בזמן האחרון קראתי שני ספרים שעוסקים במערכת האומנה. THE SISTEM, כמו שאומרים מי שנחלצו משם בשן ועין או בלי שן ועין. לשמחתי, מדובר בסיסטם של ארצות הברית ובריטניה ולא שלנו.
כולי תקווה שאצלנו, הסיסטם כולל אך ורק משפחות רחומות, שאוספות אל חיקן החם את פליטי ההורות הכושלת, פעמים רבות אל בית ברוך ילדים משלהן, ושהכסף הוא באמת רק מטרה משנית, אם בכלל. כי אתם מתארים לעצמכם, שאין פיצוי כספי הולם לנזק פיזי ורגשי שיכול להביא ילד בעייתי לבית אומנה, ומצד שני, אין פיצוי אדיר, רגשי ונפשי, שיכול להביא ילד קשה עורף ובעייתי, שמתרכך ומסיר את שריון הפלדה והופך לילד חם ואוהב ככל הילדים.
באומנות שמגיעה מארצות הברית, משפחות אומנה נתפסות, בדרך כלל, כבתים כושלים שמתפרנסים מאיסוף ילדים כושלים ואבודים, ומתפירה חובבנית של איזו סמי משפחה מתפוררת, שזקוקה בעצמה לליווי מקצועי צמוד. הילדים נפגעים, פעמים רבות, מהטרדות ומהתעללות גופנית כזו או אחרת, הם מתמכרים לא פעם לסמים, כי הורי האומנה מכורים בעצמם, ובית האומנה פחות איכותי משינה באיזו חושה של חסרי בית.
יכול להיות שספרים וסרטים מביאים תמונה כזו, שאינה מדוייקת ואולי מעוותת, בבחינת דוור נשך כלב, כי מה כבר אטרקטיבי בסיפור על בית אומנה חם ואוהב שמרגיל ילדים פגועים להפוך לילדים רגילים.
מייק ויינגייט הוא ילד שגדל בבית האומנה של האם-הרובצת, בקרב עדת ילדים אלימים. מייק ננטש בגיל ארבע בגן ציבורי, עם זיכרונות תלושים של הורים אוהבים ובית חם, ואב, שנוהג ברכב כשחפת שרוולו מוכתם בדם, מוריד אותו בגן המשחקים ומבטיח לחזור, אבל נעלם. הילד איננו זוכר את שמות הוריו ואת שם משפחתו וחוקרי המשטרה הנואשים נוטלים את החבילה נטולת הזהות ומכניסים אותה אל המקום, שבו הילד ישב במשך ימים שלמים על אדן החלון, אפו לחוץ אל הזגוגית והוא ממתין להוריו הנעלמים.
מייק קונה לו בבית חבר אחד, כבר שמיעה ואלים, הם מצילים זה את זה עד שבבגרותם פונים כל אחד לדרכו, מייק לחיים מהוגנים של השכלה והיחלצות מן התהום, ושפ, שפרד, אל העולם שמתחת להגינות.
מייק של ההווה הוא קבלן בינוי, שיזם בניית שכונה ירוקה, לשמחת לבה של בתו קאט, והוא זוכה בברכתו של ראש העיר ובמתן פרס ראוי. הבעייה היא, שטעות קשה בפיקוח על הביצוע, עולה למייק בהתלבטות ערכית ומוסרית, ולבסוף הוא נוקט במהלך מסוים שעולה לו באובדן ובמרדף אלים אחריו ואחרי בני משפחתו.
ספר מתח, מטבע הדברים, אינו יכול לקבל סקירה מדוקדקת, ובכלל, גם ברומנים רגילים אני אוהבת לספר יותר על רוחו של הספר מאשר על העלילה. כי כל סופר משתדל להפוך את ספרו למותח ככל האפשר וכמעט כל פרט נחשב בעיני לספויילר.
הספר כתוב נהדר, בכישרון בלתי רגיל. למרות השתייכותו לסוגת ספרי המתח, הוא כתוב כמו רומן יפהפה, רצוף תיאורים פיוטיים מקוריים ונוגעים ללב.
שני דברים פוגמים בשלמותו של הספר. האחד, התיאורים של הזוגיות של מייק ואנאבל, קיטשיים ודביקים כנהוג בספרות האמריקאית ובמיוחד בספרות המתח האמריקאית. כי איך אפשר לתאר כאוס מבלי לתאר קודם שלווה אידיאלית ולא לגמרי ריאלית.
בוקר. השיער רטוב ממקלחת הבוקר (איך הולכים לישון שם בלי מקלחת). ארוחת בוקר מבולגנת כולל מיץ תפוזים ופנקייקס. הורים אוהבים. ילדים מתוקים ויפים כמלאכים. נשיקות. כל אחד מתכונן לפנות לדרכו. הוא לעבודתו כעורך דין. היא לעבודתה כיועצת בכירה. הילדים לבית הספר. ובום! את התמונה האידיאלית הזאת קורעת טרגדיה או אסון או צמד ברנשים במסכות עם אלות ביד. קאט.
והדבר השני הוא פתרון התעלומה, שהוא הזוי במקצת להגיונו של הקורא הישראלי. אני בטוחה, בסבירות גבוהה, כי גרג הורביץ ערך תחקיר ראוי לשמו כשכתב את הספר, והוא גם מקורי ביותר, אבל גרעין התעלומה מתמוסס בתהליך הפענוח, שהוא פחות טוב מבחינה ספרותית מכל הספר ויש בו גם לא מעט תמיהות שאינן נתפרות לפתרון הגיוני.
אבל אלה באמת זוטות בספר מתח מקסים ומרגש, ולמרות שרציתי להוריד לו כוכב, לא רציתי.
ותודה רבה, רחלי, על 518 עמודים של הנאה גדולה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
