****




אני לא בנאדם שרואה את התמונה הגדולה. דברו איתי על לפתור משהו קטן, נקודתי, לראות את הפרטים הקטנים, להיות קטנוני, להיות אישי. זה, כן. כל חיי נרתעתי מתפקידי ניהול בכירים, והעדפתי תמיד להיות בורג קטן - גם אם משמעותי לעתים - בפרוייקטים, מאשר זה שלוקח על עצמו את האחריות לנהל משהו מורכב ומסועף.

וככה אני גם כותב, לטוב ולרע. אירוע קטן, ועוד אירוע קטן, תיאור פעוט של רגש כמוס, מזג האוויר ליד העץ. קטן, קטן.

ובדיוק בגלל זה, הספר הזה הלחיץ אותי בעשר דרכים שונות. נגיד, אפוקליפסה. אתם שומעים אפוקליפסה, מגפת וירוס קטלני או מתקפה של מפלצות חייזריות, או אסטרואיד, או מלחמה גרעינית. על מה אתם חושבים?

אתם יודעים על מה אני חושב? האם במקרה כזה יהיה לי אינטרנט, ואם עדיף שזה יהיה בחורף או בקיץ, ומה יהיה עם התור שלי לשיננית בשבוע הבא, ואיך נסתדר עם הילדים, ואם כדאי לקנות עוד שישיית מים וכמה קופסאות שימורים, בטריות וגזיה שיהיו בבית. ואם נוכל להוציא כסף. פרקטי.

חושב בקטן. בפרטי.

****

מישקה בן דוד זנח בספר הזה את טרדותיו ולבטיו של קצין המוסד התורן, וכתב דיסטופיה אפוקליפטית מבעיתה וריאליסטית להחריד, שבה מתגשמות חרדותינו העמוקות ביותר. כבר שכחנו, שכחנו שכל שכנינו מסביב רוצים, בסופו של דבר, בהשמדתנו. כלומר, לא שכחנו, אבל העיסוק בזה הפך להיות תיאורטי, בוודאי לא מוחשי. החיים עצמם, אתם יודעים.
אפילו השואה כבר הפכה גם היא למין סיפור תיאורטי שקרה פעם לאנשים אחרים בשחור לבן, משהו שאפשר להשוות אליו גירוש של מסתננים/מבקשי מקלט. כבר כתב פה מישהו על מוזיאון אנה פרנק, עם מרצ'נדייז וזעזוע סינתטי.

איש אינו רואה באמת מצב שבו אירן משלחת לישראל טילים בליסטיים גרעיניים או מתקפה כימית אמיתית, שתביא איתה מספר אבדות הנאמד במיליונים. איך אפשר? כי גם אנחנו מתעסקים ביחידים. חייל שנחטף מכניס לסחרור את כל המזרח התיכון, אז התרגלנו לראות בזה את חזית הכול. מלחמה עם עשרות אלפי הרוגים? מאות אלפים? חיפה מושמדת באמת בענן אמוניה קטלני מפיצוץ אמיתי של מיכל או אוניית האמוניה, ולא איומים וורבליים תיאורטיים מחסן נסראללה שלמדנו לגחך עליהם ולהדחיק? מה פתאום. אסון המסוקים, שבעים ושלושה חיילים, הוא הדבר הכי גרוע שאני יכול לזכור. שבעים ושלושה. מה עם תרחישים שבהם אשקלון נופלת, נופלת ממש, בידי המון עזתי מוסת? מה עם פלישה של חמישה צבאות? מה עם הפניית גב של ארצות הברית והירתמות עקיפה של הרוסים להשמדתנו בעוד העולם עומד מנגד - כמו שהוא אכן יעמוד, ואין בכלל ספק. אבל אנחנו בכל זאת מאמינים שזה לא יקרה. זה לא יקרה.

כי אנחנו חזקים. ויש לנו אינטרנט ופייסבוק ופרסומות ומעדן חלב חדש, חופשות באמסטרדם ושופינג בשרונה ודו קיום ביפו וחוגי יוגה ופילאטיס עם פעוטות, יש את ביבי ויהונתן גפן ועאהד תמימי להתעסק בהם. הפרטים הקטנים. כל הדברים, החפצים, אחיזות העיניים שמסנוורות אותנו עד כדי כך שאנחנו לא מסוגלים, פשוט לא מסוגלים, לראות משהו אחר.

