איכשהו, לא יוצא לי לקרוא ספרים של פול אוסטר.
זכור לי שפעם, לפני שנים דווקא קראתי איזה ספר שלו, שהיה לא רע, ואמרתי לעצמי שצריך לנסות עוד ספרים שלו.
אבל זה לא קרה. גם כשנתקלתי בהם בספריה, תמיד היו ספרים אחרים שמשכו אותי יותר, ואמרתי לעצמי שבפעם אחרת, בהזדמנות.
*
לא מזמן, כמו שכתבתי בביקורת אחרת, התקנתי את אפליקציית עברית כדי לקרוא ספר שקיבלתי בחינם. התברר שכאשר מורידים את האפליקציה - מקבלים ספר במתנה.
אז קיבלתי את ספר האשליות של פול אוסטר.
ואם בספריה אני יכולה להתעלם מהספר, לעבור הלאה לספר הבא, הרי כשהספר נמצא אצלי בפלאפון - כמעט בלתי אפשרי להתעלם ממנו.
אי אפשר להשוות את הזמינות של ספרים באפליקציה לזמינות של ספר מהדור הישן.
הקדמת לישיבה בעבודה? (לדייקנים זה קורה כל הזמן...)
הרי לא סביר שהסתובבת במסדרונות העבודה עם ספר ביד... לא נעים. וגם אם כן - נו, ואם כבר יושבים שם שני אנשים בחדר הישיבות וממתינים לשאר - תפתח ספר ותקרא? לא נעים.
אבל כן סביר להסתובב עם פלאפון במסדרונות העבודה, וכן מקובל חברתית להציץ בפלאפון בזמן ההמתנה... מי יודע מה אתה עושה שם? אולי ממתינה לך הודעה חשובה?
אין לך כוח לשלוף ספר ממעמקי התיק בזמן נסיעה באוטובוס? אבל הפלאפון הרי תמיד מוכן לשליפה...
כתוצאה, כמובן, קראתי את הספר.
תוצאת הלוואי היא שכעת יש לי סיבה טובה להמשיך להימנע מספריו של פול אוסטר בספריה, כי לא ממש נהנתי.
*
אי אפשר להתעלם מכשרונו וממיומנותו של אוסטר ככותב.
הספר מציג בפנינו את דייויד זימר פרופסור לספרות שאיבד את משפחתו, ויחד עמה - את העניין בעבודתו ובחייו. סרט אילם קומי קצר שצפה בו במקרה מוביל אותו לעקוב אחרי השחקן הראשי: הקטור מאן, קומיקאי מוכשר של תקופת הסרט האילם שנעלם באורח מסתורי, ולכתוב ספר על יצירתו.
לאחר פרסום הספר הוא מקבל מכתב ובו נטען שהקטור מאן עדיין חי ומעוניין להיפגש איתו.
בעודו מתלבט כיצד להתייחס למכתב, ולאחר ששם את הספר מאחוריו וקיבל על עצמו עבודת תרגום הלוכדת את כל תשומת לבו, אשה מסתורית מגיעה אל ביתו בכדי לשכנע אותו לטוס לפגוש את הקטור מאן, לפני מותו.
רשת של אנלוגיות ספרותיות נטווית והולכת, הופכת להיות צבעונית ועשירה יותר לאורך הספר.
ככל שסיפור חייו של הקטור מאן מתגלה כך מתבהר הקשר בין סיפורי החיים שלו ושל דייויד זימר:
שניהם חוו אובדן שערער אותם, שניהם איבדו את הרצון לחיות, שניהם שקלו התאבדות ובאופן ספציפי יותר - שניהם אף כיוונו אקדח לרקתם בשלב מסויים. שניהם חוו אובדן של ילד, שניהם פגשו באשה שהחזירה להם את הרצון לחיות.
האנלוגיה אף מתרחבת וכוללת את אחד מסרטיו האילמים של הקטור המתואר בספר: בסרט שותה הקטור שיקוי המעלים אותו מעין כל, מוחק אותו, ממש כפי שהקטור מאן האמיתי צפוי להיעלם ולהימחק לאחר יצירת הסרט. גם דייויד, כמובן, מרחיק את עצמו מחייו הקודמים, מסתגר בתוך עצמו, הולך ונמחק.
ומבחינה מהותית - הרי שזימר העוסק בספרות ומאן העוסק בקולנוע - עוסקים שניהם באומנות של סיפור סיפורים, של מימזיס - חיקוי המציאות ע"י מדיום אמנותי.
האנלוגיות בספר כוללות גם אנלוגיות לספרים ידועים: זימר מתרגם את ספרו של שאטובריאן: זיכרונות שלאחר המוות. ספר שמחברו דרש שיתפרסם רק לאחר מותו, באופן המזכיר את עבודתו של זימר עצמו החש כאילו חייו נגמרו, וכותב תרגום כביכול לאחר מותו - כלומר לאחר מותם של אהוביו, שבלעדיהם אין טעם לחייו. בהמשך, יתברר שיש בסיפור עוד יצירות שנועדו להתפרסם לאחר המוות או לחילופין, להיות מושמדות לאחר המוות. מוכר? כמובן - כאן נזכרים כתביו של קפקא שע"פ צוואתו היו אמורים להיות מושמדים לאחר מותו.
וגם כאן - מצטרף לחגיגה סרט של הקטור, היוצר אנלוגיה עם ההתרחשויות במציאות, בו הגיבור שורף את הספר שכתב.
לאחת הדמויות בספר יש כתם לידה המכער את פניה, ממש כמו פניה של גיבורת הסיפור "כתם הלידה" של הותורן.
