ביקורת ספרותית על שיבולים בקנה מאת אוריאל אופק

---

אני רוצה להתחיל בכך שהביקורת נכתה ע"י נער מתבגר, ולפיכך היא בטח תהיה ממש גרועה, ללא עומק וללא הבנה של העולם. כי מה כבר אפשר לצפות מילד שכאשר מדברים איתו על שירים צבאיים חושב על "קום התנערה עם חלכה" ו "הדגל מתנופף, השורות צפופות"? נכון, מעולם לא יריתי בנשק, עוד לא התגייסתי לצבא, עוד לא הרגתי אף אדם, וכנראה שאני לא באמת מבין מה זה להיות חייל במלחמה. אני גם מעולם לא הלכתי לבכות על חברים בהלוויות בהר הרצל. אה, אופס, אני כן. מעולם לא ניחמתי חברים שקרוב משפחה שלהם נרצח בפיגוע. אה, אופס, אני כן. מעולם לא סגרתי תריסים בפאניקה בזמן שאבא הוציא אקדח ונעל את הבית כי יש מחבל ביישוב. אה, אופס, אני זוכר סיטואציות כאלה מהילדות.
יכול להיות שאני סתם נער שלא מבין כלום אבל אני באמת לא מאמין בתהליך השלום.
אוריאל אופק כתב שיר על שבוי ישראלי בכלא הירדני שרוצה לדבר עם הליגיונר הירדני. נכון, כולנו בני אדם, כולנו יכולים להיות חברים, אנחנו יכולים לדבר. הייתי יותר מדי בכפרים ערביים, ומצאתי שם לא מפלצות אלא בני אדם. אבל שלום? הייתכן שלום ויחסי קרבה בין אסיר ושבוי? האם חייל שחוזר רוצה לשמוע על עולם אידאלי של סיפורי פלאים, בלי דמע ותיל, בלי שוחות וקליעים, על ארץ שבה לא יבכו ילדיה בליל? צר לי, אין ארץ כזו. נכון, כל נפש הנופלת במלחמה היא נפשו של אדם, אך יש הבדל אם הוא ערבי ישראלי, כי אולי אחד הוא צבע אדם, כי אולי לא חשוב צבע האדם, אבל יש הבדל בין אדם לאדם. הגננת נהגה לומר שריב זה כמו מחיאת כפיים - צריך שני צדדים אשמים. אבל צר לי, במלחמה מספיק צד אחד. כשרוסיה יצאה לספח שטחים באוקראינה ובעקבות זה גרמה לסכסוכים פוליטיים, היה צד אחד אשם והוא לא היה אוקראינה. אני לא מבין את מי שאומר אחרת, אולי זה כי אני נער קטן וטיפש, ואולי זה בגלל שאני נער.

כשכותבים על המלחמה יש שלושה צדדים:
א. הצד הצבאי - מלחמתי: האינטרציונל למשל, זה שיר שמח. שיר על הבסת האויבים, על הניצחון, על הגבורה.
ב. הצד העצוב: חורף 73, הפן העצוב של המלחמה, הצד של גברים שמתים, של פצצות שקורעות בשר, של אר"ן וזק"א ובתי החולים. הצד של האדם הפרטי שנקרע לגזרים, בין אם נפשית ובין אם פיזית. הצד של מלחמות הגז במלחמת העולם הראשונה, או הטבח בסין המלחמת העולם השנייה.
ג. הצד האוטופי: הצד האוטופי של השלום, של הקרבה, ושל החלקים הטובים במלחמה. של הצ'יזבטים. החלק הזה קיים, הספר "זעקת הקרב" מדבר עליו הרבה. זה הצד של חלק מהשירים. בהקשר הזה אני רוצה לצטט את דבריו של גנרל איוואן פאנפילוב שאמר שכל תיאורי המלחמה האלה הם שקר ואי אפשר להעביר אותם הלאה. הספר לא נמצא בטווח השגה אז אינני אצטט, אני רק אומר שזה בתחילת הספר "אנשי פאנפילוב" של אלכסנדר בק. אני באופן אישי לא אוהב את הצד הזה, אבל אנשים שיאהבו אותו יתחברו מאוד לספר.
כמובן, הצד "השמאלני" אינו הצד היחיד בספר, למשל השורות -
"רימון התנפץ והשבועה הדהדה,
וכולנו ידענו היטב:
טוב למות ולזכות בחרות-מצדה
מלהיות עבדים לאויב"
מביעות מסר ברור - "טוב למות בעד ארצנו".
אבל הן גם מתנגשות חזיתית עם סוף הספר - "ואחרי שצבטתי את עצמי בכל הכוח ולא התעוררתי מחלום - האמנתי: אולי באמת מול עיני נולד השלום..."

ישנים השירים, אך לא פג עוד התוקף
ואפילו אם אנו מעט עייפים.
זכרו נא אותם, אל תפנו עורף
זכרו איך שכחנו במה אנו חפצים.

הביקורת הזו לא מאוד מסודרת, כי קשה לי להסביר את מה שאני חושב באופן שיטתי ומסודר. אני קופץ בין רעיונות שונים וקשרים שונים, בין הסברים שונים ודוגמאות שונות. קצת כמו הספר שכל שיר שונה מהאחרים.
אני מקווה שהייתי ברור, ואני רוצה להגיד תודה למרווין שהביאה לי את הספר היום.

» ביקורות נוספות של דז'נייב האב
» ביקורות נוספות על שיבולים בקנה