כל שנה אני מבקרת בבית העלמין התל אביבי שברחוב טרומפלדור.
השהייה במקום לוקחת פחות משעה ומשרה עלי אווירה בלתי נתפסת של שלווה ורוגע.
אני סוקרת תחילה את מצבותיהם של גדולי האומה: ביאליק ואחד העם הקבורים כמעט בסמיכות זה לזה, דיזנגוף וצ׳יץ׳ דמויות שהשפיעו רבות על תל אביב.
לאחר מכן אני מטפסת על כמה מדרגות ומלטפת בחטף את השיש הקר שמתחתיו קבורות אסתר יוסלביץ׳ סלפיאן הלא היא אירה יאן, אהובתו הסודית של ביאליק ושושנה בלובשטיין אחותה של רחל המשוררת. דווקא הן מרגשות אותי יותר משום אותה קרבה יוצאת דופן למושאי הערצתי.
אני ממשיכה הלאה ומביטה במעין קבר אחים שבו טמון גם יוסף חיים ברנר, איש האש.
קצת מדוכאת עבורו שלא זכה באבן מסותתת משלו. מה עושים בכל העצב הזה שהיה מנת חלקו? להיקבר לבד זה המינימום, נהי מזוקק ואפילו את זה לקחו לו.
משם אני חותכת פנימה, לשורות של אנשים רגילים שחיו בעיר ומתו מסיבות שונות: מחלות, תאונות, זקנה.
על חלק מהקברים מוטבעים מדליונים ועליהם צילומי הנפטרים. אף אחד מהם לא מת בשיבה טובה. אני מביטה בתצלום של נערה בת 12 עם צמות, פניה חפים מחיוך, עורה חיוור ועיניה שקועות. מבלי לקרוא את הכיתוב אני מבינה שהייתה חולה בשחפת.
אני עומדת מול הגלעד לפחות עשר דקות עד שעוקץ אותי חרק בירך ואני ממהרת לכיוון היציאה. העלמה נותרה עמוק בתודעתי ואני מחליטה לבקרה גם בפעם הבאה.
לכל נפטר סיפור משלו שלעיתים נכתב בספרים ועפ״י רוב, לא.
אותי מעניינים יותר סיפוריהם של האנשים הרגילים שמעולם לא שמעתי אודותיהם, של הגלמודים שנותרו ללא משפחה או סימן מנחם על האבן.
שחלקם טמונים תחת שיש אפרורי וגס שאתה מחשיבו בטעות למרצפת בטון ודורך עליה, מפלס דרכך החוצה.
הקובץ ״מדליונים״ של זופיה נלקובסקה הוא בית קברות שכזה.
שורות על גבי שורות של מתים אומללים ושאת סיבת מותם מספרים לנו עדים חיים, רובם פולנים ומיעוטם יהודיים שהרי מאלה האחרונים לא נותרו הרבה.
עובדות וראיות שגבתה היוצרת מאותם אנשים אחרי המלחמה, מתאגדות לסיפורים קצרים, מחרידים ובלתי ניתנים לעיכול.
גיבוריה של נלקובסקה מספרים במה נאלצו לחזות, לשמוע את הצריחות הרמות של הקופצים מחלונות הבתים כי הגרמנים העלו את הבניינים באש.
להשליך את ילדם מבעד לחלון ולכסות את ראשו בשמיכה שהחבטה תהיה עמומה ואולי נוראית פחות, שניה לפני שתיפח נשמתו.
להקדים את המוות המייסר שיבוא בשריפה נוראית.
או אסיר שקיבל משלוח חדש של גוויות לשריפה ומוצא בהן את אשתו ושני ילדיו הקטנים.
ואם כל זה לא מספיק, יעידו שוכני הכפר על האישה שהצליחה לברוח מהרכבת שנסעה למחנות ההשמדה אך נפצעה ברגלה ולא יכלה להמשיך הלאה.
מצאוה התושבים ולא עשו דבר למענה והיא שכבה שם, לא רחוק מפסי הרכבת בקרה; יום וליל גססה לאיטה מתחננת לכדור ברקה, העיקר כבר לגמור עם זה.
והמילים האלו, של זופיה, כמו יצאו ממפעל לבשר קפוא: קרות, משוננות ומדממות להפליא והיא אינה נוקטת דעה, איננה מביעה כעס או צער רק דואגת שהעדים ידברו בעבור הפרוטוקול.
יש גם מי שרושם הכל ואנחנו צריכים רק להפנים.
מה שמחריד כל כך ברשימותיה הוא הדיוק.
הרצון למסור את מהלך האירועים בדיוק כפי שקרו.
אין מקום לרגש או הזדהות, יש יותר מדי גוויות.
הדיווח שבהתחלה הזכיר לי קצת את כתיבתו של פרימו לוי ב״הזהו אדם״ נקי מכל רצון לרחם או לחמול אך כואב הרבה יותר ועוסק ברשע טהור שקשה, קשה מאוד להבינו.
בעוד ש-לוי תיאר קורותיו מנקודת מבטו, ניכרים בכתיבתו שרידים של חמלה בין אדם לחברו, אנושיות-מה בין האסירים ואילו בספר זה אין דבר מכל אלו.
ישנו ניצול מקסימלי של האסיר ועינויים עד המוות הגואל.
מכל הספרים שקראתי עד כה בנושא השואה היה זה היחיד שממנו התרשמתי עמוקות,
שהצליח לזעזעני על אף ההתרחקות המודעת מרגשות עזים שכל כך מתבקשים בתקופה אפילה זו של מלחה״ע השנייה.
פרוזה תיעודית עוכרת שלווה שמותירה בקורא חותם כמו מספר על היד.













![העלמה אלזה [מהדורת 2022]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1007434.jpg)




