הביקורת מכילה מידע מתוך עלילת הסיפורים, וגם עלולה לעורר טריגרים בשל התוכן הקשה שיש בחלקם:

סיפורים קצרים שנכתבו סמוך מאוד לתום מלחמת העולם השנייה והשואה, ויש בהם בעיקר רצון לדווח על הפשעים ועל סוגם, ולצד הדיווח גם תמיהה על היקפם ועצם התרחשותם (לא הכחשה, חלילה, אלא תמיהה כמעט תמימה על עצם היכולת של אנשים לעולל דברים כאלה). אין הרבה פרשנות או הסתכלות רחבה יותר, שכן אלה דברים שהגיעו כנראה בכתיבה מאוחרת יותר על השואה ומבצעיה. אין בזה כדי לומר שהספר חסר ערך או לא מחדש דבר. הסיפורים עצמם חזקים וקשים לקריאה, ומהווים מיקרוקוסמוס של השואה והמלחמה: האכזריות, ההיקף ההמוני של הפשעים, התועלתנות הצינית וחסרת הרחמים של הגרמנים, השנאה ליהודים (גם בקרב הפולנים), מצבם של השורדים.

הסיפור הראשון (פרופסור ספנר) עוסק בצורה קרה ועיתונאית בגילויו של בניין בו אוחסנו גופות כדי שיוכלו להפיק סבון משומן הגוף שלהן ודברים אחרים מעור הגוף.

הסיפור השני (תחתית) הוא על חוויותיהן של אסירות במחנות שונים או במפעלים שונים בהם הועסקו בכפייה. דרך סיפורה של אסירה אחת ששרדה מתגלה עולמן של האסירות האחרות גם.

סיפור מעניין נוסף הוא "ליד מסילת הרכבת" שעוסק באישה שמצליחה לברוח מרכבת בדרכה למחנה השמדה, אך נפצעת בנפילה ומוטלת חסרת אונים בכפר פולני עד סופה הטראגי.

הסיפור החמישי (דבוירה ז'לונה) מביא את עדותה של שורדת יהודייה והתלאות שעברה במהלך השואה.

סיפור נוסף- "אדם חזק"- מתאר את אופן ההשמדה במחנה חלמנו בעזרת משאיות גז, דרך סיפורו של יהודי שהועסק במחנה אך הצליח לברוח ולהינצל.

הסיפור האחרון (מבוגרים וילדים באושוויץ) עוסק לא רק בתיאור המציאות במחנה, אלא גם יותר בפרשנות וניסיון לענות על שאלות מהותיות: כיצד קרה מה שקרה ומדוע?
תשובה מעמיקה לא ממש ניתנת, גם כי הספר לא מתיימר להציע תשובות וגם כי הוא לא מספק העמקה באף אחד מהסיפורים.
אבל ראוי לצטט את המוטו של הסופרת, שכתבה עוד ביומניה במהלך המלחמה, וחוזרת עליו בספר: "בני אדם הביאו על בני אדם גורל זה".

יצירה קטנה של סיפורים קצרים מעין תיעודיים שמתארים את פשעי השואה בדמות עדויות של שורדים. הכותבת הייתה חברה בוועדה לחקר פשעי הנאצים בפולין ממש בסיום המלחמה והסיפורים נכתבו בתקופה הזו.

מבחינת החשיבות ההיסטורית של הספר הזה והעוצמה הרגשית של העדויות בו, כבודו במקומו מונח, אבל ב2024 נשאלת השאלה האם ספר עדויות צנום שכתוב בסגנון יבש במכוון הוא המקור הטוב ביותר הזמין עבורי ללמידה על השואה ולחוויה רגשית? התשובה היא לצערי לא.

מצד אחד יש ספרים מורכבים יותר עלילתית, ספרותית ורעיונית מהספר היבש הזה, ומצד שני יש, אתם יודעים, עדויות מצולמות.. סרטיו של קלוד לנצמן למשל.
התיעוד הקולנועי מספק עדויות חזקות ומורכבות בהרבה מהמובאות בספר, והספרים של מחברים עם נועזות אמנותית גדולה יותר מספקים חוויה ספרותית חזקה בהרבה, ו"מדליונים" יושב באמצע, קירח מכאן ומכאן.

אני כן ממליץ למי שמתעניין לקרוא את הספר הקצר מאוד הזה, מפאת אורכו לא באמת תצטערו על זמן שאבד, אבל זו לא מהיצירות הבולטות בנושא השואה.

