"רגעי משבר מפיקים מבני האדם חיות כפולה" – קובע בצדק שאטובריאן בספרו "זכרונות מן הקבר ((Memoirs d'outre-tombe. התחברתי מאוד לטענה הזו, הגם שהיא לא נכונה תמיד.
פרופ' דויד זימר הרגיש שחייו הסתיימו. הוא איבד את אשתו ושני בניו בהתרסקות מטוס. הוא לא הצטרף אליהם לטיסה, הסיע אותם לשדה ועוד מיהר כי הם היו כבר באיחור. אז האבל רווי גם ברגשות אשמה נוראיים. זימר ,שחש שאין לו עבור מה לחיות יותר פורש מהוראה בחסות מיליונים שקיבל מהביטוח ומשכר את עצמו לדעת.
סביר להניח שהיה הופך עד מהרה לבר מינן מהרעלת אלכוהול, צער וחוסר תכלית, אך בעת צפייה בסרט תיעודי על הקולנוע האילם, הוא נחשף לאמן מוכשר, מיוחד ומצחיק, שלכאורה נעלם באופן פתאומי בסוף שנות ה-20 ועקבותיו נעלמו. מרגע זה והלאה זימר חי ונושם הקטור מאן. הוא מצליח לשים את ידו על כל קומדיות הסלפסטיק האילמות שהקטור מאן יצר וכותב עליו ספר ראשון ויחיד עד כה, שהוא גם משובח.

עד כאן הנוסחה המוכרת של אוסטר – אדם שמאבד משהו גדול בחיים, זוכה איכשהו בסכום כסף גדול, הפוטר אותו מהצורך לעבוד למחייתו ומאפשר לו להתמסר לחיי בדידות וגילוי עצמי. אדם שיורד למדרגה הנמוכה ביותר וצומח מהמשבר.

יכולת התיאור של אוסטר את הסרטים של מאן פנומנלית. אחרי הכל לא קל להעביר סרט על אווירתו וטעמו במילים. לא קל גם לחשוב על תסריט של סרט סלפסטיק מקורי ואוסטר מצליח בכך בגדול. הכשרון שלו לטוות סיפור תוך שהוא מנתב בין האבחנות הקטנות, הנוגעות לדמיון אנושי, לתחושות שמתעוררות בנו, לפחדים קטנים, למחשבות מהירות – כל אותם הדברים שאנחנו לא נותנים עליהם את הדעת הוא מדהים. מעבר לכך אהבתי מאוד את הקשר שיוצר אוסטר ביין חייו של שאטובריאן לאלה של מאן ולחייו של זימר – המספר. הספר רווי משברים של הסופר עצמו, של הקטור מאן וגיבורות משמעותיות נוספות . כל אחד מהמשברים מהווה נקודת מפנה קיצונית בחייהן של הדמויות.

על מרכיבים רבים מהספר מגיעים לאוסטר חמישה כוכבים זוהרים. עם זאת, יש אבל גדול שמתקרב...המופרכות של יסודות רבים כל כך בעלילה.
החל מהעובדה שאין מצב שסלב(גם אם לא A ליסט) מצליח להיעלם, אך במקביל להישאר במדינתו, להקים משפחה, להמשיך לעשות סרטים על כל המשתמע מכך והמשטרה לא מוצאת אותו ואילו סטודנטית לקולנוע מצליחה לעלות עליו בקלות. והוא רק הוריד את שפמו "הידוע" . אדם שיוצר סרטים "רק לשם עשייתם", משקיע בהם הון תועפות, מגייס שחקנים. לא רק עצם העובדה שלא התגלה עם כל הפרוייקציה הזו לא אמינה, אלא גם התנהגותם של אנשים סביבו. למשל שחקנים שעבדו עבורו בהיותו "נעלם" וברור להם שלעולם לא יתפרסמו... פשע מחריד שמאן מעורב בו לא מתגלה ואף אחד לא מקשר בין רומן שהיה לו עם בריג'יד או'פאלון הנרצחת להיעלמותה והיעלמותו הוא. זה בערך כמו לא לזהות קשר בים סקס להריון. ועוד הרבה מופרכויות כאלה. אפרופו סקס – יש בספר הזה הכי הרבה ארוטיקה שפגשתי עד כה אצל אוסטר וזה היה מאוד נחמד.
נדמה לאורך הקריאה שאוסטר נסחף עם עצמו בסיפורים ולא מצליח לשים סוף לשטף המילים.
לסיכום: ספר שנהניתי ממנו על אף היותו די מופרך לרבות סופו. לא מושלם, אך מומלץ.

