ביקורת ספרותית על סילנד מאת נגה אלבלך
ספר טוב

---

יש לי במחשב צילום שכל אימת שאני רוצה להרגע או להסיר לחץ, אני מביטה בו.
הוא אינו של בני משפחתי, אין בו פרחים או נוף מרהיב, גורי כלבים (על אף שאלו, לבדם יכולים לרומם את רוחי) או צילומי מסך של ציטוטים מאת סופרים אהובים.
צילמתי אותו כשנסעתי לוויקאנד בפראג. מגשר קארל, החוצה את נהר הולטאבה מהצד החמקני שלו, הבלתי נראה והפחות מסוגנן.
חיפשתי זוויות מעניינות ולאו דווקא רקע שכל תייר שש להנציח: מים כחולים, פסלים וגבעות מיוערות ואמנם, באמצעות המצלמה הכבדה של בן זוגי והזום הבלתי מתפשר שלה קלטתי דבר מה על הגדה המבודדת, ספסל ועליו שוכב פועל בניין, נח מעמל יומו.
הוא ריתק אותי ואף על פי המרחק הפיזי הגדול בינינו מיקדתי את הפוקוס עליו.
הוא לבש גופייה כחולה, מסמורטטת רטובה מזיעה ומכנסי דגמ״ח ירוקים.
עורו היה בצבע זית וזרועותיו שריריות מסורגות בעורקים עבים כחבלים. יד ימין היתה מונחת על בטנו והשניה גולשת על הארץ, נוגעת לא נוגעת בחלוקי הנחל הלחים שעל החוף.
שיערו עשוי היה תלתלים מאפירים ואפו נשרי וגדול מהווה 90% מפניו הגבריות.
לחצתי על ההדק מבלי לחשוב פעמיים והנצחתי אותו.
קליק אחד משנה חיים משום שכל פעם שאני עצובה, אני מביטה בו במשך דקה ומתעשתת.
צילום כל כך מינורי של אדם שאולי החליט לקחת הפסקה, שכבר אכל את הסנדוויץ שלו ובקרוב יחזור לעמוד על הפיגומים ואולי לפרנס משפחה, שהנוף סביבו רחוק מלהרשים ושאת זיעתו הרחתי על אף הגבוה הרב שהפריד בינינו.

כבר מזמן הסכמתי ביני לבין עצמי שאני טיפוס דקדנטי ועוד גאה בזה.
ושלא תבינו לא נכון: אין לזה קשר לדקדקנות אלא לניוון ולמיאוס במה שיפה, מוצלח ונחשב.
גם באמנות, ארכיטקטורה, ספרות ואפילו אנשים אני מחפשת את התמצית, הפונקציונלי, השולי, הפסימי, בדיוק בסדר הזה.
ולמה? כי זה מתקן אותי ועושה אותי שלמה ולמרבה הפלא גם אופטימית ושלווה.
בספרים שאני קוראת ישנן תמיד דמויות מבולבלות, מיוסרות ומתבודדות וזה לא מפריע להן והן חיות עם העובדות הללו בשלום.
ספרה של נגה אלבלך ״סילנד״ הוא בדיוק מהסוג הזה: נזירי, תמציתי וחף מקישוטים מיותרים. היא מתארת אנשים בפשטות, פונקציונליות כמעט ומצליחה להרטיט מיתרים בלבי על אף הצמצום בפרטים. המעטפת לא מעניינת אותה, הירידה לפרטים רק תגרע מהמינימליזם, תהרוס את החלקה הקטנה שהיא עדרה והשקתה בחן רב ואהבה גדולה.

העלילה מתמקדת בארבעה אנשים עצמאיים שלא חוששים מהמילה ״לבד״. הם היו שם כבר מספיק זמן ולכן אינם מרחמים על עצמם. הם משלימים עם העובדות ולכל אחד מהם רוטינה יומית מאורגנת למדי.
גליה, מורה בבי״ס יסודי מתגוררת בבניין ישן בתל אביב. מתחתיה גר שכן, פנסיונר חביב ורגיש בשם נתן כרמי.
יום אחד הם נפגשים ומדסקסים על תלוליות החול שהצטברו בחדר המדרגות, מתיידדים ועוזרים זה לזו בעת הצורך.
בשלב מסויים נתקל כרמי בעובד זר מבולגריה שמצא מקום לינה במקלט שמתחת לבניין. הוא נחוש לעזור לו, מציע לו לינה ואוכל ומשתף את גליה בלבטיו לגבי השארתו בדירה.
גליה מצידה נמשכת לאחיה של תלמידתה. הקשר ביניהם ייחודי ויוצא דופן והיא מוצאת את עצמה עושה דברים שמעולם לא חשבה שיש לה אומץ לעשות.
האינטראקציה ההתחלתית בין הדמויות אינה פשוטה וזורמת: ישנה חשדנות וישנם מתחים אך מדהים להיווכח אודות הדרך העקלקלה שהן עוברות ממצב ״לבד״ למצב ״יחד״.
קשה לצאת מהשריון העבה שבנית לעצמך במשך שנים אך ברגע שאתה בחוץ, חשוף אך אוהב ומעוניין כל כך להעניק מעצמך לאנשים שפגשת, לא תוכל יותר לחזור לאחור, למה שהיה, לבדידות שבה שהית זמן רב כל כך.

אסכם את דעתי על הספר בציטוט מדבריו של ליאונרדו דה וינצ׳י, אחד שאני תופסת ממנו לאללה: ״פשטות היא הסיבוך האולטימטיבי״

נ.ב חשוב: אני בדעה שונה מאנשים שקראו את הסיפור וחשבו שהסוף מאכזב, קטוע או בלתי מושלם.
פעמים רבות קשה לנו לעשות השלמות בראש לגבי סופים ואנו רוצים שיאכילו אותנו בכפית כמו תינוקות ורצוי שתהיה מתיקות בו.
מוצא חן בעיני שגורמים לי להפעיל את הראש ולחשוב: מה היה קורה, לו?

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על סילנד