אם אני צריכה לסכם את הספר בפסקה אחת זה תהיה הפסקה הזו: הספר הוא קיא של שיחות סלון של אינטלקטואלים בעיני עצמם. אינטלקטועאלקים. הם הגיעו לאורגזמה אינטלקטואלית קבוצתית כשברק חוסיין אובמה נבחר להיות נשיא. את החוסיין אני הוספתי. בעצם לא הוספתי אלא פשוט לא התכחשתי לקיומו.
זו הייתה אורגזמה מתמשכת רב שלבית: המשחק המקדים היה בהכרזה של אובמה על המועמדות לנשיאות. העניינים התחממו כשהוא ניצח בפריימריז של הדמוקרטים וקיבל את המינוי. וכשהוא נבחר לנשיא, אוהו, אז הגיע ה'אגמור בשיר מזמור'.
אבל מה פתאום שאני אסכם את הספר בפסקה אחת? זה נוגד את הטבע החפרני שלי.
לקרוא את הספר הזה היה כמו לאכול חצץ. דימוי שגנבתי מאפרתי. אבל מאחר והוא עוסק בשחורים (אפריקאים, אפריקאים-אמריקאים, אפריקאים-אנגלים וכל גוון אפשרי של שחור מ*מייקל ג'קסון בערוב ימיו דרך ביונסה ועד לבחורה הנאווה שמופיעה על עטיפת הספר) נראה לי שתיאור הולם יותר יהיה: לקרוא את הספר הזה היה כמו לגרגר זפת.
וגם זה דימוי שגנבתי. הוא לא המצאה שלי. יש ספר שנקרא 'לגרגר זפת' מאת יאכים טופול אשר מופיע אצלי ברשימה בשם 'ספרים עם שמות בלתי אפשריים'.
אבל עוד הרבה לפני שסיימתי את 'אמריקנה' הבנתי שזה לא בלתי אפשרי, שאכן אפשר לגרגר זפת.
כשמגרגרים לא בולעים. חלק מפעולת הגרגור היא היריקה. ואכן שום דבר מהספר הזה לא חלחל אלי.
דוגמה. אם אני קוראת ספר שבו אחת הדמויות הראשיות (דמות חביבה וחיובית בסך הכל), שוהה באנגליה ללא אישור ומגורשת בחזרה למולדתה ניגריה, וזה לא סוחט ממני את התגובה המצופה של 'איזה מסכן. אבל הוא לא עשה שום דבר. למה גירשו אותו? למי הוא הפריע? האנגלים האלה הם כאלה חארות!' - אזי מבחינתי משהו מהותי בספר לא עובד.
(התגובה שהוא כן הוציא ממני היא: שוהים בלתי חוקיים צריך להשיב לארצם. נ ק ו ד ה.)
הדבר הטוב שיצא מהספר זה שאני חושבת שסוף סוף הבנתי מה זו דמות עגולה.
איפמלו נולדה בניגריה והייתה מעצבנת בניגריה.
ואז היא עברה לאמריקה והייתה מעצבנת באמריקה.
ואז היא חזרה לניגריה והמשיכה להיות מעצבנת בניגריה.
המעגל הושלם. 360 מעלות של מעצְבּנוּת.
דוגמה. נניח שאתה פוגש מישהו ממדינה אחרת, פייקלנד למשל (זה fakeland. לא שיבוש של איי פוקלנד). מה שקורה בדרך כלל זה שאתה מנסה לגרד מקליפת המוח שלך כמה פירורי מידע על פייקלנד שיהיו ניצוץ של שיחה ושגם יוציאו אותך בסדר. אינטילגנט כזה. למה לא? ואז, או שהשיחה תידלק או שהיא תגווע, אבל אין בכך כל רע.
אבל אם את איפמלו ואת מניגריה ומישהו מעז לומר משהו - כל דבר, לא משנה מה, משהו נייטרלי או אפילו חיובי ונחמד ומפרגן - על ניגריה או על אפריקה, את כועסת ונעלבת ומסתגרת ומתנשאת.
היא אחת הדמויות הכי בלתי נסבלות ever, האיפמלו הזאת.
הספר מתחיל כשאיפמלו נכנסת למספרה בניו ג'רזי. היא רוצה לקלוע צמות או לשזור צמות לקראת חזרתה לניגריה, כי זה הדבר האותנטי והנכון לדעתה.
כעבור 400 ומשהו עמודים היא עדיין במספרה.
זה יהיה ממש קטע אם הספר יהיה ספר הבית של מספרות לקליעת צמות. או לשזירה.