טוב, ישר בהתחלה אני אומר שאני לא יודעת מה אני חושבת על הספר הזה. לכן גם לקח כל כך הרבה זמן עד שהצלחתי לבוא ולכתוב עליו. לא ברור האם בכלל יש טעם לכתוב על ספר שיש עליו כבר עשרים ומשהו סקירות באתר, וכאלה שנכתבו על ידי טובי הגולשים בו, אז מה אני אוסיף טיפה בים על אחרים, אם אפילו לעצמי אני לא יודעת לחדש מי יודע מה בנושא, ובכל זאת אתחיל.

לא אכתוב במפורש את תקציר העלילה, כי הוא נמצא לפחות בעשר סקירות אחרות וגם כי אפשר להסיק את זה מתוך הדברים שאביא בהמשך. בנוסף, אבוי לי, העלילה היא לא מה שחשוב כאן. כלומר היא כן, אבל בעצם לא, והיא גם עמוסה בכשלים למכביר. אז אני אמנה את הכשלים לטובת הכלל.

כשל #1: הכותב שכותב על כותב. כלומר ספר שהגיבור הראשי שלו הוא סופר. ייסורי הכתיבה, ואז ייסורי מחסומי הכתיבה, נפשו המיוסרת של האמן, והעצלנות הטבעית להפעיל דימיון ולהבין שיש אנשים בעולם שעוסקים בדברים אחרים, לא בכתיבה של ספרים. כאן זה פחות סופר "טבעי" ויותר פרופסור לספרות שבאופן מקרי בשל טרגדיה משפחתית התגלגל לכדי כתיבת ספר עיון, אבל זה עדיין כשל.

כשל #2: הגיבור החווה טרגדיה. עוד לפני שהתחיל הסיפור הגיבור חווה טרגדיה נוראית, התרסקות מטוס, אובדן של אישה וילדים ובשל כך אובדן כל רצון לחיות, מה שמהווה גם סיבה לכתוב את הספר שלו על קולנוען העבר הקטור מאן שנעלם ולא נודעו עקבותיו, כי זה מה שהוציא אותו מהדיכאון, וגם בונוס בדמות פחד טיסות משתק, שיקבל תפקיד יחסית מרכזי בהמשך ההתפתחויות.

כשל #3: המצאת עולם שלם של יצירה קולנועית. שכן הקטור מאן לא היה ולא נברא, וכל ענייניו כפי שנזכרים בספר, כולל שמות הסרטים שיצר והתפקידים השונים, הכל הכל בדוי. הו! כמה FOMO שהדבר הזה גורם לי. איך אפשר להזכיר סצנות שלמות, שמות סרטים, יצירות, דמויות, ציטוטים בלי שאני אוכל לראות אותם? לא עושים לי דבר כזה!! (כלומר, כן. עובדה)

כשל #4: סיפור בתוך סיפור. אני לא צריכה להסביר. זה מתחיל כסיפור בתוך סיפור, ואז הם נכנסים זה לתוך זה ומתערבבים, וקשה לצאת מפלונטר שנוצר בצורה כזאת.

"השעיית האימון" קוראים לזה. לאותו מצב נפשי שאנחנו נכנסים אליו בקריאת ספר או בצפייה בסרט. מה שמאפשר לנו לקבל בברכה שכל פעם שאדם צועק "טקסי" ברחוב - הוא אכן מגיע, וכל חיוג טלפון נענה, חוץ מהמקרים שבהם זה שלא ענו לטלפון מקדם את העלילה. נו, כל מה שמאפשר לנו לקרוא או לצפות ולהנות מזה, בלי לומר כל שתי דקות "אבל זה לא עובד ככה". ובכלל - להאמין לגיבורים, לדמויות, למניעים שלהם. כמו שאמר אריך קסטנר: "זה לא משנה אם הסיפור קרה או לא קרה. העיקר שהוא אמיתי!". כי גם אם לא נאמין לאירועים או למעשים, נוכל להאמין שהם היו יכולים לקרות, ואולי זה אותו הדבר. בספר הזה הקורא נדרש להשעיית אמון באקסטרים, האירועים לא סבירים, גם האסונות וגם השאר. הדמויות לא ברורות, ההתנהלות שלהן והבחירות שלהן חידתיות.

