“אז אחרי שנים שלא הייתי בסימניה(שכחתי את המייל שהרשמתי) החלטתי לחזור ולשתף בחוויותי בעיקר בגלל הספר הזה. הספר היה אצלי בבית זמן מה לפני המלחמה, ובמקרה ראיתי ראיון עם הסופר , שמספר כמה הספר הולם לתקופתנו. מה אומר ומה אגיד... אף פעם לא לקח לי כל כך הרבה זמן לקרוא ספר! הייתי קוראת 2- 3 עמ' ומפסיקה מרוב פחד! אני שבולעת ספרים של סטיבן קינג ביום מקסימום יומיים! חייבת להגיד שיש קטעים שהכתיבה האינפורמטיבית- תיאורית משהו כמו מאמר בעיתון, קצת הכבידה עליי, ויותר התחברתי לזווית האישית כמו של מפקד הצוללת למשל. לדעתי ספר חובה לכל ישראלי.”

“**** אני לא בנאדם שרואה את התמונה הגדולה. דברו איתי על לפתור משהו קטן, נקודתי, לראות את הפרטים הקטנים, להיות קטנוני, להיות אישי. זה, כן. כל חיי נרתעתי מתפקידי ניהול בכירים, והעדפתי תמיד להיות בורג קטן - גם אם משמעותי לעתים - בפרוייקטים, מאשר זה שלוקח על עצמו את האחריות לנהל משהו מורכב ומסועף. וככה אני גם כותב, לטוב ולרע. אירוע קטן, ועוד אירוע קטן, תיאור פעוט של רגש כמוס, מזג האוויר ליד העץ. קטן, קטן. ובדיוק בגלל זה, הספר הזה הלחיץ אותי בעשר דרכים שונות. נגיד, אפוקליפסה. אתם שומעים אפוקליפסה, מגפת וירוס קטלני או מתקפה של מפלצות חייזריות, או אסטרואיד, או מלחמה גרעינית. על מה אתם חושבים? אתם יודעים על מה אני חושב? האם במקרה כזה יהיה לי אינטרנט, ואם עדיף שזה יהיה בחורף או בקיץ, ומה יהיה עם התור שלי לשיננית בשבוע הבא, ואיך נסתדר עם הילדים, ואם כדאי לקנות עוד שישיית מים וכמה קופסאות שימורים, בטריות וגזיה שיהיו בבית. ואם נוכל להוציא כסף. פרקטי. חושב בקטן. בפרטי. **** מישקה בן דוד זנח בספר הזה את טרדותיו ולבטיו של קצין המוסד התורן, וכתב דיסטופיה אפוקליפטית מבעיתה וריאליסטית להחריד, שבה מתגשמות חרדותינו העמוקות ביותר. כבר שכחנו, שכחנו שכל שכנינו מסביב רוצים, בסופו של דבר, בהשמדתנו. כלומר, לא שכחנו, אבל העיסוק בזה הפך להיות תיאורטי, בוודאי לא מוחשי. החיים עצמם, אתם יודעים. אפילו השואה כבר הפכה גם היא למין סיפור תיאורטי שקרה פעם לאנשים אחרים בשחור לבן, משהו שאפשר להשוות אליו גירוש של מסתננים/מבקשי מקלט. כבר כתב פה מישהו על מוזיאון אנה פרנק, עם מרצ'נדייז וזעזוע סינתטי. איש אינו רואה באמת מצב שבו אירן משלחת לישראל טילים בליסטיים גרעיניים או מתקפה כימית אמיתית, שתביא איתה מספר אבדות הנאמד במיליונים. איך אפשר? כי גם אנחנו מתעסקים ביחידים. חייל שנחטף מכניס לסחרור את כל המזרח התיכון, אז התרגלנו לראות בזה את חזית הכול. מלחמה עם עשרות אלפי הרוגים? מאות אלפים? חיפה מושמדת *באמת* בענן אמוניה קטלני מפיצוץ *אמיתי* של מיכל או אוניית האמוניה, ולא איומים וורבליים תיאורטיים מחסן נסראללה שלמדנו לגחך עליהם ולהדחיק? מה פתאום. אסון המסוקים, שבעים ושלושה חיילים, הוא הדבר הכי גרוע שאני יכול לזכור. שבעים ושלושה. מה עם תרחישים שבהם אשקלון נופלת, נופלת ממש, בידי המון עזתי מוסת? מה עם פלישה של חמישה צבאות? מה עם הפניית גב של ארצות הברית והירתמות עקיפה של הרוסים להשמדתנו בעוד העולם עומד מנגד - כמו שהוא אכן יעמוד, ואין בכלל ספק. אבל אנחנו בכל זאת מאמינים שזה לא יקרה. זה לא יקרה. כי אנחנו חזקים. ויש לנו אינטרנט ופייסבוק ופרסומות ומעדן חלב חדש, חופשות באמסטרדם ושופינג בשרונה ודו קיום ביפו וחוגי יוגה ופילאטיס עם פעוטות, יש את ביבי ויהונתן גפן ועאהד תמימי להתעסק בהם. הפרטים הקטנים. כל הדברים, החפצים, אחיזות העיניים שמסנוורות אותנו עד כדי כך שאנחנו לא מסוגלים, פשוט לא מסוגלים, לראות משהו אחר. הכתיבה של מישקה בן דוד נשארת ברוב רובו של הספר "מלמעלה". סוג של משחק מלחמה מפלצתי שהכול בו עובד נגדנו. וממשיך לעבוד נגדנו. וממשיך. ובעיניים קרועות מחרדה המשכתי לקרוא את הספר הזה, אולי שלוש שעות בבת אחת עם הפסקות קטועות לקחת נשימה, כי הוא באמת באמת מפחיד. הוא מכריח את הקורא לראות את התמונה הגדולה, והתמונה הגדולה זה חתיכת משהו שאי אפשר באמת להכיל. באפילוג בן-דוד כותב שגם הוא עצמו שקל לזנוח את הספר באמצע הכתיבה, כי תחושת האי-נוחות שלו כמעט איכלה אותו. אי אפשר להתכחש לכך שהתרחישים המתוארים סבירים בהחלט, דטרמיניסטיים, אפילו בלתי נמנעים, גם אם הם בדיוניים. ולמה שלא יהיו? מי ימנע מאלפי עזתים לפרוץ ממחסום ארז ולהציף את אשקלון ואת הקיבוצים של עוטף עזה? ומה ימנע מחיזבאללה להפציץ בחימוש מדוייק את הקריה, את מיכל האמוניה בחיפה ואת מרכזי הערים בעשרות אלפי טילים? בלי המלחמה-אינסטנט-דמיקולו שבה פעם ביומיים הולכים לעמוד לחמש דקות בחדר המדרגות בעוד סוללת כיפת ברזל משמידה רחוק מעינינו את הטיל הקטן. מה ימנע מערביי יפו להתנפל ביום פקודה על שכניהם? מה ימנע משאר מדינות ערב, הסכמי שלום או לא, לראות כי ישראל נחלשת ומבודדת ולהצטרף להזדמנות להשמיד את האוייב השנוא בעוד הוא כורע על ברכיו, משולל יכולת להגיב? אולי הצוללת הזאת, עם טילים גרעיניים, המיועדים לאפשרות של מכה שנייה, לשיגור על אויבים שמאיימים להשמיד את המדינה באופן טוטאלי, על מנת להניא אותם ממעשה כזה. אולי. **** אוףףףף, אני צריך משהו שיוציא אותי מזה. איזו בעיה קטנה שאוכל לפתור ולהגיד שדי, הכול בסדר עכשיו. ****”

