אני מרגיש שאני הוא, אני מרגיש ורואה את הזכרונות המוחשיים שלו ושלי מבעד לעיניו, שומע את התווים מבעד למילים ומתענג עליהם באמת, אולי בגלל שזה לא דיבור מוזיקלי, ובוודאי לא דיבור ספרותי עלילתי רגיל, אלא חלקיקים של חיים שאי אפשר לא להרגיש את האמת והטוהר והאהבה שבהם, וגם אם לא כתוב בהם כמעט דבר מבחינת תוכן - הם רוויים עד קצותיהם בכל מה שאינו מילולי ונמצא בכל ספר, סרט או חווייה שעשו לי משהו אי פעם.

אני לא מוזיקלי אבל כשאני קורא על החברות שלו עם מייקל צ׳פמן או הג׳ימג׳ומים עם חברים בראש פינה של שנות השבעים, אני מתרגש. אני לא דתי אבל יורדות לי דמעות כשאני קורא על המפגש החלומי בין לייזר (לאונרד) כהן לרב קרליבך, או על הסידור שמלווה אותו לכל אשר יילך. אני צעיר ממנו בעשרים שנה אבל חי בכל מאודי את הזכרונות שלו מבית אביו ודודיו, ומרגיש כאילו הם שלי, אולי בזכות היותם אוניברסליים ואנושיים כל כך, שהלב עולה על גדותיו.

קצרה היריעה לכתוב על החסד שעשה עמי כשהגיע לנגן לצד מיטתו של בני יהלי את השיר, ״אל תפחד״, וכשליוויתי אותו אחר כך אל המכונית, המתיק איתי כמה מחשבות על בתו, והיופי והפחד בגידול ילדים. אנחנו שומרים על קשר מהוסס, והלוואי הלוואי שהייתי יכול לכנות אותו ״חבר״. אולי ברמה הרגשית, האידיאלית, העליונה. לפני שנה וחצי כתב לי:
״אלון יקר
סיימתי ממש עכשיו לקרוא את ספרך "באוויר", קראתי אותו בנשימה עצורה, לפעמים ממהר מדי כי חייב להבין לאן זה מוביל...
ספר כל כך מרתק, מקורי, מטלטל. כתוב נפלא.
תודה גדולה ששלחת לי.
מקווה ששלומכם ושלום יהלי טוב.
חג שמח וכל טוב״


****

תוהה מה לכתוב לו עכשיו.

****

״בערב הראשון אחרי שהסתיימה השבעה על אמי, אבא ואני נשארנו לבדנו בדירה שהתרוקנה מהמוני האנשים שהכניסו לתוכה כל כך הרבה חיים וחום. אליהו אחי הבכור חזר לפנימיית בן שמן, שם עבד כמורה לספרות. הבית היה שקט מאוד. אבא ישב על הספה בסלון, בוהה באוויר, על פניו זקן בן שבוע. אריה בחורף. הוא כל כך אהב את אמא, חשבתי, מה יהיה עכשיו. ואז הוא קם ואמר: אני הולך לטגן לנו כרובית.״

ספר נפלא נפלא.




*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
נינג'ה לבן

נינג'ה לבן

אריך ואן-לוסטבאדר

****





כשראיתי את ״נינג׳ה לבן״ בספריית הרחוב חטפתי אותו מיד, כאילו היה ארטיק של ״ויטמן״. את הספרים האלה בדיוק הייתי גומע בנעוריי מכריכה לכריכה, תוך יום או יומיים גג. בימים הרחוקים ההם, לפני נטפליקס והנישואים והילדים והמשכנתא, כשחיזבאללה עוד הייתה מיליציה חביבה וחומייני היה עוד טרי, המתח העיקרי שהיה לי בחיים הגיע מהדמיון, דרך ספרים של סופרים כמו ואן לוסטבאדר, טרווניאן, פרדריק פורסיית, לדלום (או לודלום, עד היום לא ברור) או קן פולט. כמה עונג, כמה עמוק הייתי צולל, כמה מהר שכחתי מהעולם.

חששתי שאולי קראתי אותו כבר פעם, אבל המילים בגב הספר יכלו לתאר כל דבר ולא נשמעו לי מוכרות. אם כן, רווח נקי. דחקתי הצידה כל מיני ספרים מתוחכמים ורציניים שכרגע גדולים עליי, והתרווחתי על המיטה עם החתול המגרגר, בתהייה אם החווייה שלי תדמה במשהו למה שהיה פעם.