וכל זה מפריע לקריאה, אלא אם מבינים שאין כאן ממש עלילה. כלומר יש, אבל היא סוג של פנטסיה, ספק חלום ספק סיוט. למעשה בחסות העלילה אוסטר לוקח את הקוראים לתרגיל מחשבתי בעיסוק באומנות. אם מישהו יצר משהו - ציור, עבודת אומנות, ספר, סרט קולנוע, מה שלא יהיה - ואף אחד לא ראה, לא קרא, לא צפה . במקרה כזה - האם אפשר לומר שהאומנות קיימת? היתה אי פעם? אם לא היתה לה השפעה - האם היא אומנות?

ובהתאם לניתוח הזה גם ההמלצה. שלא תהיה טעות - אוסטר כותב היטב, גם כשהתרגום לא טוב. השאלה אם מתאים לקרוא בכלל או ברגע מסוים, להיכנס למין מסע נרטיבי ופילוסופי שכזה. כי אם כן - לכו על זה. אם לא - חפשו משהו אחר, שבו העלילה יותר קוהרנטית וברורה.

כחובבת קולנוע - לא מומחית, לא מכירה את תולדות הקולנוע, לא מבינה באמצעים הטכניים שלו, או בעלת טעם קולנועי משובח. סתם נשאבת לחווייה שהקולנוע מעניק ונשבית בקיסמו, אני לא מתבלבלת בינו לבין המילה הכתובה, שעבורי היא בעלת קסם ייחודי. הקולנוע גורר אותי אליו באמצעות כל הדברים שאינם מילים - מחוות, מימיקה, אווירה וסיפור. בא אוסטר בסיפור הזה ומנסה להפוך את היוצרות: הוא מנסה לתאר סרטים במילים. ומנסה לגרור את הקורא לחווייה הפוכה - לדמיין את הסרט באמצעות תאור מילולי שלו.

דייויד זימר הוא פרופסור לספרות באחת המכללות הפזורות בערי השדה בארצות הברית. כשהוא מספר את סיפורו הוא כבן 40, מאחוריו טרגדייה - הוא איבד את אשתו ושני ילדיו הקטנים בתאונת מטוס. לאחר תקופה של נסיונות להעלם לגמרי, להימחק, זימר מגלה במקרה סיפור שגורם לו להתעניין: יוצר ושחקן של סרטים אלמים בשנות העשרים של המאה הקודמת, שנעלם יום אחד בשיא תהילתו וכשרונו, ולא נודע עליו דבר בחמישים ומשהו השנים שחלפו. כדי לחיות איכשהו זימר צריך פרוייקט שישאב אותו אליו והוא מתחיל לעסוק בתחקיר, מאתר את 12 הסרטים האילמים של הקטור מאן, צופה בהם וכותב ספר עליו ועל יצירתו.

הספר הזה מדגים במידה מסויימת את כשרונו של אוסטר: הכתיבה טובה, טוויית הסיפור טובה, המעברים בין הווה לעבר, בין סיפור המעשה לעלילת הסרטים, ההקבלות שזימר מרגיש שבאופן פלאי מגלות התאמה לחייו וחוויותיו מרתקות והקורא אומר "אהה!" בפעמים שהוא מגלה איזה קישור שאוסטר שמט לפניו. אבל בקריאת הספר הזה - שאהבתי דווקא - הצלחתי להבין את הסיבה לזה שאני לא מתלהבת מאוסטר: הוא לא מבין אנשים. הדמויות שלו אינן מסתדרות לי מבחינה פסיכולוגית. הכתיבה הטובה אינה עוזרת לי להתקרב לדמויות, שפעילותן אינה משתלבת עם מה שאני (חושבת שאני) יודעת על התנהגויות אנושיות. לא התמוטטות הגיבור, לא החרדה המשתקת מטיסה במטוס, לא הדמויות הנוספות אותן הוא פוגש - אף אחד מהם לא מתנהג כך שיכולתי להנהן בהבנה.

