נגה אלבלך כותבת בכישרון רב ובצניעות גדולה. הדמויות בספר הן: נתן פקיד בנק בגמלאות אשר חי לבד בבניין דירות. גליה היא רווקה צעירה, מורה בבית ספר יסודי המתגוררת בבניין הדירות בסמוך לנתן. גליה היא אישה צעירה שחשה חרדה בעת שהיא עומדת מול 32 ילדים ומנסה ללמד אותם בעוד הם נועצים בה עניים ומחכים לראות אותה בחולשתה. בכיתה שגליה מלמדת יש ילדה בשם דנה. יום אחד כאשר גליה מסיימת יום עבודה בבית הספר מחכה לה בחור צעיר בשם מייקל שאומר לה שהוא אחיה של דנה.
בין גליה למייקל מתפתח רומן די מוזר אך מעניין וכתוב היטב.
נתן אשר כל חייו שילם מסים בזמן ולא עקף בתורות לדואר או לבנק מגלה בתוכו כוחות פנימיים גדולים כאשר העלילה מתפתחת ולזירה נכנס אדם נוסף: פטר עובד זר מבולגריה אשר בורח ממעסיקו אשר הרביץ לו לא שילם לו כסף ולקח את דרכונו. נתן מגלה יום אחד את פטר יישן בחדר המדרגות ומזמין אותו לישון בביתו. בעזרת גליה מנסה נתן לעזור לפטר אשר נמצא במצוקה גדולה וחש חסר אונים נוכח הנסיבות של חייו הגורמים לו להרגיש חסר אונים.
הספר הוא קצר 166 עמודים. הספר מגולל עלילה מעניינת אשר הולכת ומפתחת עם כל עמוד שעובר. אין בספר חפירות פסיכולוגיות, אין ניתוחים של נפש האדם ועוד כל מיני בולשיט שנתקלתי בהם בספרים אחרים.
הספר יצא בעם עובד הוצאה לאור ב2015.
ספר מקור ישראלי צנוע ומומלץ מאוד להעביר אתו סוף שבוע.

בספרה של אלבלך ארבע דמויות: נתן כרמי גמלאי מבוגר וערירי, גליה מורה צעירה ורווקה, עובד זר מבולגריה ומייקל רווק צעיר ומוזר. ארבע דמויות בודדות ומופנמות, וכמותן הכתיבה, מאופקת ורזה.
על כריכת הספר איור של התיישבות הים התימהונית, המיקרו-מדינה-לכאורה 'סִילֵנְד', כאשר בצדה השמאלי של האסדה דמות של אישה מניפה יד, אופניים (לאיזה צורך בדיוק?) ושתי ציפורים.

לא תמצאו עלילה מורכבת או דרמה קורעת לב, ולכן גם לא יהיה קתרזיס או קיטש מאוס. לעומת זאת יש איזו רכות, התבוננות עדינה ונוגעת על חייהם הטריוויאליים של אנשים, והקריאה קולחת למרות מסגרת הסיפור הבנאלית. אני חש שהשימוש בדמויות בודדות היא דרך של המספרת להציג או להתעמק, תוך כדי הדיאלוגים הפנימיים של הדמויות, את מחשבותיה על טיב הקיום האנושי. בעיקר משום שהדמויות שתולות היטב בהווה ומוצגות כמעט ללא עבר ולא רקע.

נתן כרמי הגמלאי, דמות האזרח למופת, זה שמעולם לא קיבל דוח ולא עוקף בתור, זה שחוסך במים ותולה דגל ביום העצמאות. עומד מול קונפליקט בדמות העובד הזר, שמוציא אותו מהקיום הנוח, הפשוט, המקובע, וגם המשעמם וחסר הייחודיות שלו, ומכריח אותו להתבונן על חייו מבחוץ. באחת הסצנות הוא גם מתוודע לכך. הוא עומד מעל גשר כשתחתיו קילומטרים על קילומטרים של מכוניות בפקק תנועה, ובתוכם אנשים לכודים בתוך שגרת חייהם, שהייתה עד לא מזמן שגרת חייו, שלא לומר כל חייו. למותר לומר שהתובנה הזו לא קלה לעיכול.

