ביקורת ספרותית על שיבולים בקנה מאת אוריאל אופק
ספר מעולה

---

הספר ״ שיבולים בקנה״ מתאר חוויות של גברים במלחמות ישראל השונות, מבחורים צעירים ועד מילאומניקים.
בדרך כלל כאשר שומעים על ספרים העוסקים במלחמה ישר הקונוטציה היא שלילית: דם, יזע ודמעות, הרבה דמעות.
אומנם הרגעים שמתאר אופק אינם פשוטים כלל ועיקר אך יש בהם גם נימה אופטימית, שזה מאוד שונה מספרי השירה המלחמתיים שעד כה קראתי שעוסקים בעצב, בשכול.
כאן השירים מתמקדים בנס הישארות חיילים רבים בחיים. נכון, יש תיאור של פצעים וחבישות ופצצות אבל המחבר לא מתמקד ברגעים העצובים אלא מנסה לראות את החיוביים, את האהבה השוררת בין החיילים, האהבה לאדמת הארץ.
למשל, יש שיר שהוא מעין פואמה שנפרשת לאורך כמה עמודים ומתארת את סיפורו של טייס בשם יונתן שבשל פגיעה במטוסו מצד האויב נאלץ לנטוש אותו ולצנוח אל אזור מדברי שכוח אל, כל הפואמה מתארת את נסיונו להישאר בחיים ואף על פי שגופו הולך ונחלש, האמונה שיבואו לחלץ אותו, התחושה הפנימית הזאת, לא מרפה ממנו.
פואמה אחרת מתארת בחור צעיר שבמהלך סיור שגרתי עם הגדוד שלו מבחין בכלב פצוע ומחליט לעזור לו, מאותו רגע, אותו
הכלבלב לא עוזב את הצעיר ונהיה ממש חלק מגדוד הלוחמים, לוחם מהמניין.
יום אחד, מספר חודשים אחרי המקרה עם הכלב, קורה מצב שמחוסר ברירה בעל הכלב, אותו צעיר, מקבל פקודה חד משמעית לא להביא את הכלב איתו מכיוון שהמבצע הולך להיות מאוד מסוכן.
ורצה האל ודווקא במבצע זה נעלם בעל הכלב ולמרות כל החיפושים אחריו לא נמצאים עקבותיו.
הכלב שבעלו חסר לו, מחליט לחפש אותו בעצמו ולבסוף מוצא אותו חבול ופצוע ואף חסר הכרה ובכך למעשה מציל את חייו.

פואמה נוספת מתארת חייל צעיר שיש ברשותו שרשרת שניתנה לו מאהובתו, שרשרת שהיא החפץ היקר לו מכול ושומר עליה בשבע עיניים. שרשרת זו בדרך פלא מביאה לו מזל ובכל מבצע או לחימה הנער יוצא ללא פגע.. עד שיום אחד השרשרת נעלמת.

יש פואמה שאישית אהבתי במיוחד, והיא מחולקת לארבע פגישות של המחבר עם מקום מסוים שהוא מדמה אותו לאהובה וותיקה.
פגישתו הראשונה עם אותה ״ אהובה״ מתרחשת כשהוא שבוי בשבי האויב.
מאותו הרגע הוא חוזר כל מספר שנים לאותו המקום כמילואימניק בקרבות אך האהובה אינה בהישג ידו, היא מתחמקת פעם אחר פעם.


לקראת סוף הספר, הפואמות מפנות מקומן למעין סיפורים קצרים המתארים גבורתם של גברים, על כך שלמרות כל הקושי, אין הם מוותרים על הלחימה עד שהמקום שהם נלחמים עבורו, לא יכבש על ידם, למשל, החרמון, החרמון שכינוהו: העיניים של המדינה.

״ זה היה מילה במילה- סיפורו של רב״ט בן סימון.
וכל העת הוא לא הביט אפילו פעם אחת אל החרמון, ואני הבטתי בו ורציתי לומר כמעט בתחינה: ״ לא החרמון, לא החרמון.. אתה הוא בבת- עינה של המדינה! ״

ואפילו סיפור קצר שמשלב את מאורעות התנ״ך עם ימי המלחמה, באופן ציורי ונוגע ללב שמחדד עוד יותר את המסר שהיה ברצון המחבר להעביר.

כתיבתו של אופק מדגישה צד אחר של המלחמה שלא תמיד מרבים לחשוב עליו, המלחמה מנקודת מבטם של החיילים, מה הם מרגישים בזמן הלחימה? מהי הסיבה שהם נלחמים? מה מקור האחווה החיילית שהם מפגינים בזמן הקרבות?

בנוסף, הוא מתאר בצורה נהדרת את התחושה של המלחמה, של הרצון הזה של לנצח, לנצח למען המדינה, למען האזרחים, כמה החיילים מקריבים מעצמם, וכל זאת ללא תיאורים ברוטליים או עצובים מאוד.
אתה מרגיש שאתה שם, יחד עם הלוחמים, דרוך עם הנשק והלב שלך פועם במהירות, מצפה לבאות, לפעולה הבאה, האם תחזור חי?
זה לא משנה, פקודה זו פקודה.

״ ואנחנו עמדנו שם כמו משפחה, ופתאום נדמה היה לנו שהכותל שלנו- גם הוא מתייפח יחד איתנו.״

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על שיבולים בקנה