הכתיבה של מישקה בן דוד נשארת ברוב רובו של הספר "מלמעלה". סוג של משחק מלחמה מפלצתי שהכול בו עובד נגדנו. וממשיך לעבוד נגדנו. וממשיך. ובעיניים קרועות מחרדה המשכתי לקרוא את הספר הזה, אולי שלוש שעות בבת אחת עם הפסקות קטועות לקחת נשימה, כי הוא באמת באמת מפחיד. הוא מכריח את הקורא לראות את התמונה הגדולה, והתמונה הגדולה זה חתיכת משהו שאי אפשר באמת להכיל. באפילוג בן-דוד כותב שגם הוא עצמו שקל לזנוח את הספר באמצע הכתיבה, כי תחושת האי-נוחות שלו כמעט איכלה אותו. אי אפשר להתכחש לכך שהתרחישים המתוארים סבירים בהחלט, דטרמיניסטיים, אפילו בלתי נמנעים, גם אם הם בדיוניים. ולמה שלא יהיו? מי ימנע מאלפי עזתים לפרוץ ממחסום ארז ולהציף את אשקלון ואת הקיבוצים של עוטף עזה? ומה ימנע מחיזבאללה להפציץ בחימוש מדוייק את הקריה, את מיכל האמוניה בחיפה ואת מרכזי הערים בעשרות אלפי טילים? בלי המלחמה-אינסטנט-דמיקולו שבה פעם ביומיים הולכים לעמוד לחמש דקות בחדר המדרגות בעוד סוללת כיפת ברזל משמידה רחוק מעינינו את הטיל הקטן. מה ימנע מערביי יפו להתנפל ביום פקודה על שכניהם? מה ימנע משאר מדינות ערב, הסכמי שלום או לא, לראות כי ישראל נחלשת ומבודדת ולהצטרף להזדמנות להשמיד את האוייב השנוא בעוד הוא כורע על ברכיו, משולל יכולת להגיב?

אולי הצוללת הזאת, עם טילים גרעיניים, המיועדים לאפשרות של מכה שנייה, לשיגור על אויבים שמאיימים להשמיד את המדינה באופן טוטאלי, על מנת להניא אותם ממעשה כזה.

אולי.

****

אוףףףף, אני צריך משהו שיוציא אותי מזה. איזו בעיה קטנה שאוכל לפתור ולהגיד שדי, הכול בסדר עכשיו.

****

הכריש מתאר תרחיש דיסטופי של מלחמה כוללת נגד מדינת ישראל, שבה האיומים מתלכדים, בעלות הברית אינן ממהרות להתייצב, והמערכת המדינית־ביטחונית נאלצת להביט אל התרחישים הקיצוניים ביותר שלה. במרכז העלילה נמצאת גם צוללת ישראלית בלב ים, הנושאת בתוכה יכולת שמעמידה את מפקדיה ואת מקבלי ההחלטות מול שאלות כמעט בלתי אפשריות על הישרדות, אחריות והרתעה. הספר יצא ב-2017, אבל לאחר השבעה באוקטובר חלקים ממנו נקראים פחות כמו דמיון פרוע ויותר כמו אזהרה מוקדמת שנכתבה בשפה ספרותית.

מזווית של איש מודיעין, כוחו של הספר אינו רק בעלילה. כוחו הוא בכך שהוא מבין היטב כיצד קונספציות לא קורסות ברגע אחד - הן נשחקות לאט, מתוך נוחות, הרגל, ביטחון עצמי ומערכות שמעדיפות לעיתים את התרחיש הסביר על פני התרחיש המסוכן. בן־דוד יודע לכתוב מערכת. הוא מבין איך נראית מדינה כשהיא עוברת ממסמכי הערכת מצב למציאות שבה כבר אין זמן לתקן את ההנחות. הוא מבין שהשאלה האמיתית אינה רק “האם צפינו את האיום”, אלא האם באמת בנינו את עצמנו, נפשית ומבצעית, לאפשרות שהוא יתממש.