הספר מעניין - אהבתי אותו יותר מספרים אחרים של אוסטר. אבל הוא עמוס גימיקים, מתאמץ מדי להפתיע, לא מסתפק בתעלומה אחת אלא פותח לקראת הסוף (הלא מתקבל על הדעת) תעלומה נוספת. מצד שני יש בו אבחנות מעניינות ותובנות מרתקות. והנה ציטטה מרתקת של שאטובריאן (הרוזן ההוא מהמהפכה הצרפתית, וגם מפילה הבקר מאתגר השפים...) שזימר עוסק בתרגום ספרו "זכרונות אחרי המוות"
"Les moments de crise produisent un redoublement de vie chez les hommes" כלומר "רגעי משבר מפיקים מאנשים חיות כפולה". תובנה, שלמרות היותה חלק מהגימיקים של הספר והבנליות הגלומה בה, הרגשתי שהיא נכונה ומתארת היטב לא רק את קורותיו של זימר.

איכשהו, לא יוצא לי לקרוא ספרים של פול אוסטר.
זכור לי שפעם, לפני שנים דווקא קראתי איזה ספר שלו, שהיה לא רע, ואמרתי לעצמי שצריך לנסות עוד ספרים שלו.
אבל זה לא קרה. גם כשנתקלתי בהם בספריה, תמיד היו ספרים אחרים שמשכו אותי יותר, ואמרתי לעצמי שבפעם אחרת, בהזדמנות.
*
לא מזמן, כמו שכתבתי בביקורת אחרת, התקנתי את אפליקציית עברית כדי לקרוא ספר שקיבלתי בחינם. התברר שכאשר מורידים את האפליקציה - מקבלים ספר במתנה.
אז קיבלתי את ספר האשליות של פול אוסטר.
ואם בספריה אני יכולה להתעלם מהספר, לעבור הלאה לספר הבא, הרי כשהספר נמצא אצלי בפלאפון - כמעט בלתי אפשרי להתעלם ממנו.
אי אפשר להשוות את הזמינות של ספרים באפליקציה לזמינות של ספר מהדור הישן.
הקדמת לישיבה בעבודה? (לדייקנים זה קורה כל הזמן...)
הרי לא סביר שהסתובבת במסדרונות העבודה עם ספר ביד... לא נעים. וגם אם כן - נו, ואם כבר יושבים שם שני אנשים בחדר הישיבות וממתינים לשאר - תפתח ספר ותקרא? לא נעים.
אבל כן סביר להסתובב עם פלאפון במסדרונות העבודה, וכן מקובל חברתית להציץ בפלאפון בזמן ההמתנה... מי יודע מה אתה עושה שם? אולי ממתינה לך הודעה חשובה?
אין לך כוח לשלוף ספר ממעמקי התיק בזמן נסיעה באוטובוס? אבל הפלאפון הרי תמיד מוכן לשליפה...
כתוצאה, כמובן, קראתי את הספר.
תוצאת הלוואי היא שכעת יש לי סיבה טובה להמשיך להימנע מספריו של פול אוסטר בספריה, כי לא ממש נהנתי.
*
אי אפשר להתעלם מכשרונו וממיומנותו של אוסטר ככותב.
הספר מציג בפנינו את דייויד זימר פרופסור לספרות שאיבד את משפחתו, ויחד עמה - את העניין בעבודתו ובחייו. סרט אילם קומי קצר שצפה בו במקרה מוביל אותו לעקוב אחרי השחקן הראשי: הקטור מאן, קומיקאי מוכשר של תקופת הסרט האילם שנעלם באורח מסתורי, ולכתוב ספר על יצירתו.
לאחר פרסום הספר הוא מקבל מכתב ובו נטען שהקטור מאן עדיין חי ומעוניין להיפגש איתו.
בעודו מתלבט כיצד להתייחס למכתב, ולאחר ששם את הספר מאחוריו וקיבל על עצמו עבודת תרגום הלוכדת את כל תשומת לבו, אשה מסתורית מגיעה אל ביתו בכדי לשכנע אותו לטוס לפגוש את הקטור מאן, לפני מותו.