גם הסופרת מנסה לפרוץ את מעגל הריחוק הספרותי, להגיח ולכתוב בגוף ראשון על עצמה ועל סבה לקראת סוף הסיפור, וזאת תוך כדי שהיא מפרקת את המוקש הפוסט-מודרני שעשוי להיקשר בתעלול הספרותי הנלוז: ״בשתי ידי צרתי עולם סגור, שלם, עכשיו אני מחבלת בקסם. אין דבר, אנחנו לא נאיביים, הפוסט־מודרניזם כבר חשף את כל התחבולות, ואנחנו כולנו חניכיו המשוחררים״.

כולנו רוצים לחשוב שיש בנו משהו ייחודי, ערך מוסף, קמצוץ של קסם או משהו שאין לו תחליף, אבל איפה הוא? לא בטוח שלאלבלך הפתרונים.
״הם נלחמים על הריבונות שלהם, על החירות. יבשה קטנה באמצע הים, והיא לא כפופה לשום ריבונות אחרת". במילים אלו מסביר מייקל לגליה את הרציונאל של ממלכת סילנד התמוהה. אולי כולנו יבשות קטנות באוקיינוס ענקי של בדידות שרק מבקשים את החירות. נתן כרמי, וכמוהו גם גליה המורה הרווקה, מנסים לפרוץ מחוץ למעגל המשעמם של חייהם, אבל גם אם יצליחו למחצה לשליש או לרביע, לא תהיה דרמה גדולה ולא יהיו ניצוצות, העגמומיות כאן כדי להישאר.

סילנד, הוא המקום שבו נמצא הלב.

זאת גם מדינה לכאורה Principality of Sealand ה"מדינה" ממוקמת בים הצפוני כ-10 ק"מ מזרחית לחוף סאפוק שבבריטניה, תושביה - מספר בודד של אנשים.סילנד בריבונות גרמנית. בסה"כ מבנה על אי.

ב"סילנד" שלפנינו, אותו כתבה נגה אלבלך - את ה"מדינה" מהווה בניין מגוריו של נתן כרמי. גימלאי בנק, איש אפור משועמם ומשעמם. אשר דר בקומה השנייה ב"סילנד" האפור. המשעמם. הישן. בקומה השלישית, מתגוררת גם גליה, מורה בבית הספר היסודי, אישה צעירה אפורה, משעממת ומשועממת (ואין שם חתולה כושית). שתי דמויות נוספות מתקבצות אף הן לימי ההתרחשות אל ה-"סילנד" הזה - והארבעה יוצרים סיפור (או שמא מחזה כתוב ב-166 עמ').
לא, אין בו כלום. אין בו דבר. משעמם, אפור. התחלה - אמצע - סוף - כלום.
ולמה אני טורח לכתוב עליו? אתם שואלים ובצדק. או, בגלל הפסקה האחת הזאת, אותה מספקת גליה המורה, מהרהורי לבה באחת ההפסקות בו צפתה בילדי כיתתה:
"ילדים עם סמרטפונים. תופעה מכעיסה. רואה אותם כל היום. את הילדים עם הסמארטפונים האלה. בכל ההפסקות, בראשים מורכנים" עצירה, אני מוסיף: ילד לא מביט בחברו. אין מגע עיניים. הם בודדים. נמשיך: "לפני מי הם מרכינים את הראש? לפני הטכנולוגיה? העולם כולו בתוך הסמארטפון שם הם פוגשים חברים, שם משוויצים, שם נעלבים. שם לפי הלייקים נמדד המעמד. ואם ילד נפגע, נעלב או נעצב במרחב הסמארטפון, איך יביע את הפגיעה, העלבון או העצב? הוא לא יכול לפרוש הצידה בפנים עצובות, אין מי שיינחם." עצירה, אני מוסיף: אין טעם שיבכה, שיכעס בקול - חבר לא יראה, חבר לא ישמע. לא ירחק היום שהם כמבוגרים לעתיד לא ידעו או לא יהיו מסוגלים להביע. נמשיך: "אם הוא רוצה לתת מכה, זה נשאר אצור בתוכו ולא יוצא, ואם הוא שמח - מי יראה את פניו הקורנות? הגוף - חשבה גליה המורה, הקיום הפיזי, אין לו מקום בעולם הסמארטפונים. זה ייגמר בחולי, במגפה. במוות. בחיים צריכים מזון, בני אדם זקוקים לקול, למגע, להביע כעס ושמחה, להריח, להרגיש, לאהוב להיות נאהבים. הילדים עם הסמארטפונים יהיו מבוגרים עצובים, גליה חושבת, הם ישקעו בקדרות לא ירגישו. מתחשק לה לעבור ביניהם ולעקור מידיהם את המכשירים, לא בנימוס, בכוח, שידממו, שיתעורר, יבכו, יכו, וכך ישיבו לגופם את אונו ואת עוצמתו ואת רצונותיו ולבסוף גם את רכותו".