יש בספר משהו מטריד דווקא משום שהוא אינו נשאר רק ברמת הפעולה. הוא לא מסתפק במרדפים, מבצעים וסודות, אלא מציב את הקורא מול לב השאלה האסטרטגית: מה עושה מדינה קטנה, מוקפת אויבים, כאשר כל שכבות ההרתעה שלה נבחנות בבת אחת. מה קורה כשהדיפלומטיה אינה מספיקה, כשהמודיעין מאחר, כשהלחץ הבינלאומי מתהפך, וכשהדרג המבצעי נדרש לשאת בידיים שלו החלטות ששום נוהל לא באמת מכין אליהן.

בן־דוד כותב מתוך היכרות עמוקה עם עולם הצללים, אבל היתרון שלו הוא שהוא לא מתאהב בטכניקה. יש בספר מודיעין, מבצעים, תרחישי קיצון ותנועה בין דרגים, אבל מתחת לכל זה יש הבנה שהמערכת הביטחונית אינה מכונה. היא מורכבת מאנשים - מפקדים, לוחמים, קברניטים, אנשי מודיעין - שכל אחד מהם מביא איתו אופי, פחד, יוהרה, אומץ, עייפות ושיקול דעת. בסוף, גם המערכות המתוחכמות ביותר קמות ונופלות על איכות האנשים שמפעילים אותן.

בעיניי, הקריאה ב״הכריש״ חשובה במיוחד אחרי השבעה באוקטובר. לא משום שהספר “חזה” בדיוק את העתיד, אלא משום שהוא מזכיר את החובה המקצועית הבסיסית ביותר של כל קמ״ן, מפקד וקברניט: לקחת ברצינות גם את מה שנראה קיצוני מדי, מורכב מדי או לא נעים מדי לעיכול. לא כל תרחיש אימים יתממש, אבל מערכת שאינה מסוגלת לחשוב אותו עד הסוף - לפרק אותו, לתרגל אותו, להתווכח איתו ולהיערך אליו - עלולה לגלות מאוחר מדי שהמציאות אינה מחויבת לקונספציה שלנו.

מישקה בן־דוד כתב ספר שמאלץ את הקורא הישראלי, ובוודאי את איש המערכת, לשאול לא רק מה יקרה אם האויב יעשה את הבלתי נתפס - אלא מה יקרה אם אנחנו שוב לא נאמין שהוא מסוגל לכך.

אתחיל בכך שהספר הזה הכין אותי הכי טוב למה שקורה כאן, לכל המלחמה הזו.
כשקראתי אותו לפני כמה חודשים הוא ממש הפחיד אותי. התסריט הוא הרס מדינת ישראל, כאשר הפורענות מתחילה מעזה. נשמע מוכר, לא?

כתיבה טובה, אם כי פרטנית מדי בקטעים מסויימים, יהיה מעניין למי ששירת בצוללת ומכיר את המבנה שלה מבפנים. עלילה של תסריט אימים, שחלקו קרה כאן וחלקו לא, המתחיל משערי עזה ונגמר בירושלים, וסוף לא טוב, עם תקומה קטנה של שארית הפליטה, כהתחלה חדשה.

בתקווה לימים של אופק פתוח וחדשות טובות

אז אחרי שנים שלא הייתי בסימניה(שכחתי את המייל שהרשמתי) החלטתי לחזור ולשתף בחוויותי בעיקר בגלל הספר הזה.
הספר היה אצלי בבית זמן מה לפני המלחמה, ובמקרה ראיתי ראיון עם הסופר , שמספר כמה הספר הולם לתקופתנו.

מה אומר ומה אגיד... אף פעם לא לקח לי כל כך הרבה זמן לקרוא ספר! הייתי קוראת 2- 3 עמ' ומפסיקה מרוב פחד! אני שבולעת ספרים של סטיבן קינג ביום מקסימום יומיים! חייבת להגיד שיש קטעים שהכתיבה האינפורמטיבית- תיאורית משהו כמו מאמר בעיתון, קצת הכבידה עליי, ויותר התחברתי לזווית האישית כמו של מפקד הצוללת למשל. לדעתי ספר חובה לכל ישראלי.