יש סרט בשם '12 שנים של עבדות'. הוא זכה בכמה אוסקרים אבל אני נטשתי אותו באמצע מפאת שיעמום. אחד האוסקרים ניתן לשחקנית המשנה ששמה לופיטה ניונגו, אשר כיכבה בעונת הטקסים ההוליוודיים של אותה שנה, למרות שבחלק של הסרט שאותו אני ראיתי לא הבחנתי במרכזיות ראשית, משנית או אפילו שולית שלה. היא זכתה להרבה מחמאות על בחירת השמלות שלה אבל יותר מזה גם על התסרוקת שלה.
התסרוקת שלה הייתה מין שיער אפרו מקוצר עם טיארה שמונחת עליו. מבקרי האופנה יצאו מגדרם והיללו ושיבחו את הפריזורה, ואני לא הבנתי על מה. זה נראה לי צבוע, שקרי ומזויף וראיתי בזה את ההשלכות המזיקות של הרצון להצטייר כמכיל ושל החשש להיתפס כגזען.
אפשר היה פשוט לדלג על זה, לא להתעכב על השיער. להתרכז בשמלה, בתכשיטים, באיפור, בנעליים, בשטיח האדום. לא חייבים לדבר על השיער אם אין בו משהו יוצא דופן. אבל תשומת הלב המוגזמת שניתנה לשיער שלה רק שמה את הפוקוס על מה שלדעתי צריך היה להיות מוצנע. זה שיער לא יפה. פשוט לא יפה.
אין מה לעשות. לגזע יש מאפיינים חזותיים ברורים. לסינים יש עיניים מלוכסנות ושיער מקלות רך ומשיי שלא צריך עזרה של ג'ל כדי להיראות מחושמל (איזה כיף זה להעביר את היד בשיער כזה). לנורדים יש שיער בלונד פלטינה ועיניים כחולות קרחוניות. לבריטים יש רווח גדול בין האף לבין הפה (אפשר לגדל בו שני שפמים ולא רק אחד) ועוד כהנה וכהנה, כולל סקאלת הצבעים האנושית.
לשחורים יש כל מיני מאפיינים חזותיים שאחד מהם הוא שיער קשה, סמיך ועבה כמו צמר פלדה.
שיער הוא אישיו מרכזי בספר הזה. הזכרתי כבר שרובו מתרחש כשאיפמלו נמצאת במספרה.
בתור מי שכל כך מתרכזת בשיער של השחורים ומוחה על ההחלקה שלו, על הדיכוי הכימי הכואב והשורף שהוא עובר כדי למחות כל סממן של טבעו האמיתי, אני חושבת שזו לא פחות מפארסה שעל עטיפת הספר מופיעה אישה שחורה עם מטפחת שמכסה את שיערה, ושגם על עטיפת ספרה 'כרוך סביב צווארך' מופיעה אישה שחורה עם מטפחת שמכסה את שיערה ושגם בתמונתה של הסופרת שמופיעה בסימניה מופיעה אישה שחורה עם מטפחת שמכסה את שיערה.
איפה הכבוד השיערי שלך, צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה? מה עם הגאווה השיערית?
על 'נאה דורש, נאה מקיים' שמעת?
לא אהבתי את הספר, לא נהניתי ממנו ולא הרגשתי שלמדתי ממנו דבר מה חדש. הפתעתי את עצמי שבכלל טרחתי לקרוא אותו עד הסוף.
ספר קוטראי מתבכיין של גברת שלא מרוצה משום דבר ומאף אחד.
קראתי את הספר בגלל הביקורות המצויינות של מירב ונעמי. דעתן על הספר שונה מאוד משלי.
למען ההגינות (וגם למען ההנאה) ממליצה לכל מי שקרא את שלי לקרוא גם את שלהן.
מירב
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=91152
נעמי
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=101979
*וזה לא סתם שהזכרתי את מייקל ג'קסון. תמיד חשבתי שזה נורא אירוני שמלך הפופ שאחד משירי הדגל שלו היה it doesn't matter if you're black of white עשה כל מה שרק אפשר כדי למחוק כל סממן של צבעו ה-black (עד שלבסוף הוא נשאר בלי אף. ואני לא קונה את הקשקושים על מחלת העור) ולהוליד ילדים שהם הכי white (הבת היפה מאוד שלו נראית סקנידנבית ילידית. אז או שנפלאות דרכי הגנטיקה או שמישהו במעבדת ההפריות פשוט התבלבל במבחנות).
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