אין לי אלא להסכים עם הפסקה הזאת, אולם, אין היא מצדיקה את קריאת הספר כולו - כל כולו 166 עמ'.

נתן,בנקאי בגמלאות,גליה,מורה בתחילת דרכה,דנה,תלמידתה של גליה,ומייקל אחיה הגדול של דנה,כל אלו נפגשו בנקודת זמן בחייהם , והחוליה המקשרת בין כולם הוא פטר , עובד זר מבולגריה , שהגיע לארץ לעבוד ,והופקע ממנו הדרכון , ובהמשך נתקל באלימות מצד המעביד המתעמר שלו, וכך מצא עצמו ללא קורת גג ,ללא דרכון, ללא שום דבר ואף אחד שיעזרו לו לשוב לחיי העצמאות , וכך מצא עצמו פטר מעביר לילותיו במקלט של בניין מגורים משותף אשר מן הסתם נבחר באקראי , באיזו עיר עלומה , כן,זה הבניין שבו דרים נתן וגליה .
נתן , החי בגפו , לאחר זוגיות שלא צלחה,רווק ללא ילדים,חייו מתנהלים ברוטינה קבועה , ולא ממש קורה בהם הרבה. נדמה שהוא פשוט חי.במובן של מעביר את חייו.
גליה , המורה הצעירה,המנסה להטמיע בתלמידיה הצעירים משמעת וערכים , משילה את כל ערכיה שלה,יחד עם בגדיה, ועושה מופע סטריפטיז אל מול המצלמה של מייקל- שהחליט לעשות ריאליטי,אבל אל תטרחו לסמס-זה לא נעשה עבור רייטינג , אלא למען עצמו. למה? יש לו משנה מאחורי זה , וכשחושבים עליה, אפילו מוצאים בה היגיון כלשהו.

כשפטר נכנס לחייהם של נתן וגליה ,זה דורש משניהם לצאת מאזור הנוחות האישי שלהם, ודרשת ולעשות מעשה.והם עושים , אבל אני לא רוצה להרחיב על המה,אלא יותר על האיך.

כל הסיפור הזה הוא צנוע,כמו גם הדמויות.צנועות, כאלו רגילות. כאלו שכל אחד מאתנו פוגש בחיי היומיום. הרבה חמלה יצקה הסופרת לתוך הדמויות,והכתיבה של נגה אלבלך יש בה הרבה רכות,ועדינות.
החום האנושי הקיים בבסיסו של כל אדם (ככה אני רוצה להאמין)מגשר על הפער הגדול שיוצרים הבדלי השפה והתרבות.המוסיקה שנוכחת בצורה בולטת בסיפור , כאילו היתה דמות בפני עצמה,מצמצמת את המרווחים שהיו צריכים למלא המילים.מכיוון שאין בנמצא כאלה ,כי בהתחלה אין מה שיקשור את המילים הבולגריות והעבריות למקשה אחת שתסלול את הדרך להבנה האחד של השני-ואת החלל הגדול הזה ממלאים הצלילים,וממלאה את נתן ופטר כאחד בכזו הנאה ושמחה,שנדמה שאולי המילים אפילו מיותרות.

הרגשתי בסופה של הקריאה כמו בפעם ההיא שהלכתי למסעדה החביבה עלי , והזמנתי את המנה שאני כל כך אוהבת,אלא שאז אני רואה את המלצר מתקדם לעברי כשעל פניו חיוך גדול ומתאמץ מדי,ואני כבר יודעת שהחיוך הזה נועד להמתיק את האכזבה שאחוש כשהמילים שעל קצה לשונו יתגלגלו החוצה:"מצטער,המנה נגמרה מוקדם היום".
כן, נשארתי עם טעם של עוד. היה לי קצר מדי,מעט מדי.

אז אני אגלגל את הטעם הטוב שנשאר בפי,ואחכה לספר הבא שלה.