בהחלט ספר חובה לכל ישראלי. מישקה מיטיב לספר את המציאות הישראלית. נכון, זה לא נעים להסתכל למציאות בעיניים ויותר נעים להשלות את עצמך ואת הסובבים אותך. התרחיש מציאותי לגמרי והיום ב 2021 זה ברור יותר מאשר ב 2017. כרגיל ספריו של מישקה מרתקים וסוחפים. נהניתי מאוד וכאדם מציאותי ופרקטי אני מעדיף את האמת הקשה מהאשליה הנעימה. ושוב חובת קריאה לכל ישראלי. תודה למישקה אם לא הגדול מכולם אז אחד מהם

אתמול, קראתי בשקיקה ממש את הכריש . כולו בלי הפסקה וסיימתי אותו בו ביום. לקרוא 438 עמודים במכה אחת מראה את כוחו של הספר בללכוד את תשומת ליבו של הקורא ואת הלפיתה שהוא לופת את תשומת ליבו של הקורא. הספר מביא תרחיש אימים לפיו מדינת ישראל גולשת בעזרתם האקטיבית של מדינות ערב המקיפות אותה והתושבים הפלשתינים שגרים בתוכה ואשר בכוחות משותפים ובהתקפה מתואמת היטב כמעט וגורמים לקריסה של כוחות הביטחון שלה ולהתמוטטות יכולת ההגנה העצמית. המחבר, לא בוחל בדרכים לדחוף את הגבינה עוד קצת לפי תהום- רוסיה תוקפת את ישראל ומתעלמת מזכותה להגן על עצמה ובעצם הופכת להיות צד אקטיבי במערכה תוך הספקת נשק גרעיני לאירן, תוך ידיעה ברורה שהיא תעשה שימוש בו.
אירן אכן עושה שימוש, ושולחת טילים בליסטיים מצויידים ברש”ק גרעיני , אשר מערכת החץ מצליחה לעצור, אבל במטח שני מצליחים שני טילים לפגוע בדימונה ובנחל שורק. איראן לא מסתפקת בכך ושולחת גדודים של משמרות המהפכה אל בת בריתה סוריה להשתתף בהתקפה קרקעית גדולה ברמת הגולן. ישראל מותקפת מכל צדדיה- מדרום מצרים בגבול מכוון עזה, בצפון ועד אילת בדרום בכמה ראשי קרב .
גם ירדן לאחר דחיות, מנתקת את היחסים עם ישראל ותוקפת דרך הבקיעה לכיוון ירושלים ( בהשתתפות כוחות של דאעש, שתוקפים לכיוון דרום- לאילת.יחידות מיוחדות של החיזבאללה תוקפות דרך גדר המערכת ודרך מנהרות את ישובי הגליל העליון , תוך שילוח מאות טילים למטרות אסטרטגיות בצפון כולל מנה מאוד גדולה לחיפה ולאישור הפטור- כימי שמצפון לעיר
ישראל מנסה להתגונן ככל יכולתה, אולם כניסת רוסיה למלחמה לצידן של מדינות ערב והשמדת חיל האוויר של ישראל בעזרת טילי שיוט שנורים מטריטוריה רוסית, משמידה את יכולת ההגנה- תקיפה של ישראל.החלקים היותר קשים בתיאור המלחמה אלה הקרבות ובמהלומות שישראל חוטפת מההמון הפלשתיני שחלקו מצוייד בנשק חם והתקוממות של הערבים הישראלים והצטרפותם ללחימה לצד הפלשתינים.
חלקים רבים בספר מתוארים בצורה מאוד ראלית ומכאיבה שגורמת לחשיבה מחודשת למערכת היחסים היהודית ערבית. יש שהתיאורים אף מעבירים בראש היהודי מחשבות על צדקת הדרך והאם באמת ישראל צריכה ללכת להסכם עם העמים ( מדינות) הערביות שבעצם הרצון האמיתי שלהן הוא לחסל את המדינה היהודית ולהשתלט על שיטחה.
כל הקורא ספר זה יעלה בדעתו ללא ספק ספרים אחרים שנוגעים במערכת היחסים בין אנשי הצוללות, בין מפקד הצוללת לסגנו ובינו לבין פקודיו. נושא אחר שנדון בספר בפירוט רב, תחושת המפקדים לפני השימוש בנשק גרעיני והרגשות שהם מפתחים כתוצאה מהידיעה על השימוש בנשק גרעיני אסטרטגי- הידיעה שהם אחראים אישית להשמדתם של רבבות בני אדם שאולי אין להם ולא מאום באחריות למלחמה ותוצאותיה.