ההתחלה הייתה קשה. למרות שהספר הזה נכתב בשנת 90׳ ותורגם לעברית ב-93׳, התרגום ארכאי להחריד (כיאה לספרים מפעם) וגרם לי לרצות לגרד את העיניים מבפנים מרוב גלגולי עיניים, ועוד לא התחלתי לדבר על עשרים שלושים דימויים (שחוקים עד דק) בעמוד. CIA ו-FBI מתורגמים כס.י.א. ו-פ.ב.י., השרירים משורגים דרך קבע, השיחות נסובות על דא ועל הא, השיער שחור כעין הלילה או כפחם, השמיים הם פלדה ממורקת, השיער בגון החול הזהוב, על הפנים ניסכות הבעות נזעמות, הנשים נאנקות בתשוקה - או מיטלטלות באביונה אם מתעקשים, הרשע מושחת ואפלולי והטוב מפוסל, אכזרי בקטע טוב ונאמן כאל. אין ולו פסקה אחת בספר שכתובה כמו שאנחנו רגילים לקרוא היום. התבאסתי, לא אכחד (הא!).

אבל החזקתי מעמד, ואחרי כמה עשרות עמודים, פתאום שמתי לב שהשפה המיושנת ואפילו הפאתוס המוגזם באקסטרים (בכל זאת, ספר על נינג׳ות וזה) כבר לא מאוד מפריעים לי, ושבמקביל אני נשאב כבעבר לסיפור ולתוכן, מתמלא מתח במקומות המותחים ומתחרמן בחלקים האירוטיים שכתובים בכלל בכלל לא רע, אביונות בצד. מצד אחד יש בספר ובסגנון הכתיבה משהו נאיבי וניואייג׳י שנות-השבעים-סטייל, אבל בניגוד לצפוי מספר פעולה (עם נינג׳ות, כאמור) - הוא לא יורד ממש לתהומות שטחיים של סרטים של ואן דאם או צ׳אק נוריס, אלא מתקיים בנקודת ההשקה שבין פולקלור, היסטוריה, מיסטיקה, אלימות ורוחניות. לא ברמה של שוגון, נגיד, אבל גם לא ברוס לי. בנוסף פוגשים בדרך כל מיני מטעמים בלתי צפויים, כמו למשל ריגול תאגידי ופיתוח של מחשבים עם אינטיליגנציה מלאכותית, לא פחות. אם חושבים על סוף האייטיז, עם התסרוקות המנופחות, הפיצוצים האקסטרווגנטיים, המוזיקה והגסות הסגנונית שדבקה בכל ז׳אנר, מדובר בלא פחות ממאכל גורמה.

בשליש האחרון של הספר, אפילו החתול הרגיש שאני במתח והפסיק לגרגר. בניגוד למנהגי, נדמה לי שאת הספר הזה לא אחזיר לספריית הרחוב אלא אשמור אותו אצלי, ואולי אקרא בו שוב בעוד עשרים שלושים שנה, מי יודע.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט

ביקורות נוספות על "הכריש"

הכריש

הכריש

מישקה בן-דוד

הכריש מתאר תרחיש דיסטופי של מלחמה כוללת נגד מדינת ישראל, שבה האיומים מתלכדים, בעלות הברית אינן ממהרות להתייצב, והמערכת המדינית־ביטחונית נאלצת להביט אל התרחישים הקיצוניים ביותר שלה. במרכז העלילה נמצאת גם צוללת ישראלית בלב ים, הנושאת בתוכה יכולת שמעמידה את מפקדיה ואת מקבלי ההחלטות מול שאלות כמעט בלתי אפשריות על הישרדות, אחריות והרתעה. הספר יצא ב-2017, אבל לאחר השבעה באוקטובר חלקים ממנו נקראים פחות כמו דמיון פרוע ויותר כמו אזהרה מוקדמת שנכתבה בשפה ספרותית.

מזווית של איש מודיעין, כוחו של הספר אינו רק בעלילה. כוחו הוא בכך שהוא מבין היטב כיצד קונספציות לא קורסות ברגע אחד - הן נשחקות לאט, מתוך נוחות, הרגל, ביטחון עצמי ומערכות שמעדיפות לעיתים את התרחיש הסביר על פני התרחיש המסוכן. בן־דוד יודע לכתוב מערכת. הוא מבין איך נראית מדינה כשהיא עוברת ממסמכי הערכת מצב למציאות שבה כבר אין זמן לתקן את ההנחות. הוא מבין שהשאלה האמיתית אינה רק “האם צפינו את האיום”, אלא האם באמת בנינו את עצמנו, נפשית ומבצעית, לאפשרות שהוא יתממש.