רשת של אנלוגיות ספרותיות נטווית והולכת, הופכת להיות צבעונית ועשירה יותר לאורך הספר.
ככל שסיפור חייו של הקטור מאן מתגלה כך מתבהר הקשר בין סיפורי החיים שלו ושל דייויד זימר:
שניהם חוו אובדן שערער אותם, שניהם איבדו את הרצון לחיות, שניהם שקלו התאבדות ובאופן ספציפי יותר - שניהם אף כיוונו אקדח לרקתם בשלב מסויים. שניהם חוו אובדן של ילד, שניהם פגשו באשה שהחזירה להם את הרצון לחיות.
האנלוגיה אף מתרחבת וכוללת את אחד מסרטיו האילמים של הקטור המתואר בספר: בסרט שותה הקטור שיקוי המעלים אותו מעין כל, מוחק אותו, ממש כפי שהקטור מאן האמיתי צפוי להיעלם ולהימחק לאחר יצירת הסרט. גם דייויד, כמובן, מרחיק את עצמו מחייו הקודמים, מסתגר בתוך עצמו, הולך ונמחק.
ומבחינה מהותית - הרי שזימר העוסק בספרות ומאן העוסק בקולנוע - עוסקים שניהם באומנות של סיפור סיפורים, של מימזיס - חיקוי המציאות ע"י מדיום אמנותי.
האנלוגיות בספר כוללות גם אנלוגיות לספרים ידועים: זימר מתרגם את ספרו של שאטובריאן: זיכרונות שלאחר המוות. ספר שמחברו דרש שיתפרסם רק לאחר מותו, באופן המזכיר את עבודתו של זימר עצמו החש כאילו חייו נגמרו, וכותב תרגום כביכול לאחר מותו - כלומר לאחר מותם של אהוביו, שבלעדיהם אין טעם לחייו. בהמשך, יתברר שיש בסיפור עוד יצירות שנועדו להתפרסם לאחר המוות או לחילופין, להיות מושמדות לאחר המוות. מוכר? כמובן - כאן נזכרים כתביו של קפקא שע"פ צוואתו היו אמורים להיות מושמדים לאחר מותו.
וגם כאן - מצטרף לחגיגה סרט של הקטור, היוצר אנלוגיה עם ההתרחשויות במציאות, בו הגיבור שורף את הספר שכתב.
לאחת הדמויות בספר יש כתם לידה המכער את פניה, ממש כמו פניה של גיבורת הסיפור "כתם הלידה" של הותורן.
דמויות שונות לאורך הספר ימותו בתאונה טראגית, דמויות אחרות האחראיות לתאונה הטראגית יחושו אחריות שתרדוף אותן עד מותן.
דמויות יחוו אובדן ממנו יתקשו להתאושש: של ילד, אהוב, הורה, יצירה.
וכל אלה מקיימים ביניהם קשרים, ישירים או מנוגדים, המלמדים זה על זה.
האנלוגיות הן רק פן אחד של הפגנת יכולותיו של אוסטר ככותב.
פן נוסף הוא הדיון שמקיים הספר בנושא של ייצוג המציאות ע"י האמנות. ליתר דיוק, הייצוג החלקי של המציאות.
הספרות או הקולנוע, לעולם יהיו מוגבלים, חלקיים, לעולם לא מורכבים ומלאים כמו המציאות עצמה.
זה מודגם היטב באחד הפרקים הראשונים, כאשר זימר מתאר אחד לאחד את סרטיו האילמים של הקטור: הוא מתאר את העלילה, את הסצנות, את המימיקה והמחוות של הקטור. אנחנו יכולים להאמין לו שהסרט מצחיק אבל... אף לא שמץ של חיוך יעלה על פנינו.
נסו לחשוב על סרט של צ'ארלי צ'פלין. האם תוכלו לתאר אותו באופן מילולי כך שיצחיק את השומע/הקורא?
מן הסתם לא.
ההומור הפיזי אינו יכול להיות מועבר דרך הטקסט.
המציאות שמתאר הסרט והמציאות שמתאר הספר היא אותה מציאות - אבל התוצאה שונה לחלוטין.