אהבתי מאוד את הסיומת של הספר ואת ההחלטה לחסל את המקומות הקדושים בירושלים- אולי זה פיתרון אמיתי למריבה הדתית על עיר הקדושה לשלושת הדתות?

ספר טוב, שווה קריאה ומחשבה מעמיקה לאחר מכן.
טוביה

נזכרתי בספר בגלל האספקט הבדיוני - האקטואלי שהספר מעלה.
ביידן והצוות כנראה קרא את הספר וזו הסיבה ששלח את נושאות המטוסים כבר במערכה הראשונה כדי למנוע את הצטרפות חיזבאללה מהצפון ולנסות למנוע את הכאוס בסדר העולמי עוד לפני שהוא מתגבר.
מעבר לאקטואליה, מישקה בן דוד כתב עוד ספר מתח גיאופוליטי מעולה. מומלץ בחום.

חלום בלהות, חורבן בית שלישי, אפוקליפסה 2022.
ישראל מותקפת מכל עבריה בידי צבאות ערב, המון פלשתיני צמא דם הרואה הזדמנות ל'איטבח אל יהוד' גולש מעזה ומחריב כל שבדרכו. חיזבאללה וחמאס אינם טומנים ידם בצלחת וכן חלק מערביי ישראל. איראן משגרת טילים ויכולות צה"ל המשיב מלחמה שערה נפגעות. ההרס והמוות אדירים בערים מרכזיות ולא רק בהן.
אלפי קילומטרים משם משייטת 'הכריש', צוללת גרעינית ישראלית בעלת ארסנל חימוש גרעיני שהפצצות שהוטלו על יפן מתגמדות לעומתו. היא נחשבת game changer .מפקדה הוא אל"מ ירון גל ועל כתפיו אחריות בלתי נתפסת ופקודות מראשי המערכת לפעולות שעליו לנקוט בתרחיש אימים קיצוני. קשיי תקשורת לארץ ומכשולים בלתי צפויים מקשים על המשימה כמו גם חילוקי דעות קשים בין הקצינים שאחד מהם- מינוי אישי של שר הביטחון- מתון יחסית. עליו מצד אחד למלא אחר ההוראות האם ולאן לשגר ומאידך אי הוודאות המוחלטת מקשה. ההחלטות קשות ואחת במיוחד קורעת אותו ואת הצוות בדילמה אכזרית בידיעה שלכל לחיצת כפתור יש השלכות כבדות מאד והמזרח התיכון לא יהיה כשהיה, העולם יגיב אך גורל ישראל מוטל על הכף.
שיחות שלום בין ישראל לגורמים בעולם הערבי וארצות הברית טרם הלחימה מקרטעות. עולה התמימות המטופשת של ארצות הברית שנשיאה משווה את ישראל ופלשתין לקליפורניה ודלאוור ורעיונות מגוחכים על קנטונים נוסח שוויץ בלי שמץ הבנת המזרח התיכון.
הסוף מפתיע ולא קל אך לא לגמרי בלתי צפוי.
הספר יכול היה להיות טוב בהרבה אלמלא עומס מייגע ומיותר בשפה יבשה ומשעממת של פרטים טכניים על מימדי הצוללת והטילים, קילוטון טנ"ט, קואורדינטות, תדרי שידור וקודים, כפתורים ומתגים, מברקי משפחות הצוות ובעצם- מה לא. פרטים על ההסתערות הערבית ברזולוציה של רחובות וכבישים דרכם חדרו הפורעים למדינה. קיצורים ומינוחים למכביר, מוגזם ומיותר. הסגנון טכני ביותר וחבל כי זה מקלקל. למעשה ההתחלה והחלק האחרון (שהוא טוב יותר) מספיקים להבין את הספר ובנקודה מסויימת פשוט עייפתי מסגנון הכתיבה ודילגתי על יותר ממאה עמודים תוך קריאה מרפרפת ביותר.

(חלק מהשמות של בכירי העולם הערבי/פלשתינאי אמיתיים).

אקטואלי וקשה