“נזכרתי בספר בגלל האספקט הבדיוני - האקטואלי שהספר מעלה. ביידן והצוות כנראה קרא את הספר וזו הסיבה ששלח את נושאות המטוסים כבר במערכה הראשונה כדי למנוע את הצטרפות חיזבאללה מהצפון ולנסות למנוע את הכאוס בסדר העולמי עוד לפני שהוא מתגבר. מעבר לאקטואליה, מישקה בן דוד כתב עוד ספר מתח גיאופוליטי מעולה. מומלץ בחום.”

“אתחיל בכך שהספר הזה הכין אותי הכי טוב למה שקורה כאן, לכל המלחמה הזו. כשקראתי אותו לפני כמה חודשים הוא ממש הפחיד אותי. התסריט הוא הרס מדינת ישראל, כאשר הפורענות מתחילה מעזה. נשמע מוכר, לא? כתיבה טובה, אם כי פרטנית מדי בקטעים מסויימים, יהיה מעניין למי ששירת בצוללת ומכיר את המבנה שלה מבפנים. עלילה של תסריט אימים, שחלקו קרה כאן וחלקו לא, המתחיל משערי עזה ונגמר בירושלים, וסוף לא טוב, עם תקומה קטנה של שארית הפליטה, כהתחלה חדשה. בתקווה לימים של אופק פתוח וחדשות טובות”