סילנד היא מדינה לכאורה, שהוכרזה כמדינה אך אינה מוכרת על ידי מדינות העולם. הנסיכות טוענת לריבונות על מגדל ראף (Rough Tower), נמל ימי שנבנה באמצע התעלה האנגלית (התיישבות-ים). המדינה ממוקמת בים הצפוני כ-10 ק"מ מזרחית לחוף סאפוק שבבריטניה. שטח המדינה הוא כ-550 מ"ר‏[1], והיא כוללת תושבים בודדים. בעלת דגל, מטבע ודרכון.

סיימתי להאזין לסילנד, זהו ספר שלא ניתן להפסיק להאזין לו , יש בו את הקסם המדרבן אותך להמשיך להקשיב ולא להתנתק.
התלבטתי קשות לגבי הביקורת לספר, לדעתי זהו יותר מסיפור על מעשה טוב. הרגשתי כי אם אני נשארת בתבנית הזו אני פשוט עושה עוול לעלילה ולסופרת. קראתי מספר ביקורות על הספר, עד שמצאתי את המילים אשר יתארו בדיוק את תחושותיי ומחשבותיי, ויגלו מהו הקסם אשר משך אותי בקריאה.

זהו סיפור על ארבע דמויות: נתן הגמלאי , אשר גר בבניין קומות. שכנתו גליה המורה לספרות, פטר עובד הזר הבולגרי, ומייקל אח של דנה (דנה, תלמידתה של גליה). ארבעתן חיות כל אחת לחוד בשגרת החיים העצמאית שלהן, עד אשר מתרחשים האירועים הבאים:
נתן רואה אור בלילה עמום מחדר המדרגות, ויורד לגלות מהיכן האור מגיע. הוא יורד במדרגות למקלט ומוצא עובד זר מצונף ומכורבל ללא שמיכה, לן על הרצפה במקלט. ליבו יוצא אליו ומחליט לבצע מעשה אשר מהווה פריצת גבולות.

מאידך, אח של דנה פוגש את המורה גליה, ומתחיל לחזר אחריה. גליה מחליטה לפרוץ גבולות גם בנושא הזה, ונענית לחיזוריו למרות שני הלאווים שלה.

בעצם העלילה הסופרת בונה אותה בצורה כזו, שהקורא יודע ומבין כי גיבוריו פרצו גבולות, ועברו על החוק. מצדי המשכתי לקרוא כדי לבדוק, מתי יתפסו הגיבורים? ומה יעלה בסופם? איזה עונש יקבלו? האם יצליחו להתחמק מהעונש?

נהניתי להאזין לספר. מומלץ.

יש לי במחשב צילום שכל אימת שאני רוצה להרגע או להסיר לחץ, אני מביטה בו.
הוא אינו של בני משפחתי, אין בו פרחים או נוף מרהיב, גורי כלבים (על אף שאלו, לבדם יכולים לרומם את רוחי) או צילומי מסך של ציטוטים מאת סופרים אהובים.
צילמתי אותו כשנסעתי לוויקאנד בפראג. מגשר קארל, החוצה את נהר הולטאבה מהצד החמקני שלו, הבלתי נראה והפחות מסוגנן.
חיפשתי זוויות מעניינות ולאו דווקא רקע שכל תייר שש להנציח: מים כחולים, פסלים וגבעות מיוערות ואמנם, באמצעות המצלמה הכבדה של בן זוגי והזום הבלתי מתפשר שלה קלטתי דבר מה על הגדה המבודדת, ספסל ועליו שוכב פועל בניין, נח מעמל יומו.
הוא ריתק אותי ואף על פי המרחק הפיזי הגדול בינינו מיקדתי את הפוקוס עליו.
הוא לבש גופייה כחולה, מסמורטטת רטובה מזיעה ומכנסי דגמ״ח ירוקים.
עורו היה בצבע זית וזרועותיו שריריות מסורגות בעורקים עבים כחבלים. יד ימין היתה מונחת על בטנו והשניה גולשת על הארץ, נוגעת לא נוגעת בחלוקי הנחל הלחים שעל החוף.
שיערו עשוי היה תלתלים מאפירים ואפו נשרי וגדול מהווה 90% מפניו הגבריות.
לחצתי על ההדק מבלי לחשוב פעמיים והנצחתי אותו.
קליק אחד משנה חיים משום שכל פעם שאני עצובה, אני מביטה בו במשך דקה ומתעשתת.
צילום כל כך מינורי של אדם שאולי החליט לקחת הפסקה, שכבר אכל את הסנדוויץ שלו ובקרוב יחזור לעמוד על הפיגומים ואולי לפרנס משפחה, שהנוף סביבו רחוק מלהרשים ושאת זיעתו הרחתי על אף הגבוה הרב שהפריד בינינו.

