ביקורת ספרותית על כחרס הנשבר מאת שולמית לפיד
ספר מעולה

---

איש עומד בחלון ואקדח בידו.
הוא עומד אך בקושי, הוא צמא ורעב וקודח; את קורותיו בחודשים האחרונים הוא זוכר רק במעומעם. רגליו כמעט קורסות תחתיו, אבל עיניו אינן סרות לרגע מדלת המסבאה ממול. קלרמון-גאנו, האחראי לכל אסונותיו, יושב בפנים. אצבעו על ההדק, ובתוך טירופו הגווע הוא משוכנע שבירייה אחת ישיב את חייו לסדרם. ובירכתי מוחו מהבהבות בלי הרף המגילות, המגילות...
המגילות שלו.
הוא עודנו מאמין בהן - היחיד באירופה כולה, בודד בין חוקרי המקרא, אפילו אשתו שלו אינה מאמינה לו. זייפן, הם קוראים לו. יהודי. זייפן יהודי, מנוול, רמאי ושקרן. אבל המגילות אמיתיות! הוא משוכנע בכך. אולי נכתבו על ידי כת נוצרית מוקדמת. אולי בימי המכבים. ואולי - מרגע לרגע הוא משתכנע יותר - אולי הועלו על הכתב בחיי משה עצמו? הכל מתאים. הכתב העברי-פיניקי הקדום. הנקיטה בשם אלֹהים ולא בשם המפורש. היעדר הפסוק העוסק במות משה. טקסט מקראי מקורי מימי משה! מיליון לירות הן שוות, המגילות שלו. זו תגלית המאה, היא עולה על כל הממצאים שקדמו לה. אבל המלומדים והחוקרים כולם נספחו אל דורשי רעתו. קלרמון-גאנו הארור! עתה ישים קץ לכל זה.
ערפל עולה מול עיניו. הוא רועד כולו. דלתות המסבאה סגורות עדיין. היום מחשיך לאט.

האיש בחלון הוא מוזס וילהלם שפירא. היום המאפיל הוא יומו האחרון. עם בוא הלילה הוא יתאבד, הוזה, מטורף למחצה, אבוד כל כך. המגילות שלו, שגורלן כמו נקשר בגורלו, יאבדו גם הן. ההיסטוריה לא תזכה להזדמנות לומר את דברה האחרון על מקוריותן. והאיש בחלון לא יזכה לריהביליטציה שכמהּ לה. הוא ימות לבדו, ללא וידוי וללא קבלת מחילה, הוא ינטוש את העולם המר הזה שעל אף כל נסיונותיו מעולם לא הצליח להיות בן בית בו.
ובשעות הספורות האלה, כשהאיש בחלון עומד וכל שארית חיותו מתמצה אל פרק האצבע, אל העיניים הכבות, אל דלת המסבאה - בשעות האלה עובר "כחרס הנשבר" על כל המאורעות המתנקזים אל החדר הזה והשעה הזאת והערפל הזה. זהו סיפור חיים שלם שמוביל לכאן, אל האקדח הרוטט ביד העיוורת, אל הסוף שאין ממנו מנוס.

נשאבתי לאט.
מלכתחילה לקחתי אותו מהספריה רק בגלל שולמית לפיד. שולמית לפיד של "ואולי לא היו", "חלומות של אחרים", "שלוות שוטים", מותחני ליזי בדיחי המפוכחים והחמים. אבל הגופן המיושן והדפים המצהיבים והמעגליות המיוסרת של המחשבות-לקראת-הסוף של האיש בחלון לא הקלו עלי. מתוך חוסר ריכוז וחוסר סבלנות כמעט נטשתי אותו. ואיזה מזל שלא.
בלי סיבה מיוחדת המשכתי רק עוד קצת, ובלי לשים לב עברתי מעמדה של קורא מתוך שעמום לנוכחת לחלוטין בתוך הטקסט. פספסתי תחנה בגללו. כשסיימתי את העמוד האחרון, והתנערתי מהערפל, ובדקתי בפלאפון מה השעה, גיליתי חמש שיחות שלא נענו. לא שמעתי בכלל את הצלצול. הייתי כולי בתוך הסיפור - סיפור מר וקשה ומהפנט.
כמה כישרון נדרש לקחת דמות כל כך מורכבת, כל כך לא מפוענחת - עד היום, וכנראה לנצח - ולהעניק לה קול ומניעים ומחשבות ורגש, ויופי. להחיות את ירושלים של המאה התשע עשרה, את תקופת השיא של חקר ארץ ישראל. לגרום לקורא, שאינו חוקר מקרא ואינו ארכיאולוג ואין לו נגיעה אישית לסיפור, לרעוד ולהצטמרר ולייחל.
ולהתאהב. בדמות הזאת. המעוותת. הנוכל, הרמאי, היהודי המנוול. האיש שהיה אוטודידקט מבריק, וחוקר מקרא, וארכיאולוג חובב; שלימד את עצמו לקרוא מואבית; שגזל ספרי תורה עתיקים מיהודי תימן ומכר אלפי חרסים מזויפים למוזיאון ברלין ושיתף פעולה עם זייפן העתיקות הטוב ביותר באסיה; שהתנצר כדי למצוא לעצמו מקום בעולם, כדי להשתייך למשהו, למישהו, אבל דמו תמיד קרא לו חזרה; שחלם והמשיך לחלום וכשהמציאות הכזיבה, חלם אותה מחדש; שקם מן העפר פעם אחר פעם.
עד שספג את המכה שאין אחריה תקומה.

להתאהב בו, פשוט ככה, להילכד איתו בסבך של אין-ברירה, לנשוך איתו שפתיים, לקוות, להתפעם; לסלוד איתו מכל מה שהיה, מכל מה שהוא עדיין, לרצות בכל כך הרבה ולקבל כל כך מעט; לחלוק איתו את חדוות הגילוי, את העונג הטהור שבו ניכר המדען, את רגע האאוריקה שלו, ההתגלות שלו; להאמין איתו בלהט מקודש כמעט; להושיט איתו יד אל העומדים מנגד, להתחנן איתו על נפשו, להיטלטל איתו רואים ולא רואים ברחובות אירופה הבוגדת -

- לעמוד איתו בחדר ההוא, בחושך ההוא, בשעה ההיא האחרונה.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על כחרס הנשבר