כל שנה אני מבקרת בבית העלמין התל אביבי שברחוב טרומפלדור.
השהייה במקום לוקחת פחות משעה ומשרה עלי אווירה בלתי נתפסת של שלווה ורוגע.
אני סוקרת תחילה את מצבותיהם של גדולי האומה: ביאליק ואחד העם הקבורים כמעט בסמיכות זה לזה, דיזנגוף וצ׳יץ׳ דמויות שהשפיעו רבות על תל אביב.
לאחר מכן אני מטפסת על כמה מדרגות ומלטפת בחטף את השיש הקר שמתחתיו קבורות אסתר יוסלביץ׳ סלפיאן הלא היא אירה יאן, אהובתו הסודית של ביאליק ושושנה בלובשטיין אחותה של רחל המשוררת. דווקא הן מרגשות אותי יותר משום אותה קרבה יוצאת דופן למושאי הערצתי.
אני ממשיכה הלאה ומביטה במעין קבר אחים שבו טמון גם יוסף חיים ברנר, איש האש.
קצת מדוכאת עבורו שלא זכה באבן מסותתת משלו. מה עושים בכל העצב הזה שהיה מנת חלקו? להיקבר לבד זה המינימום, נהי מזוקק ואפילו את זה לקחו לו.
משם אני חותכת פנימה, לשורות של אנשים רגילים שחיו בעיר ומתו מסיבות שונות: מחלות, תאונות, זקנה.
על חלק מהקברים מוטבעים מדליונים ועליהם צילומי הנפטרים. אף אחד מהם לא מת בשיבה טובה. אני מביטה בתצלום של נערה בת 12 עם צמות, פניה חפים מחיוך, עורה חיוור ועיניה שקועות. מבלי לקרוא את הכיתוב אני מבינה שהייתה חולה בשחפת.
אני עומדת מול הגלעד לפחות עשר דקות עד שעוקץ אותי חרק בירך ואני ממהרת לכיוון היציאה. העלמה נותרה עמוק בתודעתי ואני מחליטה לבקרה גם בפעם הבאה.
לכל נפטר סיפור משלו שלעיתים נכתב בספרים ועפ״י רוב, לא.
אותי מעניינים יותר סיפוריהם של האנשים הרגילים שמעולם לא שמעתי אודותיהם, של הגלמודים שנותרו ללא משפחה או סימן מנחם על האבן.
שחלקם טמונים תחת שיש אפרורי וגס שאתה מחשיבו בטעות למרצפת בטון ודורך עליה, מפלס דרכך החוצה.
הקובץ ״מדליונים״ של זופיה נלקובסקה הוא בית קברות שכזה.
שורות על גבי שורות של מתים אומללים ושאת סיבת מותם מספרים לנו עדים חיים, רובם פולנים ומיעוטם יהודיים שהרי מאלה האחרונים לא נותרו הרבה.
עובדות וראיות שגבתה היוצרת מאותם אנשים אחרי המלחמה, מתאגדות לסיפורים קצרים, מחרידים ובלתי ניתנים לעיכול.
גיבוריה של נלקובסקה מספרים במה נאלצו לחזות, לשמוע את הצריחות הרמות של הקופצים מחלונות הבתים כי הגרמנים העלו את הבניינים באש.
להשליך את ילדם מבעד לחלון ולכסות את ראשו בשמיכה שהחבטה תהיה עמומה ואולי נוראית פחות, שניה לפני שתיפח נשמתו.
להקדים את המוות המייסר שיבוא בשריפה נוראית.
או אסיר שקיבל משלוח חדש של גוויות לשריפה ומוצא בהן את אשתו ושני ילדיו הקטנים.
ואם כל זה לא מספיק, יעידו שוכני הכפר על האישה שהצליחה לברוח מהרכבת שנסעה למחנות ההשמדה אך נפצעה ברגלה ולא יכלה להמשיך הלאה.
מצאוה התושבים ולא עשו דבר למענה והיא שכבה שם, לא רחוק מפסי הרכבת בקרה; יום וליל גססה לאיטה מתחננת לכדור ברקה, העיקר כבר לגמור עם זה.
והמילים האלו, של זופיה, כמו יצאו ממפעל לבשר קפוא: קרות, משוננות ומדממות להפליא והיא אינה נוקטת דעה, איננה מביעה כעס או צער רק דואגת שהעדים ידברו בעבור הפרוטוקול.
יש גם מי שרושם הכל ואנחנו צריכים רק להפנים.
מה שמחריד כל כך ברשימותיה הוא הדיוק.
הרצון למסור את מהלך האירועים בדיוק כפי שקרו.
אין מקום לרגש או הזדהות, יש יותר מדי גוויות.

