ביקורת ספרותית על אמריקנה מאת צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה
ספר מעולה

---

עבר איזה חודש מאז שסיימתי את הספר החכם הזה, והיה לי קשה לכתוב עליו ביקורת כי לא כל כך ידעתי איך לתאר את מה שהסופרת גרמה לי להרגיש, אבל החלטתי שאני חייבת כי אני רוצה שאנשים נוספים ידעו עליו כי הוא ספר חשוב.
אז מה כל כך שבה אותי? כנראה שהכנות והפרטים הקטנים. איפמלו, גיבורת הספר, היא ניגרית שעוברת ללמוד בארה"ב כי בניגריה כל הזמן יש שביתות. בארה"ב היא מגלה לראשונה מה זה להיות שחורה, והיא כותבת בלוג שנון ובועט על ענייני גזע מנקודת המבט של מישהי שחורה אבל לא אמריקאית. קסם לי תיאור הקשיים באמצעות הדברים הקטנים של היום יום(הרגשתי ככה גם כשקראתי את הזהו אדם של פרימו לוי). לדוגמה, אל תלכי לראיון עבודה עם שיער אפריקאי טבעי, כי תחשבי כלא רצינית, עדיף להחליק אותו כדי שיהיה כמו של נשים לבנות. דוגמה נוספת, מבטי כעס של אנשים כשהיא פותחת את הדלת בבית של המעסיקה הלבנה העשירה שלה, ומבט מבין יותר כשהיא מסבירה שהיא רק האומנת ועוד ועוד דוגמאות. זה נמצא בכל צעד ושעל בלהיות שחורה באמריקה.
הרגשתי בתום הקריאה, שאפלייה\גזענות עוברת מספר שלבים:
1. אפלייה קיימת ומוצהרת.
2. אפלייה קיימת אך לא מוצהרת. המפלים טוענים כי אין אפלייה. המופלים שותקים.
3. אפלייה קיימת אך לא מוצהרת. המפלים טוענים כי אין אפלייה. המופלים לא מוכנים לשתוק יותר.
4. אפלייה לא קיימת (יש שלב כזה? מקווה שכן).
הדמות הראשית של איפמלו בהחלט נמצאת בשלב 3 כי היא באה מניגריה, היא לא ספגה גזענות מגיל אפס. מאוד נחמד לראות את ההבדלים בינה לבין אפרו אמריקאים(שאלו מביניהם שמנסים להתברג במעלה הסולם החברתי חייבים להיות בשלב 2 – רק לליברלים לבנים באמריקה מותר לכעוס על גזענות).
אני מניחה שהתאהבתי בספר גם כי הוא תיאר עולם כל כך לא מוכר לי, לא ידעתי כמעט כלום על ניגריה לפני כן. לא ממש הרגשתי אמפתיה כלפי מהגרים בלתי חוקיים שמנסים להגר בדרכים לא דרכים ליבשות אחרות, שפטתי אותם. בספר הזה פתאום למהגרים יש שמות ופנים ורגשות והם אינדיבידואלים שבסך הכל מנסים לשפר את איכות חייהם שלהם ושל משפחתם. בלתי אפשרי לא להזדהות איתם.
מסביב יש גם סיפור אהבה, אך בעיני הוא לא העיקר בספר.
ספר חובה בעיני.

» ביקורות נוספות של מירית
» ביקורות נוספות על אמריקנה