העיסוק בפער הזה, שבין המציאות לייצוג שלה, נמשך לאורך כל הספר.
הקטור, כך מתברר, יצר סרטים ניסיוניים בהם השתמש באמצעים בלתי מקובלים כמו סרט שכולו מלווה בקריינות (וויס אובר) - שילוב של תמונה וטקסט כמו-ספרותי, או כמו סצנות בלתי מקובלות, של מציאות שבדרך כלל מקובל להצניע אותה (או לפחות היה מקובל בתקופתו של הקטור) כמו עירום או הפרשות. על הסצנות האלו אומר זימר:
"בהתחלה הסצנות האלה קצת מהממות, אבל ההלם עובר די מהר. אחרי הכל, זה חלק טבעי מהחיים, אלא שאנחנו לא רגילים לראות אותם מוצגים בסרט." ושוב מצביע עבורנו על הפער שבין המציאות לייצוג שלה בסרט.
אוסטר ממלא דפים ארוכים בדיאלוגים שכמו נלקחו מתסריט: מביא את דבריו של צד א', ואז צד ב' ושוב צד א' וכן הלאה ללא "הוראות בימוי": ללא תיאור סביבה, גוון קול, הבעת פנים, מחוות פיזיות. דיאלוג נטו. אלמנט של סרט בתוך הספר. אנחנו מקבלים דיאלוג שקשה לנו לדמיין את הווליום שלו, את התחושות שהוא מעורר בדוברים. למעשה, אנחנו מקבלים דיאלוגים מלאכותיים, מעושים, שקשה לדמיין אותם מתרחשים במציאות.
"לא יכולתי לפענח את מה שעיני רואות" יאמר זימר בהזדמנות אחת, וירמוז לנו שוב על מוגבלותו של הטקסט לעומת המציאות, מהיותו של הטקסט כבול לנקודת מבטו של הכותב ולמגבלותיו שלו.
"אני יכול לכתוב רק על מה שראיתי ושמעתי" יסביר-יתנצל במקום אחר, מאחר ויש דברים אותם החמיץ ועליהם אינו יכול לכתוב.
המציאות תמיד מורכבת יותר, עשירה יותר, בעלת ממדים רבים יותר.
טוויסט קטן ממש בעמודים האחרונים של הספר יאיר סצנה קודמת באור שונה ויהיה המסמר האחרון: חשבתם שידעתם מה המציאות כשקראתם את הסצנה? לא, לא ידעתם. תראו איך פספסתם רובד שלם של אותה מציאות עליה קראתם.
*
נו, אז עד כאן נשמע נהדר, מעמיק, מתוחכם. מה רע, בעצם?
מה שרע הוא שהאנלוגיות נדחפות לפרצופו של הקורא, כשהן רוקדות ריקודים אינדיאניים וקוראות בקול: "אני אנלוגיה ספרותית!"
הנאת הגילוי של העומק, של הקשר התת קרקעי, נלקחת מהקורא, והאכלה בכפית איננה חוויה נעימה.
ומה שרע אף יותר הוא הדמויות. למרות שפע האנלוגיות והאזכורים הספרותיים, למרות עלילותיהן מלאות הפיתולים, הדמויות לא שכנעו אותי. ההתנהגויות שלהן היו לעיתים מוזרות, לא אמינות ובעיקר - הן לא התחברו. לא יצרו דמות שלמה, מלאה, מציאותית. הן חוו חוויות מוזרות או כואבות במיוחד, ולא הצליחו ליצור אצלי שום רגש, שום אמפתיה, מתח או אפילו כעס.
אולי כל זה מכוון. אולי גם זו התחכמות של הסופר: הטקסט הספרותי הזה אינו מצליח לייצר לנו דמות מלאה, מציאותית. הוא לוכד אספקטים מסויימים של האישיות, ומשאיר אותנו עם תמונה חסרה.
אם זו היתה כוונתו של אוסטר הרי שהדבר מוסיף להערכה שלי כלפי כתיבתו, אבל לא מוסיף אפילו גרם להנאה שלי מהספר.