דמויות שונות לאורך הספר ימותו בתאונה טראגית, דמויות אחרות האחראיות לתאונה הטראגית יחושו אחריות שתרדוף אותן עד מותן.
דמויות יחוו אובדן ממנו יתקשו להתאושש: של ילד, אהוב, הורה, יצירה.
וכל אלה מקיימים ביניהם קשרים, ישירים או מנוגדים, המלמדים זה על זה.
האנלוגיות הן רק פן אחד של הפגנת יכולותיו של אוסטר ככותב.
פן נוסף הוא הדיון שמקיים הספר בנושא של ייצוג המציאות ע"י האמנות. ליתר דיוק, הייצוג החלקי של המציאות.
הספרות או הקולנוע, לעולם יהיו מוגבלים, חלקיים, לעולם לא מורכבים ומלאים כמו המציאות עצמה.
זה מודגם היטב באחד הפרקים הראשונים, כאשר זימר מתאר אחד לאחד את סרטיו האילמים של הקטור: הוא מתאר את העלילה, את הסצנות, את המימיקה והמחוות של הקטור. אנחנו יכולים להאמין לו שהסרט מצחיק אבל... אף לא שמץ של חיוך יעלה על פנינו.
נסו לחשוב על סרט של צ'ארלי צ'פלין. האם תוכלו לתאר אותו באופן מילולי כך שיצחיק את השומע/הקורא?
מן הסתם לא.
ההומור הפיזי אינו יכול להיות מועבר דרך הטקסט.
המציאות שמתאר הסרט והמציאות שמתאר הספר היא אותה מציאות - אבל התוצאה שונה לחלוטין.
העיסוק בפער הזה, שבין המציאות לייצוג שלה, נמשך לאורך כל הספר.
הקטור, כך מתברר, יצר סרטים ניסיוניים בהם השתמש באמצעים בלתי מקובלים כמו סרט שכולו מלווה בקריינות (וויס אובר) - שילוב של תמונה וטקסט כמו-ספרותי, או כמו סצנות בלתי מקובלות, של מציאות שבדרך כלל מקובל להצניע אותה (או לפחות היה מקובל בתקופתו של הקטור) כמו עירום או הפרשות. על הסצנות האלו אומר זימר:
"בהתחלה הסצנות האלה קצת מהממות, אבל ההלם עובר די מהר. אחרי הכל, זה חלק טבעי מהחיים, אלא שאנחנו לא רגילים לראות אותם מוצגים בסרט." ושוב מצביע עבורנו על הפער שבין המציאות לייצוג שלה בסרט.
אוסטר ממלא דפים ארוכים בדיאלוגים שכמו נלקחו מתסריט: מביא את דבריו של צד א', ואז צד ב' ושוב צד א' וכן הלאה ללא "הוראות בימוי": ללא תיאור סביבה, גוון קול, הבעת פנים, מחוות פיזיות. דיאלוג נטו. אלמנט של סרט בתוך הספר. אנחנו מקבלים דיאלוג שקשה לנו לדמיין את הווליום שלו, את התחושות שהוא מעורר בדוברים. למעשה, אנחנו מקבלים דיאלוגים מלאכותיים, מעושים, שקשה לדמיין אותם מתרחשים במציאות.
"לא יכולתי לפענח את מה שעיני רואות" יאמר זימר בהזדמנות אחת, וירמוז לנו שוב על מוגבלותו של הטקסט לעומת המציאות, מהיותו של הטקסט כבול לנקודת מבטו של הכותב ולמגבלותיו שלו.
"אני יכול לכתוב רק על מה שראיתי ושמעתי" יסביר-יתנצל במקום אחר, מאחר ויש דברים אותם החמיץ ועליהם אינו יכול לכתוב.
המציאות תמיד מורכבת יותר, עשירה יותר, בעלת ממדים רבים יותר.
טוויסט קטן ממש בעמודים האחרונים של הספר יאיר סצנה קודמת באור שונה ויהיה המסמר האחרון: חשבתם שידעתם מה המציאות כשקראתם את הסצנה? לא, לא ידעתם. תראו איך פספסתם רובד שלם של אותה מציאות עליה קראתם.
*
נו, אז עד כאן נשמע נהדר, מעמיק, מתוחכם. מה רע, בעצם?
מה שרע הוא שהאנלוגיות נדחפות לפרצופו של הקורא, כשהן רוקדות ריקודים אינדיאניים וקוראות בקול: "אני אנלוגיה ספרותית!"
הנאת הגילוי של העומק, של הקשר התת קרקעי, נלקחת מהקורא, והאכלה בכפית איננה חוויה נעימה.
ומה שרע אף יותר הוא הדמויות. למרות שפע האנלוגיות והאזכורים הספרותיים, למרות עלילותיהן מלאות הפיתולים, הדמויות לא שכנעו אותי. ההתנהגויות שלהן היו לעיתים מוזרות, לא אמינות ובעיקר - הן לא התחברו. לא יצרו דמות שלמה, מלאה, מציאותית. הן חוו חוויות מוזרות או כואבות במיוחד, ולא הצליחו ליצור אצלי שום רגש, שום אמפתיה, מתח או אפילו כעס.
אולי כל זה מכוון. אולי גם זו התחכמות של הסופר: הטקסט הספרותי הזה אינו מצליח לייצר לנו דמות מלאה, מציאותית. הוא לוכד אספקטים מסויימים של האישיות, ומשאיר אותנו עם תמונה חסרה.
אם זו היתה כוונתו של אוסטר הרי שהדבר מוסיף להערכה שלי כלפי כתיבתו, אבל לא מוסיף אפילו גרם להנאה שלי מהספר.