“אז אחרי שנים שלא הייתי בסימניה(שכחתי את המייל שהרשמתי) החלטתי לחזור ולשתף בחוויותי בעיקר בגלל הספר הזה. הספר היה אצלי בבית זמן מה לפני המלחמה, ובמקרה ראיתי ראיון עם הסופר , שמספר כמה הספר הולם לתקופתנו. מה אומר ומה אגיד... אף פעם לא לקח לי כל כך הרבה זמן לקרוא ספר! הייתי קוראת 2- 3 עמ' ומפסיקה מרוב פחד! אני שבולעת ספרים של סטיבן קינג ביום מקסימום יומיים! חייבת להגיד שיש קטעים שהכתיבה האינפורמטיבית- תיאורית משהו כמו מאמר בעיתון, קצת הכבידה עליי, ויותר התחברתי לזווית האישית כמו של מפקד הצוללת למשל. לדעתי ספר חובה לכל ישראלי.”

“**** אני לא בנאדם שרואה את התמונה הגדולה. דברו איתי על לפתור משהו קטן, נקודתי, לראות את הפרטים הקטנים, להיות קטנוני, להיות אישי. זה, כן. כל חיי נרתעתי מתפקידי ניהול בכירים, והעדפתי תמיד להיות בורג קטן - גם אם משמעותי לעתים - בפרוייקטים, מאשר זה שלוקח על עצמו את האחריות לנהל משהו מורכב ומסועף. וככה אני גם כותב, לטוב ולרע. אירוע קטן, ועוד אירוע קטן, תיאור פעוט של רגש כמוס, מזג האוויר ליד העץ. קטן, קטן. ובדיוק בגלל זה, הספר הזה הלחיץ אותי בעשר דרכים שונות. נגיד, אפוקליפסה. אתם שומעים אפוקליפסה, מגפת וירוס קטלני או מתקפה של מפלצות חייזריות, או אסטרואיד, או מלחמה גרעינית. על מה אתם חושבים? אתם יודעים על מה אני חושב? האם במקרה כזה יהיה לי אינטרנט, ואם עדיף שזה יהיה בחורף או בקיץ, ומה יהיה עם התור שלי לשיננית בשבוע הבא, ואיך נסתדר עם הילדים, ואם כדאי לקנות עוד שישיית מים וכמה קופסאות שימורים, בטריות וגזיה שיהיו בבית. ואם נוכל להוציא כסף. פרקטי. חושב בקטן. בפרטי. **** מישקה בן דוד זנח בספר הזה את טרדותיו ולבטיו של קצין המוסד התורן, וכתב דיסטופיה אפוקליפטית מבעיתה וריאליסטית להחריד, שבה מתגשמות חרדותינו העמוקות ביותר. כבר שכחנו, שכחנו שכל שכנינו מסביב רוצים, בסופו של דבר, בהשמדתנו. כלומר, לא שכחנו, אבל העיסוק בזה הפך להיות תיאורטי, בוודאי לא מוחשי. החיים עצמם, אתם יודעים. אפילו השואה כבר הפכה גם היא למין סיפור תיאורטי שקרה פעם לאנשים אחרים בשחור לבן, משהו שאפשר להשוות אליו גירוש של מסתננים/מבקשי מקלט. כבר כתב פה מישהו על מוזיאון אנה פרנק, עם מרצ'נדייז וזעזוע סינתטי. איש אינו רואה באמת מצב שבו אירן משלחת לישראל טילים בליסטיים גרעיניים או מתקפה כימית אמיתית, שתביא איתה מספר אבדות הנאמד במיליונים. איך אפשר? כי גם אנחנו מתעסקים ביחידים. חייל שנחטף מכניס לסחרור את כל המזרח התיכון, אז התרגלנו לראות בזה את חזית הכול. מלחמה עם עשרות אלפי הרוגים? מאות אלפים? חיפה מושמדת *באמת* בענן אמוניה קטלני מפיצוץ *אמיתי* של מיכל או אוניית האמוניה, ולא איומים וורבליים תיאורטיים מחסן נסראללה שלמדנו לגחך עליהם ולהדחיק? מה פתאום. אסון המסוקים, שבעים ושלושה חיילים, הוא הדבר הכי גרוע שאני יכול לזכור. שבעים ושלושה. מה עם תרחישים שבהם אשקלון נופלת, נופלת ממש, בידי המון עזתי מוסת? מה עם פלישה של חמישה צבאות? מה עם הפניית גב של ארצות הברית והירתמות עקיפה של הרוסים להשמדתנו בעוד העולם עומד מנגד - כמו שהוא אכן יעמוד, ואין בכלל ספק. אבל אנחנו בכל זאת מאמינים שזה לא יקרה. זה לא יקרה. כי אנחנו חזקים. ויש לנו אינטרנט ופייסבוק ופרסומות ומעדן חלב חדש, חופשות באמסטרדם ושופינג בשרונה ודו קיום ביפו וחוגי יוגה ופילאטיס עם פעוטות, יש את ביבי ויהונתן גפן ועאהד תמימי להתעסק בהם. הפרטים הקטנים. כל הדברים, החפצים, אחיזות העיניים שמסנוורות אותנו עד כדי כך שאנחנו לא מסוגלים, פשוט לא מסוגלים, לראות משהו אחר. הכתיבה של מישקה בן דוד נשארת ברוב רובו של הספר "מלמעלה". סוג של משחק מלחמה מפלצתי שהכול בו עובד נגדנו. וממשיך לעבוד נגדנו. וממשיך. ובעיניים קרועות מחרדה המשכתי לקרוא את הספר הזה, אולי שלוש שעות בבת אחת עם הפסקות קטועות לקחת נשימה, כי הוא באמת באמת מפחיד. הוא מכריח את הקורא לראות את התמונה הגדולה, והתמונה הגדולה זה חתיכת משהו שאי אפשר באמת להכיל. באפילוג בן-דוד כותב שגם הוא עצמו שקל לזנוח את הספר באמצע הכתיבה, כי תחושת האי-נוחות שלו כמעט איכלה אותו. אי אפשר להתכחש לכך שהתרחישים המתוארים סבירים בהחלט, דטרמיניסטיים, אפילו בלתי נמנעים, גם אם הם בדיוניים. ולמה שלא יהיו? מי ימנע מאלפי עזתים לפרוץ ממחסום ארז ולהציף את אשקלון ואת הקיבוצים של עוטף עזה? ומה ימנע מחיזבאללה להפציץ בחימוש מדוייק את הקריה, את מיכל האמוניה בחיפה ואת מרכזי הערים בעשרות אלפי טילים? בלי המלחמה-אינסטנט-דמיקולו שבה פעם ביומיים הולכים לעמוד לחמש דקות בחדר המדרגות בעוד סוללת כיפת ברזל משמידה רחוק מעינינו את הטיל הקטן. מה ימנע מערביי יפו להתנפל ביום פקודה על שכניהם? מה ימנע משאר מדינות ערב, הסכמי שלום או לא, לראות כי ישראל נחלשת ומבודדת ולהצטרף להזדמנות להשמיד את האוייב השנוא בעוד הוא כורע על ברכיו, משולל יכולת להגיב? אולי הצוללת הזאת, עם טילים גרעיניים, המיועדים לאפשרות של מכה שנייה, לשיגור על אויבים שמאיימים להשמיד את המדינה באופן טוטאלי, על מנת להניא אותם ממעשה כזה. אולי. **** אוףףףף, אני צריך משהו שיוציא אותי מזה. איזו בעיה קטנה שאוכל לפתור ולהגיד שדי, הכול בסדר עכשיו. ****”

