ביקורת ספרותית על מדליונים מאת זופיה נלקובסקה
ספר טוב

---

מדליונים הוא קובץ של שמונה סיפורים קצרים שכתבה נלקובסקה (1884-1954) בשנת 1945, בעודה חוקרת את פשעי הנאצים בפולין במסגרת וועדה רשמית.

שום דבר לא היה יכול להכין אותי לספר הזה. עם כל כמה שהוא קצרצר, נאלצתי לנשום עמוק פעמים רבות במהלך הקריאה ולקחת פסקי זמן להתאוששות. עם כל כמה שכולנו מכירים את סיפורי השואה, ההתעללות הנאצית, הזוועות, הרציחות – הספר הזה תפס אותי בקרביים והטיל אותי בחדות אל תהומות של יגון מצמית.

בסגנון כתיבה שכלתני, דיווחי, נטול פרשנויות אישיות או אמצעים ליריים, מגישה המחברת עדויות של קורבנות ושל פושעי מלחמה אותם היא ראיינה, גברים ונשים, נוצרים ויהודים. היא מבקרת במחנות ריכוז והשמדה ובאתרים רלוונטיים אחרים, או נפגשת עם המרואיינים שלה במקום שנוח להם. הסיפורים מתארים תמונות מזעזעות מחיי קורבנות הנאצים, והם רוויים במוות, סבל והתאכזרות בלתי נתפסת.

בסיפור הראשון מביאה המחברת את הריאיון שערכה הוועדה עם אחד מעובדיו של פרופסור סְפַנֵר, מנהל המכון האנטומי בדנציג, שהיה חבר במפלגה הנאצית והחזיק בבית-חרושת נסתר לייצור סבון משומן אדם. קשה מנשוא הקריאה על המראות שרואה הוועדה בביקור במכון; הגוויות המבותרות, הנערמות כמו תפוחי אדמה בשק, חלקי גופות, ראש כרות של נער צעיר, משרפות אדם..

מעדותו של העובד במשרפה:
"כל אחד פחד בהתחלה להתרחץ בסבון הזה... הוא עורר גועל הסבון הזה. היה לו ריח לא טוב. פרופסור ספנר מאוד השתדל שהריח הזה יעלם. הוא כתב למפעלים כימיים שישלחו שמנים ריחניים. אבל תמיד היה אפשר לחוש שזה לא סבון רגיל כזה" (עמ' 17-18).

בסיפור אחר מתוארת הדרך בה ניסו אסירים לברוח מרכבות המוות של הנאצים; רובם לא הצליחו ונהרגו תוך כדי הניסיון, או נרצחו ביריות מעט אחרי כן, או מתו ביער. המרואיין המספר היה עד ראייה לאישה אחת, שהצליחה לברוח אך נפצעה תוך כדי ברגלה, ונותרה פצועה ואבלה על בעלה ליד מסילת הרכבת. האזרחים שרואים אותה מבינים במה מדובר אך רובם המוחץ לא מוכן להגיש לה עזרה מפחד להיהרג, מלבד שני אנשים שאחד מהם מסכים להביא לה וודקה וסיגריות ואף נותר לשבת לידה, והשנייה מביאה לה חלב ולחם. השוטרים מגיעים, האישה מבקשת שיירו בה, ואיכשהו הם לא מסכימים. באירוניה שחורה נגמר הסיפור באמירתו התמימה, כביכול, של העד, שמציין כמה תמוהה הייתה העובדה שאחד השוטרים ניאות לבסוף להיות זה שיורה באישה האומללה.

העדויות פותחות צוהר ישיר וחסר רחמים לאותן רכבות מוות ולאימת הקורבנות המצטופפים בהן; לבית הקברות בו נטמנו קורבנות האס.אס ולהתאבדויות של הכלואים בגטו; לעינויים הפיזיים והנפשיים שעברו אסירות במחנות עבודה; לזיכרונות הניצולים, שנאלצו לסבול את מות יקיריהם, ומספרים על ההשמדה בתאי הגזים ועל הטמנת הגופות אחר-כך. באחד הסיפורים מרואיינת אישה ששרדה את הזוועות, אך בלי עין ובלי שיניים; את העין איבדה כי ירו בה, את השיניים מכרה כדי לאכול. סיפור זה מעורר הערצה לאישה זו, שלמרות הכל, התאווה לחיים קוננה בה לאורך כל הדרך הנוראית, והיא החזיקה מעמד בכוחות על-אנושיים, עד יום השחרור המיוחל.
בסיפור החותם את הספר, נלקובסקה נוקטת בטון אישי יותר בפעם הראשונה, ועוסקת במאורעות אושוויץ. בין היתר היא מתייחסת לפן הכלכלי של המלחמה, לחמדנות הצורר הנאצי ולבזיזת המתים, למקומות הפחות מפורסמים בהם ביקרה ופגשה בתוצאות המלחמה הבלתי נתפסים. המחברת מדגישה שבני אדם הם אלו שביצעו את פשעי מלחמת העולם כלפי בני אדם אחרים, ותוהה על האכזריות הזו, שלפעמים אף נבעה מבחירה מלאה של הנוקטים בה. יחד עם זאת היא מציינת גם את הנשמות הטובות, הדמויות האצילות שכן סייעו, הושיטו יד, סיכנו את חייהם כדי להציל נפשות.

כתיבתה של נלקובסקה טובה מאוד, היא מצליחה בקלות להפוך את אוסף העדויות לספר מסוגת הסיפורת. מדי פעם הקשתה עלי החסכנות בתיאורים והסברים נלווים, שכן הקורא אמור להבין לבד את פרטי האקספוזיציה למרבית הסיפורים. המחברת "זורקת למים" והקורא פעיל מאוד בחיבור הקצוות ובהפיכת המסופר למקשה אחת.
למרות הקושי הרגשי הגדול שמעורר הספר, הוא מומלץ במיוחד בזכות חשיבותו ההיסטורית האדירה. אין ספק ששבעים שנה הן זמן רב מדי להמתין לתרגום העברי של ספר כל-כך רלוונטי לעם בישראל. תקראו, רק תדאגו שיהיה אור יום כשהוא בידיכם.

» ביקורות נוספות של MishaEla
» ביקורות נוספות על מדליונים