ביקורת ספרותית על ספר התבה (התיבה) המזמרת מאת נתן אלתרמן
ספר מעולה

---

בחודש האחרון פקדה את מדינתנו הקטנה תופעה שכונתה בחדשות " תופעת הליצנים המפחידים" שבמסגרתה נערים ונערות צעירים יוצאים באישון ליל מחופשים לליצנים, באמתחתם כלי נשק מעורר פלצות ומפחידים עוברי אורח תמימים במקומות חשוכים ולא נעימים.

כמובן שגלגלי החשיבה החלו לפעול ובמהרה מצאתי את עצמי מהרהרת בנושא: ליצנים לא אמורים להיות אנשים מחופשים שנועדו לשמח? הרי תראו את הקרקס, הוא נחלתם הבלעדית, וילדים רבים נהנים ושבים פעם אחר פעם אל הקרקס בכדי לחזות במה שהוא מציע, בין היתר בליצנים.

החשיבה אודות התופעה החדשה וליצנים בפרט גרמה שאזכר בספר זה, שקראתי לפני חודשיים, ספר שירים מאת אלתרמן שנקרא " התיבה המזמרת"

התיבה המזמרת מהווה את סיפור המסגרת של השירים הנמצאים בספר, זו בעצם תיבה שכשאתה פותח אותה יוצא מתוכה כל טוב שישמח לבב אנוש, וכך בעצם מתחיל הספר, עם פתיחתה של התיבה. תיבה זו מכילה שירים רבים בנושאים שונים כמו למשל העליה השניה, המלך שלמה, אך רוב רובו של הספר עוסק במופע הקרקס.

אני חייבת לציין שכן אהבתי את השירים שעוסקים בנושאים אחרים כמו למשל השיר "העליה השניה" המשבח את הנערים והנערות שעלו לארץ וחרשו את אדמותיה, למרות כל הקושי או שירים הקשורים לאותיות וחיות שנכתבו ביד אומן בעל מוח חריף ומבין. אך עם זאת, החלק הדומננטי בספר הוא ללא ספק הקרקס, מכיוון שהוא תשעים אחוז מן הספר ונפרש לאורכו. וגם זה שנחרט בזכרוני הכי טוב.

בכל אופן, אנחנו מעבירים עמוד והשיר הראשון שנגלה אל עינינו העוסק בקרקס הוא השיר שמתאר את הקרקס עצמו, את טיבו, את חיצוניותו, ולאחר מכן, כשאנחנו מעבירים לעמוד הבא, נחשף בפנינו יופיו של הקרקס הגדוש באינספור משתתפים כמו האיש החזק ביותר, האדם הפיקח בעולם שכל מספר שתיתנו לו יכפיל, יחלק ויחבר במהירות, ומיותר לציין שזכרונו פנומנלי.
כל שיר מעתה והלאה ייתאר משתתף בקרקס ותיאור זה יהיה מפורט, מנומק, מרתק ולעיתים מפתיע.

כאשר קראתי את השירים, הרגשתי כאילו חזרתי להיות ילדה קטנה, ושאני צופה במופע קרקס יוצא דופן, יפיפייה ומסתורי, אין לדעת מה יקרה בהמשך, מי יהיה המשתתף הבא שיגרום לליבי להחסיר פעימה ולהיות מרותקת אל הכתוב.
ככה עברו להם ביעף עמודים רבים, כשאלתרמן, המאמץ לחיקו את דמות המספר, לא מחסיר שום פרט, חיוני או לא. בין אם אלה הפילים החכמים שיודעים לאחוז בכלי חריסנה מבלי לשבורם, או הלוליינים שגורמים לצופה תחושת אימה וחשש: האם הם באמת יצליחו? או שתתרחש תקלה ומאמציהם יעלו חרס? או חלילה-יפצע אחד מהם?

השירים בספר זה כל כך מוקפדים וכתובים בשיקול דעת ומלאכת מחשבת שאלתרמן לא פוסח מלהזכיר את נושא ההפסקה שבין מופע אחד למשנהו, המתואר באמצעות שני אבות המשוחחים שיחת רעים על טיבו של המופע.

התיאורים בספר מלבד דייקנותם הם גם עשירים, קולחים, כתובים היטב ובמשלב לשוני גבוה אבל לא בצורה ארכאית שעבר זמנה אלא בסגנון המאפשר קריאה רצופה ושוטפת, ושנושא הספר עדיין יהיה רלוונטי לימינו.

ואני ההוכחה לעובדת איכותו של הספר: סיימתי אותו תוך שעות ספורות בלבד!

בעת כתיבת הביקורת עלה רעיון לראשי, היה נחמד אילו היו מגישים לילדים המחופשים את ספרו של נתן אלתרמן במתנה ודרכו הם היו נחשפים אל ייעודם האמיתי של הליצנים שהוא לשעשע ולא להפחיד ולהטיל מורא על הסובבים.

הינה דוגמא לאחד מן השירים שאינם קשורים לקרקס:

מסעות בינימין מטודלה-

עם אור שחר ביום לא עבות,
בעירו אשר עיר לא תשווה לה.
מרעיו שדיברו בו טובות,
משונאיו שדיברו דברי בלע,
מנושיו שנשו בו חובות,
יקלעם אלוהים בכף קלע,
אל דרכי נדודים יצא בנימין מטודלה.

הוא עבר נאות כפר,
וערים והרים בם הרוח יללה.
הוא סבב ערבות ויערים,
לא נח בכל אלה הוא אלא
גם חצה גלי ים סוערים
בספינה שנקראת קראבלה,
כי נוסע גדול היה בנימין מטודלה.

הוא הגיע אל כוש,
הוא עבר עד עין פוט,
הוא הגיע גם אל הסמבטיון.
הוא חונן את עפר עיר ציון,
הוא טיפס כרמלה.
ובדרך אל הודו אמר,
אם כבר כאן אני אט גם בבלה,
כי נוסע גדול היה בנימין מטודלה.

כך עבר יבשות ואיים,
בלי לשאול עד מתי יטלטלה.
ורכב על פילים ומריאים,
ועל גב לביאה ובדומה לה.
וצנח מצוקים נוראים,
בסוכך המכונה אומברלה,
כי נוסע אמיץ היה בנימין מטודלה.

ובשובו מדרכיו הוא ישב
ומיד נוצתו החלה,
חיש לכתוב את קורות מסעיו,
עלי ספר מילה בסלע.
כך כתב וכתב וכתב,
כל ימיו הוא לבלי התעצלה,
כי היה לו בלי סוף,
מה לכתוב ולכתוב לאותו בנימין מטודלה.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על ספר התבה (התיבה) המזמרת