יש בספר משהו מטריד דווקא משום שהוא אינו נשאר רק ברמת הפעולה. הוא לא מסתפק במרדפים, מבצעים וסודות, אלא מציב את הקורא מול לב השאלה האסטרטגית: מה עושה מדינה קטנה, מוקפת אויבים, כאשר כל שכבות ההרתעה שלה נבחנות בבת אחת. מה קורה כשהדיפלומטיה אינה מספיקה, כשהמודיעין מאחר, כשהלחץ הבינלאומי מתהפך, וכשהדרג המבצעי נדרש לשאת בידיים שלו החלטות ששום נוהל לא באמת מכין אליהן.

בן־דוד כותב מתוך היכרות עמוקה עם עולם הצללים, אבל היתרון שלו הוא שהוא לא מתאהב בטכניקה. יש בספר מודיעין, מבצעים, תרחישי קיצון ותנועה בין דרגים, אבל מתחת לכל זה יש הבנה שהמערכת הביטחונית אינה מכונה. היא מורכבת מאנשים - מפקדים, לוחמים, קברניטים, אנשי מודיעין - שכל אחד מהם מביא איתו אופי, פחד, יוהרה, אומץ, עייפות ושיקול דעת. בסוף, גם המערכות המתוחכמות ביותר קמות ונופלות על איכות האנשים שמפעילים אותן.

בעיניי, הקריאה ב״הכריש״ חשובה במיוחד אחרי השבעה באוקטובר. לא משום שהספר “חזה” בדיוק את העתיד, אלא משום שהוא מזכיר את החובה המקצועית הבסיסית ביותר של כל קמ״ן, מפקד וקברניט: לקחת ברצינות גם את מה שנראה קיצוני מדי, מורכב מדי או לא נעים מדי לעיכול. לא כל תרחיש אימים יתממש, אבל מערכת שאינה מסוגלת לחשוב אותו עד הסוף - לפרק אותו, לתרגל אותו, להתווכח איתו ולהיערך אליו - עלולה לגלות מאוחר מדי שהמציאות אינה מחויבת לקונספציה שלנו.

מישקה בן־דוד כתב ספר שמאלץ את הקורא הישראלי, ובוודאי את איש המערכת, לשאול לא רק מה יקרה אם האויב יעשה את הבלתי נתפס - אלא מה יקרה אם אנחנו שוב לא נאמין שהוא מסוגל לכך.

לפני חודש•
★★★★★
•רונן ג
הכריש

הכריש

מישקה בן-דוד

אתחיל בכך שהספר הזה הכין אותי הכי טוב למה שקורה כאן, לכל המלחמה הזו.
כשקראתי אותו לפני כמה חודשים הוא ממש הפחיד אותי. התסריט הוא הרס מדינת ישראל, כאשר הפורענות מתחילה מעזה. נשמע מוכר, לא?

כתיבה טובה, אם כי פרטנית מדי בקטעים מסויימים, יהיה מעניין למי ששירת בצוללת ומכיר את המבנה שלה מבפנים. עלילה של תסריט אימים, שחלקו קרה כאן וחלקו לא, המתחיל משערי עזה ונגמר בירושלים, וסוף לא טוב, עם תקומה קטנה של שארית הפליטה, כהתחלה חדשה.

בתקווה לימים של אופק פתוח וחדשות טובות

לפני שנתיים•
★★★★★
•מוריה
הכריש

הכריש

מישקה בן-דוד

אז אחרי שנים שלא הייתי בסימניה(שכחתי את המייל שהרשמתי) החלטתי לחזור ולשתף בחוויותי בעיקר בגלל הספר הזה.
הספר היה אצלי בבית זמן מה לפני המלחמה, ובמקרה ראיתי ראיון עם הסופר , שמספר כמה הספר הולם לתקופתנו.

מה אומר ומה אגיד... אף פעם לא לקח לי כל כך הרבה זמן לקרוא ספר! הייתי קוראת 2- 3 עמ' ומפסיקה מרוב פחד! אני שבולעת ספרים של סטיבן קינג ביום מקסימום יומיים! חייבת להגיד שיש קטעים שהכתיבה האינפורמטיבית- תיאורית משהו כמו מאמר בעיתון, קצת הכבידה עליי, ויותר התחברתי לזווית האישית כמו של מפקד הצוללת למשל. לדעתי ספר חובה לכל ישראלי.