“נזכרתי בספר בגלל האספקט הבדיוני - האקטואלי שהספר מעלה. ביידן והצוות כנראה קרא את הספר וזו הסיבה ששלח את נושאות המטוסים כבר במערכה הראשונה כדי למנוע את הצטרפות חיזבאללה מהצפון ולנסות למנוע את הכאוס בסדר העולמי עוד לפני שהוא מתגבר. מעבר לאקטואליה, מישקה בן דוד כתב עוד ספר מתח גיאופוליטי מעולה. מומלץ בחום.”

“אתחיל בכך שהספר הזה הכין אותי הכי טוב למה שקורה כאן, לכל המלחמה הזו. כשקראתי אותו לפני כמה חודשים הוא ממש הפחיד אותי. התסריט הוא הרס מדינת ישראל, כאשר הפורענות מתחילה מעזה. נשמע מוכר, לא? כתיבה טובה, אם כי פרטנית מדי בקטעים מסויימים, יהיה מעניין למי ששירת בצוללת ומכיר את המבנה שלה מבפנים. עלילה של תסריט אימים, שחלקו קרה כאן וחלקו לא, המתחיל משערי עזה ונגמר בירושלים, וסוף לא טוב, עם תקומה קטנה של שארית הפליטה, כהתחלה חדשה. בתקווה לימים של אופק פתוח וחדשות טובות”