הדיווח שבהתחלה הזכיר לי קצת את כתיבתו של פרימו לוי ב״הזהו אדם״ נקי מכל רצון לרחם או לחמול אך כואב הרבה יותר ועוסק ברשע טהור שקשה, קשה מאוד להבינו.
בעוד ש-לוי תיאר קורותיו מנקודת מבטו, ניכרים בכתיבתו שרידים של חמלה בין אדם לחברו, אנושיות-מה בין האסירים ואילו בספר זה אין דבר מכל אלו.
ישנו ניצול מקסימלי של האסיר ועינויים עד המוות הגואל.
מכל הספרים שקראתי עד כה בנושא השואה היה זה היחיד שממנו התרשמתי עמוקות,
שהצליח לזעזעני על אף ההתרחקות המודעת מרגשות עזים שכל כך מתבקשים בתקופה אפילה זו של מלחה״ע השנייה.
פרוזה תיעודית עוכרת שלווה שמותירה בקורא חותם כמו מספר על היד.

לפעמים גם מי שלא רוצה לדעת יודע. אני חושב הרבה פעמים שמדינה עושה פשעים נגד הרבה אנשים רוב האזרחים של המדינה הזאת היו מעדיפים לא לדעת מזה. ברור שיש אלה שעושים את הפשעים יעני אלה שהנשק בידיים שלהם אבל על פי רוב שאר האנשים יכולים לשכוח מזה אם זה לא מעניין אותם ואני חושב על פי רוב באמת שוכחים. אני חושב בכל מקום זה ככה. אבל לפעמים יש כאלה שאין להם ברירה.

אני חושב שזה מה שהכי מעניין בספר הזה. האנשים הקטנים ופתאם אתה חושב על כל אלה שהבתים שלהם היו על יד הגטו ושמהחלונות שלהם יכלו לשמוע מה הולך מתי שהיו פתוחים. או אלה שעבדו על יד הרכבת והיו רואים כל יום מתי שהלכו ומתי שחזרו את האנשים של הטרנספורט. כל הספר הזה זה סיפורים שהיו באמת ועל פי רוב זה סיפורים של האנשים הקטנים. יש גם סיפורים של יהודים אבל הרוב זה של פולנים וזה מעניין מאד בשביל כל מי ששואל את עצמו מה אנשים ידעו או לא ידעו ומה אנשים רוצים לדעת מתי שהמדינה שלהם רוצחת אנשים.

אני גם רוצה להגיד תודה לנגה אלבלך על זה שהיא המליצה לי על הספר הזה ואני מודה לה על זה.

מדליונים הוא קובץ של שמונה סיפורים קצרים שכתבה נלקובסקה (1884-1954) בשנת 1945, בעודה חוקרת את פשעי הנאצים בפולין במסגרת וועדה רשמית.

שום דבר לא היה יכול להכין אותי לספר הזה. עם כל כמה שהוא קצרצר, נאלצתי לנשום עמוק פעמים רבות במהלך הקריאה ולקחת פסקי זמן להתאוששות. עם כל כמה שכולנו מכירים את סיפורי השואה, ההתעללות הנאצית, הזוועות, הרציחות – הספר הזה תפס אותי בקרביים והטיל אותי בחדות אל תהומות של יגון מצמית.

בסגנון כתיבה שכלתני, דיווחי, נטול פרשנויות אישיות או אמצעים ליריים, מגישה המחברת עדויות של קורבנות ושל פושעי מלחמה אותם היא ראיינה, גברים ונשים, נוצרים ויהודים. היא מבקרת במחנות ריכוז והשמדה ובאתרים רלוונטיים אחרים, או נפגשת עם המרואיינים שלה במקום שנוח להם. הסיפורים מתארים תמונות מזעזעות מחיי קורבנות הנאצים, והם רוויים במוות, סבל והתאכזרות בלתי נתפסת.

בסיפור הראשון מביאה המחברת את הריאיון שערכה הוועדה עם אחד מעובדיו של פרופסור סְפַנֵר, מנהל המכון האנטומי בדנציג, שהיה חבר במפלגה הנאצית והחזיק בבית-חרושת נסתר לייצור סבון משומן אדם. קשה מנשוא הקריאה על המראות שרואה הוועדה בביקור במכון; הגוויות המבותרות, הנערמות כמו תפוחי אדמה בשק, חלקי גופות, ראש כרות של נער צעיר, משרפות אדם..