כבר מזמן הסכמתי ביני לבין עצמי שאני טיפוס דקדנטי ועוד גאה בזה.
ושלא תבינו לא נכון: אין לזה קשר לדקדקנות אלא לניוון ולמיאוס במה שיפה, מוצלח ונחשב.
גם באמנות, ארכיטקטורה, ספרות ואפילו אנשים אני מחפשת את התמצית, הפונקציונלי, השולי, הפסימי, בדיוק בסדר הזה.
ולמה? כי זה מתקן אותי ועושה אותי שלמה ולמרבה הפלא גם אופטימית ושלווה.
בספרים שאני קוראת ישנן תמיד דמויות מבולבלות, מיוסרות ומתבודדות וזה לא מפריע להן והן חיות עם העובדות הללו בשלום.
ספרה של נגה אלבלך ״סילנד״ הוא בדיוק מהסוג הזה: נזירי, תמציתי וחף מקישוטים מיותרים. היא מתארת אנשים בפשטות, פונקציונליות כמעט ומצליחה להרטיט מיתרים בלבי על אף הצמצום בפרטים. המעטפת לא מעניינת אותה, הירידה לפרטים רק תגרע מהמינימליזם, תהרוס את החלקה הקטנה שהיא עדרה והשקתה בחן רב ואהבה גדולה.

העלילה מתמקדת בארבעה אנשים עצמאיים שלא חוששים מהמילה ״לבד״. הם היו שם כבר מספיק זמן ולכן אינם מרחמים על עצמם. הם משלימים עם העובדות ולכל אחד מהם רוטינה יומית מאורגנת למדי.
גליה, מורה בבי״ס יסודי מתגוררת בבניין ישן בתל אביב. מתחתיה גר שכן, פנסיונר חביב ורגיש בשם נתן כרמי.
יום אחד הם נפגשים ומדסקסים על תלוליות החול שהצטברו בחדר המדרגות, מתיידדים ועוזרים זה לזו בעת הצורך.
בשלב מסויים נתקל כרמי בעובד זר מבולגריה שמצא מקום לינה במקלט שמתחת לבניין. הוא נחוש לעזור לו, מציע לו לינה ואוכל ומשתף את גליה בלבטיו לגבי השארתו בדירה.
גליה מצידה נמשכת לאחיה של תלמידתה. הקשר ביניהם ייחודי ויוצא דופן והיא מוצאת את עצמה עושה דברים שמעולם לא חשבה שיש לה אומץ לעשות.
האינטראקציה ההתחלתית בין הדמויות אינה פשוטה וזורמת: ישנה חשדנות וישנם מתחים אך מדהים להיווכח אודות הדרך העקלקלה שהן עוברות ממצב ״לבד״ למצב ״יחד״.
קשה לצאת מהשריון העבה שבנית לעצמך במשך שנים אך ברגע שאתה בחוץ, חשוף אך אוהב ומעוניין כל כך להעניק מעצמך לאנשים שפגשת, לא תוכל יותר לחזור לאחור, למה שהיה, לבדידות שבה שהית זמן רב כל כך.

אסכם את דעתי על הספר בציטוט מדבריו של ליאונרדו דה וינצ׳י, אחד שאני תופסת ממנו לאללה: ״פשטות היא הסיבוך האולטימטיבי״

נ.ב חשוב: אני בדעה שונה מאנשים שקראו את הסיפור וחשבו שהסוף מאכזב, קטוע או בלתי מושלם.
פעמים רבות קשה לנו לעשות השלמות בראש לגבי סופים ואנו רוצים שיאכילו אותנו בכפית כמו תינוקות ורצוי שתהיה מתיקות בו.
מוצא חן בעיני שגורמים לי להפעיל את הראש ולחשוב: מה היה קורה, לו?