מה קורה כשרגע פתאומי, מבהיל ובלתי צפוי, מתרחש בחייו של אדם? לאן הוא לוקח את חייו? האם נותר באותו מקום בו הוא דורך או שמא משנה את חייו ומעתה והלאה אינם יהיו אותם חיים כבעבר?
הרבה זמן לא קראתי ספר של פול אוסטר. אם אינני טועה, הספר האחרון שקראתי היה גם הראשון שלו שקראתי 'המצאת הבדידות' - הראשון שלי ושלו בפרוזה מסתבר. מאז דברים התגלגלו, נעו, וספרים אחרים ורבים חלפו בין ידיי אך אף לא אחד מהם ספר של אוסטר. והנה במקרה או שלא במקרה (כפי שאני מרבה לכתוב) הגעתי לספר הזה ומבין ערימות של ספרים, צפופים ודחוקים, נטלתי אותו בין ידיי כמוצא שלל.
והנה הספר נגמע תוך מספר ימים והיה לי כרע וחבר. העלילה מתפרסת על קצת יותר משלוש מאוד עמודים ובה דיוויד זימר, פרופסור לספרות שאיבד את משפחתו, מגולל את קורותיו בהקשר של הקטור מאן קומיקאי, שחקן ובמאי סרטים אשר נעלם פתע ולא נודעו עקבותיו. זימר מגיע אל סרטיו של הקטור, וכותב ספר מחקרי על סרטיו ואז מגיעה הודעה פתאומית בדמות מכתב כי הקטור מאן חי ומשם העלילה מתגלגלת. לא אחשוף יותר מכך למען מי שלא קרא.
כמו בכתיבה בגוף ראשון - מעין עדות של אוסטר, וידוי - יש כאן מן המידה של אמת ושקר. מה התרחש ומה לא התרחש. במספר רמות: גם של הקורא החיצוני וגם של דיוויד זימר המגולל את הסיפור. ואמת ושקר הינם מוטיבים הקשורים גם למה נכון לעשות ומה לא נכון לעשות (נזכרתי בדבריו של חיים באר שאמר פעם כי בבואו לחשוב על מעשה מסויים הוא שואל את עצמו 'מה אני צריך לעשות והאם זה הדבר הנכון?'). האירוניה והפרדוקס הם בהאם לעשות את הדבר הנכון כשאדם מת ועד כמה להיות טוטאלי ונאמן לאמת.
אוסטר כותב בצורה די מותחת ומושך את הקורא אל עבר פתרון תעלומה עם בעיות שונות ופתרונן, השלכת רמזים שונים לאורך הסיפור. מעבר למתח שנוצר והרצון לגלות, יש כאן סיפור על אדם, סופר, שאיבד את משפחתו ומוצא סוג של נחמה באהבה ובהתעסקות ביצירה של מישהו אחר. כמו בקוראים השונים של הספר, יש גם משלבים שונים של היוצרים (התמונה שעולה לי בראש היא כמו בבושקות רבות, המשתקפות אחת בשנייה). ואנחנו גם מזדהים עם הסיפור הטראגי ומגלים רצון שזימר יתאושש. מה גם שלאור זאת קשה לא להאמין לו.
למעשה אוסטר עוסק כאן ביצירה ובמשמעות היצירה ומה כוחה של היצירה. במיוחד גם לאור הדמיון והאנלוגיות הרבות בין זימר להקטור, ואני חושב שבעיקר מה מניע אדם ליצור - בין אם הוא סופר או במאי ומה המשמעות של היצירה כעומדת בפני עצמה, מבלי שיקראו אותה או יצפו בה. לא רוצה לגולל יותר מכך כיוון שאוכל לחשוף פרטים יתר על המידה - באמת קשה לא לעשות זאת בספר שכזה - ולכן הביקורת שלי קצת מוגבלת.
מה שכן, זהו סיפור עצוב המלווה באירועים טראגיים בזה אחר זה. והעצב - נסתר ונגלה לאורך העלילה - שמגלה איזושהי תקווה, זיק של התאוששות, מגלה כי המציאות הרבה יותר קשה ומפרקת את כל האשליות. אולי מכאן שם הספר, כמו גם האשליות הרבות בין אדם לאדם, ובין אמת לבדיה.