לפני שנתיים•
★★★★★
•נתוש
הכריש

הכריש

מישקה בן-דוד

בהחלט ספר חובה לכל ישראלי. מישקה מיטיב לספר את המציאות הישראלית. נכון, זה לא נעים להסתכל למציאות בעיניים ויותר נעים להשלות את עצמך ואת הסובבים אותך. התרחיש מציאותי לגמרי והיום ב 2021 זה ברור יותר מאשר ב 2017. כרגיל ספריו של מישקה מרתקים וסוחפים. נהניתי מאוד וכאדם מציאותי ופרקטי אני מעדיף את האמת הקשה מהאשליה הנעימה. ושוב חובת קריאה לכל ישראלי. תודה למישקה אם לא הגדול מכולם אז אחד מהם

לפני 4 שנים•
★★★★★
•glick
הכריש

הכריש

מישקה בן-דוד

אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה. היה קשה לעשות הפסקות בקריאה.
לא מעט פעמים היו דמעות בעיניים, בעיקר בסוף, שלדעתי היה מפתיע אך מצד שני גם צפוי.
העלילה מפיחדה, הלוואי שתישאר בגדר הספר ולא תהפוך ביום מן הימים למציאות.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אתי
הכריש

הכריש

מישקה בן-דוד

אתמול, קראתי בשקיקה ממש את הכריש . כולו בלי הפסקה וסיימתי אותו בו ביום. לקרוא 438 עמודים במכה אחת מראה את כוחו של הספר בללכוד את תשומת ליבו של הקורא ואת הלפיתה שהוא לופת את תשומת ליבו של הקורא. הספר מביא תרחיש אימים לפיו מדינת ישראל גולשת בעזרתם האקטיבית של מדינות ערב המקיפות אותה והתושבים הפלשתינים שגרים בתוכה ואשר בכוחות משותפים ובהתקפה מתואמת היטב כמעט וגורמים לקריסה של כוחות הביטחון שלה ולהתמוטטות יכולת ההגנה העצמית. המחבר, לא בוחל בדרכים לדחוף את הגבינה עוד קצת לפי תהום- רוסיה תוקפת את ישראל ומתעלמת מזכותה להגן על עצמה ובעצם הופכת להיות צד אקטיבי במערכה תוך הספקת נשק גרעיני לאירן, תוך ידיעה ברורה שהיא תעשה שימוש בו.
אירן אכן עושה שימוש, ושולחת טילים בליסטיים מצויידים ברש”ק גרעיני , אשר מערכת החץ מצליחה לעצור, אבל במטח שני מצליחים שני טילים לפגוע בדימונה ובנחל שורק. איראן לא מסתפקת בכך ושולחת גדודים של משמרות המהפכה אל בת בריתה סוריה להשתתף בהתקפה קרקעית גדולה ברמת הגולן. ישראל מותקפת מכל צדדיה- מדרום מצרים בגבול מכוון עזה, בצפון ועד אילת בדרום בכמה ראשי קרב .
גם ירדן לאחר דחיות, מנתקת את היחסים עם ישראל ותוקפת דרך הבקיעה לכיוון ירושלים ( בהשתתפות כוחות של דאעש, שתוקפים לכיוון דרום- לאילת.יחידות מיוחדות של החיזבאללה תוקפות דרך גדר המערכת ודרך מנהרות את ישובי הגליל העליון , תוך שילוח מאות טילים למטרות אסטרטגיות בצפון כולל מנה מאוד גדולה לחיפה ולאישור הפטור- כימי שמצפון לעיר
ישראל מנסה להתגונן ככל יכולתה, אולם כניסת רוסיה למלחמה לצידן של מדינות ערב והשמדת חיל האוויר של ישראל בעזרת טילי שיוט שנורים מטריטוריה רוסית, משמידה את יכולת ההגנה- תקיפה של ישראל.החלקים היותר קשים בתיאור המלחמה אלה הקרבות ובמהלומות שישראל חוטפת מההמון הפלשתיני שחלקו מצוייד בנשק חם והתקוממות של הערבים הישראלים והצטרפותם ללחימה לצד הפלשתינים.
חלקים רבים בספר מתוארים בצורה מאוד ראלית ומכאיבה שגורמת לחשיבה מחודשת למערכת היחסים היהודית ערבית. יש שהתיאורים אף מעבירים בראש היהודי מחשבות על צדקת הדרך והאם באמת ישראל צריכה ללכת להסכם עם העמים ( מדינות) הערביות שבעצם הרצון האמיתי שלהן הוא לחסל את המדינה היהודית ולהשתלט על שיטחה.
כל הקורא ספר זה יעלה בדעתו ללא ספק ספרים אחרים שנוגעים במערכת היחסים בין אנשי הצוללות, בין מפקד הצוללת לסגנו ובינו לבין פקודיו. נושא אחר שנדון בספר בפירוט רב, תחושת המפקדים לפני השימוש בנשק גרעיני והרגשות שהם מפתחים כתוצאה מהידיעה על השימוש בנשק גרעיני אסטרטגי- הידיעה שהם אחראים אישית להשמדתם של רבבות בני אדם שאולי אין להם ולא מאום באחריות למלחמה ותוצאותיה.