סיפור נוגה פורסת בפני הקורא נגה אלבלך.
כמו בסילנד, הריבונות שממוקמת בים הצפוני, על מתקן צבאי באמצע הים ואנשיה נלחמים על חירותם וזהותם, כך גם גיבורי הספר, מהווים אי של טוב לב ונתינה מעצמם, בלב של חוסר איכפתיות ואכזריות.
הסיפור קצר, הדמויות בנויות היטב, והסוף לא סגור ומאפשר מחשבה שלאחר הקריאה.
יפה במיוחד הוא אחד הפרקים לקראת הסוף בו מבליחה המחברת בפרק מהמציאות.

אהבתי.

הרבה זמן לא כתבתי סקירה שלא ידעתי איך להתחיל אותה…
הספר הזה, כל כך נגע בי שאני באמת תוהה כיצד להעביר לכם את התחושות שלי הנוגעות אליו על מנת שהדבר הראשון שתרצו לעשות ברגע שתסיימו לקרוא את הסקירה הזו, זה ללכת ולקרוא אותו.

נתן כרמי, גמלאי אשר מתגורר לו בגפו לא מבין מאיפה מגיע החול שנמצא כל יום מחדש לפתח דלתו, הוא נוסע למלא סקרים, מאזין למוזיקה קלאסית ונח לו בביתו ונראה כי חייו מתקיימים ללא שום מטרה נראית לעין, אלו הם חייו.
יום אחד חייו של נתן כרמי מקבלים תפנית - הוא רואה אור מתחתית המדרגות בבניין שלו המובילות למקלט והרי כמה מוזר הדבר שהאור שם אף פעם לא דולק. הוא יורד במדרגות ופתאום ניצב מולו אדם, תשוש ומסכן בשם פטר המתגלה כלא אחר מפליט בולגרי, עובד זר, שדרכונו נגנב ע״י הבוס שלו על מנת שלא יברח. אך פטר רוצה ללכת, פטר רוצה לחזור לבולגריה אבל אין לו איך.

רובד אחר של הסיפור מתגלה כאשר נכנסת לתמונה גליה - מורה צעירה בתחילת דרכה אשר מנסה לעצב את חייה כפי שהיא הייתה רוצה אותם. בחורה שקטה, מופנמת יחסית שלא מחפשת הרפתקאות גדולות בחייה. היא שכנה של נתן כרמי ובינה לבינו נרקמים יחסי חברות מקסימים, של דאגה וחיבה.
אך מה גודל הפירצה שמתגלה בחייה של גליה כאשר נכנס אליהם בחור בשם מייקל - אח של תלמידה שלה. עם מייקל, גליה, פורצת את הגבולות שלה, מורידה את המסכות שלה ונפתחת לעולם.

4 דמויות, 4 סיפורים שונים, כל אדם אינדיבידואל אך הסיפור הכולל לא יכל להתקיים בלעדי אחד מהם.
זהו סיפור על אהבה, תשוקה, עזרה, כבוד, הדדיות ובעיקר נחמה.

התענגתי על כל מילה, לא ארצה לעשות למישהו מכם ספוילרים ועל כן לא אטרח להמשיך לסקור את הספר, רק אציין שכל חלק בספר הזה, גם את אלו שאנשים אחרים פחות אהבו, אני התמוגגתי!
כתיבה עדינה, תמימה ועם זאת חודרת, רגישות שניכרת בכל עמוד בספר והרצון הזה שזועק מהדפים לחפור בכל מילה ומילה על מנת להצליח להיכנס ולו במעט למחשבות ורגשות הדמויות.

ספר נפלא ביותר, מומלץ בחום!

את הספר סילנד קניתי איך שהוא יצא, הוא חיכה בסבלנות ובינתיים זכה להוקרה ולפרסים אותם השדלתי לשים בצד ולא לייחס להם כל חשיבות שכן משהו בספר משך אותי עוד לפני כן ופרסים מקומיים על פי רוב אינם סממן איכות בהכרח.
עלילת סילנד מתרחשת בישראל של ימינו, למעשה היא יכולה לקרות בכל מקום שהוא.
דינמיקה אנושית, יחסי שכנים, מהגר ללא דרכון- כל אלו מרכיבים יחדיו רקמה אנושית עדינה ורגישה בכשרון כתיבה מרשים שמקיף ועוטף את הבניין והחיים של האנשים המתוארים בספר.
מומלץ בחום!