אני אהבתי את הספר יותר מהטרילוגיה הניו יורקית החמצמצה שהחמיצה בעבורי את המטרה...הספר מספר על מישהו בשם דיוויד זימר שאיבד את משפחתו בתאונה מצערת, הוא צופה בסרט של מישהו בשם הקטור מאן שעוזר לו לצחוק שוב אחרי הרבה הרבה זמן וכעת הוא הולך לחפש אותו, הקטור מאן כבר הגיע לגיל מופלג למדי. הדמויות מעניינות והעלילה מותחת וזורמת זה ספר מאוד מעניין ומומלץ לכל קוראיו של פול אוסטר וגם אני אוהב לקרוא אותו.

הספר כמעט מתחיל בסופו, סיפור חייו של הדמות הראשית מניעיו הנפשיים לפעולותיו וחייו, לכאורה אדם שולט ומנתב את חייו כרצונו ובהתאם לכשרונו, אולם אירועים שקרו ללא שום שליטה משפיעים על חייו. באותו אופן גם הדמות הנוספת המרכזית בספר סיפור חייה מנותב על די התרחשויות שאין שליטה עליהם. שם הספר קולע לתוכנו.
הספר אינו ספר מתח אבל מוטיב המתח להתפתחות העלילה קיים לאורך כל הספר. לא ניתן להכביר במלים נוספות לטובת הקוראים שעוד יקראו ספר זה.
פשוט ספר הכתוב ביד אומן.
קראו ותהנו.

הגעתי לספר הזה בטעות. קראתי אותו בגלל הנסיבות. ואיך אני שמחה על שניהם

זהו בינתיים הספר היחיד שהכניע את הפרעת הקשב שלי במהירות,
וגרם לי לשקוע בסיפור שלא מפסיק להתערבל לתוך עצמו.

מתייחסים לספר הזה כמורבידי, אבל גם לתיאורי הדעיכה של אוסטר יש דרך מיוחדת להחיות אותך.
הספר מתאר בעיני בצורה יפה הרבה מהחוויה הפנימית האנושית, ונע כמו כדור חי בין קצוות- התחלות וסופים, אובדן ותשוקה, אמת לאשליה, חיים ומוות - הרבה מאוד גלום בו.

הסיפור מעניין, מאורגן נכון, מסופר היטב.
הספר הראשון שלו שקראתי, ובטח לא האחרון.

ממליצה בחום!

אני אעז ואומר שזה הספר של אוסטר שהכי אהבתי, וקראתי כמה ספרים שלו.
עוד אוסיף, שזה ספר חובה לאוהבי קולנוע קלאסי.
לא ידעתי שאפשר לתאר סרטים שלמים במילים, ולגרום להנאה כל כך גדולה ולהבנה כל כך עמוקה של הסרט. לדמיין אותו בצורה מושלמת ממש כאילו צפית בו, עד שקראתי את הספר הזה זה היה נראה לי סותר...

דיוויד זימר מאבד את משפחתו - אשתו האהובה ושני ילדיו הקטנים בתאונת מטוס. דיוויד נכנס לדיכאון בלתי רגיל, הוא על סף אבדון מוחלט עד שנתקל במקרה בטלוויזיה בקטע קצר מסרט אילם שעשה במאי סרטים עלום בשם הקטור מאן. הקטע מעלה חיוך על שפתיו, ודיוויד יוצר למסע מחקרי על אותו במאי ומתחיל לכתוב ספר אודות עבודתו ויצירותיו.
אותו הקטור מאן נעלם באורח מסתורי בשנת 1929 אחרי שביים סרטים בודדים בלבד, ועובדה זו לא ממש עניינה את דיוויד במחקרו, עד שהוא מקבל מכתב מאשה מסתורית בשם פרידה ספלינג, הטוענת שהיא אשתו של הקטור מאן. בעקבות מכתב זה יוצא דיוויד למסע די הזוי לעבר גילוי עברו וסודותיו של אותו מאן, בעל כורחו בעצם, הוא מתגלגל לתוך פרשיות סבוכות מעברו של הבמאי.

ספר מעניין ביותר, ומעל הכל גורם להרהורים על הקשר שבין היצירה והחיים, על הקשר של אמן לקהלו. אלי הנושאים האלה קרובים באופן אישי ולכן הספר מאד ריתק אותי.