מעדותו של העובד במשרפה:
"כל אחד פחד בהתחלה להתרחץ בסבון הזה... הוא עורר גועל הסבון הזה. היה לו ריח לא טוב. פרופסור ספנר מאוד השתדל שהריח הזה יעלם. הוא כתב למפעלים כימיים שישלחו שמנים ריחניים. אבל תמיד היה אפשר לחוש שזה לא סבון רגיל כזה" (עמ' 17-18).

בסיפור אחר מתוארת הדרך בה ניסו אסירים לברוח מרכבות המוות של הנאצים; רובם לא הצליחו ונהרגו תוך כדי הניסיון, או נרצחו ביריות מעט אחרי כן, או מתו ביער. המרואיין המספר היה עד ראייה לאישה אחת, שהצליחה לברוח אך נפצעה תוך כדי ברגלה, ונותרה פצועה ואבלה על בעלה ליד מסילת הרכבת. האזרחים שרואים אותה מבינים במה מדובר אך רובם המוחץ לא מוכן להגיש לה עזרה מפחד להיהרג, מלבד שני אנשים שאחד מהם מסכים להביא לה וודקה וסיגריות ואף נותר לשבת לידה, והשנייה מביאה לה חלב ולחם. השוטרים מגיעים, האישה מבקשת שיירו בה, ואיכשהו הם לא מסכימים. באירוניה שחורה נגמר הסיפור באמירתו התמימה, כביכול, של העד, שמציין כמה תמוהה הייתה העובדה שאחד השוטרים ניאות לבסוף להיות זה שיורה באישה האומללה.

העדויות פותחות צוהר ישיר וחסר רחמים לאותן רכבות מוות ולאימת הקורבנות המצטופפים בהן; לבית הקברות בו נטמנו קורבנות האס.אס ולהתאבדויות של הכלואים בגטו; לעינויים הפיזיים והנפשיים שעברו אסירות במחנות עבודה; לזיכרונות הניצולים, שנאלצו לסבול את מות יקיריהם, ומספרים על ההשמדה בתאי הגזים ועל הטמנת הגופות אחר-כך. באחד הסיפורים מרואיינת אישה ששרדה את הזוועות, אך בלי עין ובלי שיניים; את העין איבדה כי ירו בה, את השיניים מכרה כדי לאכול. סיפור זה מעורר הערצה לאישה זו, שלמרות הכל, התאווה לחיים קוננה בה לאורך כל הדרך הנוראית, והיא החזיקה מעמד בכוחות על-אנושיים, עד יום השחרור המיוחל.
בסיפור החותם את הספר, נלקובסקה נוקטת בטון אישי יותר בפעם הראשונה, ועוסקת במאורעות אושוויץ. בין היתר היא מתייחסת לפן הכלכלי של המלחמה, לחמדנות הצורר הנאצי ולבזיזת המתים, למקומות הפחות מפורסמים בהם ביקרה ופגשה בתוצאות המלחמה הבלתי נתפסים. המחברת מדגישה שבני אדם הם אלו שביצעו את פשעי מלחמת העולם כלפי בני אדם אחרים, ותוהה על האכזריות הזו, שלפעמים אף נבעה מבחירה מלאה של הנוקטים בה. יחד עם זאת היא מציינת גם את הנשמות הטובות, הדמויות האצילות שכן סייעו, הושיטו יד, סיכנו את חייהם כדי להציל נפשות.

כתיבתה של נלקובסקה טובה מאוד, היא מצליחה בקלות להפוך את אוסף העדויות לספר מסוגת הסיפורת. מדי פעם הקשתה עלי החסכנות בתיאורים והסברים נלווים, שכן הקורא אמור להבין לבד את פרטי האקספוזיציה למרבית הסיפורים. המחברת "זורקת למים" והקורא פעיל מאוד בחיבור הקצוות ובהפיכת המסופר למקשה אחת.
למרות הקושי הרגשי הגדול שמעורר הספר, הוא מומלץ במיוחד בזכות חשיבותו ההיסטורית האדירה. אין ספק ששבעים שנה הן זמן רב מדי להמתין לתרגום העברי של ספר כל-כך רלוונטי לעם בישראל. תקראו, רק תדאגו שיהיה אור יום כשהוא בידיכם.