אהבתי מאוד את הסיומת של הספר ואת ההחלטה לחסל את המקומות הקדושים בירושלים- אולי זה פיתרון אמיתי למריבה הדתית על עיר הקדושה לשלושת הדתות?

ספר טוב, שווה קריאה ומחשבה מעמיקה לאחר מכן.
טוביה

לפני 8 שנים•
★★★★★
•tuvia
הכריש

הכריש

מישקה בן-דוד

נזכרתי בספר בגלל האספקט הבדיוני - האקטואלי שהספר מעלה.
ביידן והצוות כנראה קרא את הספר וזו הסיבה ששלח את נושאות המטוסים כבר במערכה הראשונה כדי למנוע את הצטרפות חיזבאללה מהצפון ולנסות למנוע את הכאוס בסדר העולמי עוד לפני שהוא מתגבר.
מעבר לאקטואליה, מישקה בן דוד כתב עוד ספר מתח גיאופוליטי מעולה. מומלץ בחום.

לפני שנתיים•
★★★★★
•חיים דגן
הכריש

הכריש

מישקה בן-דוד

חלום בלהות, חורבן בית שלישי, אפוקליפסה 2022.
ישראל מותקפת מכל עבריה בידי צבאות ערב, המון פלשתיני צמא דם הרואה הזדמנות ל'איטבח אל יהוד' גולש מעזה ומחריב כל שבדרכו. חיזבאללה וחמאס אינם טומנים ידם בצלחת וכן חלק מערביי ישראל. איראן משגרת טילים ויכולות צה"ל המשיב מלחמה שערה נפגעות. ההרס והמוות אדירים בערים מרכזיות ולא רק בהן.
אלפי קילומטרים משם משייטת 'הכריש', צוללת גרעינית ישראלית בעלת ארסנל חימוש גרעיני שהפצצות שהוטלו על יפן מתגמדות לעומתו. היא נחשבת game changer .מפקדה הוא אל"מ ירון גל ועל כתפיו אחריות בלתי נתפסת ופקודות מראשי המערכת לפעולות שעליו לנקוט בתרחיש אימים קיצוני. קשיי תקשורת לארץ ומכשולים בלתי צפויים מקשים על המשימה כמו גם חילוקי דעות קשים בין הקצינים שאחד מהם- מינוי אישי של שר הביטחון- מתון יחסית. עליו מצד אחד למלא אחר ההוראות האם ולאן לשגר ומאידך אי הוודאות המוחלטת מקשה. ההחלטות קשות ואחת במיוחד קורעת אותו ואת הצוות בדילמה אכזרית בידיעה שלכל לחיצת כפתור יש השלכות כבדות מאד והמזרח התיכון לא יהיה כשהיה, העולם יגיב אך גורל ישראל מוטל על הכף.
שיחות שלום בין ישראל לגורמים בעולם הערבי וארצות הברית טרם הלחימה מקרטעות. עולה התמימות המטופשת של ארצות הברית שנשיאה משווה את ישראל ופלשתין לקליפורניה ודלאוור ורעיונות מגוחכים על קנטונים נוסח שוויץ בלי שמץ הבנת המזרח התיכון.
הסוף מפתיע ולא קל אך לא לגמרי בלתי צפוי.
הספר יכול היה להיות טוב בהרבה אלמלא עומס מייגע ומיותר בשפה יבשה ומשעממת של פרטים טכניים על מימדי הצוללת והטילים, קילוטון טנ"ט, קואורדינטות, תדרי שידור וקודים, כפתורים ומתגים, מברקי משפחות הצוות ובעצם- מה לא. פרטים על ההסתערות הערבית ברזולוציה של רחובות וכבישים דרכם חדרו הפורעים למדינה. קיצורים ומינוחים למכביר, מוגזם ומיותר. הסגנון טכני ביותר וחבל כי זה מקלקל. למעשה ההתחלה והחלק האחרון (שהוא טוב יותר) מספיקים להבין את הספר ובנקודה מסויימת פשוט עייפתי מסגנון הכתיבה ודילגתי על יותר ממאה עמודים תוך קריאה מרפרפת ביותר.

(חלק מהשמות של בכירי העולם הערבי/פלשתינאי אמיתיים).

לפני 6 שנים•
★★★★★
•ראובן
הכריש

הכריש

מישקה בן-דוד

אקטואלי וקשה

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•רוני pery