“הספר ״ שיבולים בקנה״ מתאר חוויות של גברים במלחמות ישראל השונות, מבחורים צעירים ועד מילאומניקים.
בדרך כלל כאשר שומעים על ספרים העוסקים במלחמה ישר הקונוטציה היא שלילית: דם, יזע ודמעות, הרבה דמעות.
אומנם הרגעים שמתאר אופק אינם פשוטים כלל ועיקר אך יש בהם גם נימה אופטימית, שזה מאוד שונה מספרי השירה המלחמתיים שעד כה קראתי שעוסקים בעצב, בשכול.
כאן השירים מתמקדים בנס הישארות חיילים רבים בחיים. נכון, יש תיאור של פצעים וחבישות ופצצות אבל המחבר לא מתמקד ברגעים העצובים אלא מנסה לראות את החיוביים, את האהבה השוררת בין החיילים, האהבה לאדמת הארץ.
למשל, יש שיר שהוא מעין פואמה שנפרשת לאורך כמה עמודים ומתארת את סיפורו של טייס בשם יונתן שבשל פגיעה במטוסו מצד האויב נאלץ לנטוש אותו ולצנוח אל אזור מדברי שכוח אל, כל הפואמה מתארת את נסיונו להישאר בחיים ואף על פי שגופו הולך ונחלש, האמונה שיבואו לחלץ אותו, התחושה הפנימית הזאת, לא מרפה ממנו.
פואמה אחרת מתארת בחור צעיר שבמהלך סיור שגרתי עם הגדוד שלו מבחין בכלב פצוע ומחליט לעזור לו, מאותו רגע, אותו
הכלבלב לא עוזב את הצעיר ונהיה ממש חלק מגדוד הלוחמים, לוחם מהמניין.
יום אחד, מספר חודשים אחרי המקרה עם הכלב, קורה מצב שמחוסר ברירה בעל הכלב, אותו צעיר, מקבל פקודה חד משמעית לא להביא את הכלב איתו מכיוון שהמבצע הולך להיות מאוד מסוכן.
ורצה האל ודווקא במבצע זה נעלם בעל הכלב ולמרות כל החיפושים אחריו לא נמצאים עקבותיו.
הכלב שבעלו חסר לו, מחליט לחפש אותו בעצמו ולבסוף מוצא אותו חבול ופצוע ואף חסר הכרה ובכך למעשה מציל את חייו.

פואמה נוספת מתארת חייל צעיר שיש ברשותו שרשרת שניתנה לו מאהובתו, שרשרת שהיא החפץ היקר לו מכול ושומר עליה בשבע עיניים. שרשרת זו בדרך פלא מביאה לו מזל ובכל מבצע או לחימה הנער יוצא ללא פגע.. עד שיום אחד השרשרת נעלמת.

יש פואמה שאישית אהבתי במיוחד, והיא מחולקת לארבע פגישות של המחבר עם מקום מסוים שהוא מדמה אותו לאהובה וותיקה.
פגישתו הראשונה עם אותה ״ אהובה״ מתרחשת כשהוא שבוי בשבי האויב.
מאותו הרגע הוא חוזר כל מספר שנים לאותו המקום כמילואימניק בקרבות אך האהובה אינה בהישג ידו, היא מתחמקת פעם אחר פעם.


לקראת סוף הספר, הפואמות מפנות מקומן למעין סיפורים קצרים המתארים גבורתם של גברים, על כך שלמרות כל הקושי, אין הם מוותרים על הלחימה עד שהמקום שהם נלחמים עבורו, לא יכבש על ידם, למשל, החרמון, החרמון שכינוהו: העיניים של המדינה.

״ זה היה מילה במילה- סיפורו של רב״ט בן סימון.
וכל העת הוא לא הביט אפילו פעם אחת אל החרמון, ואני הבטתי בו ורציתי לומר כמעט בתחינה: ״ לא החרמון, לא החרמון.. אתה הוא בבת- עינה של המדינה! ״

ואפילו סיפור קצר שמשלב את מאורעות התנ״ך עם ימי המלחמה, באופן ציורי ונוגע ללב שמחדד עוד יותר את המסר שהיה ברצון המחבר להעביר.

כתיבתו של אופק מדגישה צד אחר של המלחמה שלא תמיד מרבים לחשוב עליו, המלחמה מנקודת מבטם של החיילים, מה הם מרגישים בזמן הלחימה? מהי הסיבה שהם נלחמים? מה מקור האחווה החיילית שהם מפגינים בזמן הקרבות?

בנוסף, הוא מתאר בצורה נהדרת את התחושה של המלחמה, של הרצון הזה של לנצח, לנצח למען המדינה, למען האזרחים, כמה החיילים מקריבים מעצמם, וכל זאת ללא תיאורים ברוטליים או עצובים מאוד.
אתה מרגיש שאתה שם, יחד עם הלוחמים, דרוך עם הנשק והלב שלך פועם במהירות, מצפה לבאות, לפעולה הבאה, האם תחזור חי?
זה לא משנה, פקודה זו פקודה.

״ ואנחנו עמדנו שם כמו משפחה, ופתאום נדמה היה לנו שהכותל שלנו- גם הוא מתייפח יחד איתנו.״”

“אני רוצה להתחיל בכך שהביקורת נכתה ע"י נער מתבגר, ולפיכך היא בטח תהיה ממש גרועה, ללא עומק וללא הבנה של העולם. כי מה כבר אפשר לצפות מילד שכאשר מדברים איתו על שירים צבאיים חושב על "קום התנערה עם חלכה" ו "הדגל מתנופף, השורות צפופות"? נכון, מעולם לא יריתי בנשק, עוד לא התגייסתי לצבא, עוד לא הרגתי אף אדם, וכנראה שאני לא באמת מבין מה זה להיות חייל במלחמה. אני גם מעולם לא הלכתי לבכות על חברים בהלוויות בהר הרצל. אה, אופס, אני כן. מעולם לא ניחמתי חברים שקרוב משפחה שלהם נרצח בפיגוע. אה, אופס, אני כן. מעולם לא סגרתי תריסים בפאניקה בזמן שאבא הוציא אקדח ונעל את הבית כי יש מחבל ביישוב. אה, אופס, אני זוכר סיטואציות כאלה מהילדות.
יכול להיות שאני סתם נער שלא מבין כלום אבל אני באמת לא מאמין בתהליך השלום.
אוריאל אופק כתב שיר על שבוי ישראלי בכלא הירדני שרוצה לדבר עם הליגיונר הירדני. נכון, כולנו בני אדם, כולנו יכולים להיות חברים, אנחנו יכולים לדבר. הייתי יותר מדי בכפרים ערביים, ומצאתי שם לא מפלצות אלא בני אדם. אבל שלום? הייתכן שלום ויחסי קרבה בין אסיר ושבוי? האם חייל שחוזר רוצה לשמוע על עולם אידאלי של סיפורי פלאים, בלי דמע ותיל, בלי שוחות וקליעים, על ארץ שבה לא יבכו ילדיה בליל? צר לי, אין ארץ כזו. נכון, כל נפש הנופלת במלחמה היא נפשו של אדם, אך יש הבדל אם הוא ערבי ישראלי, כי אולי אחד הוא צבע אדם, כי אולי לא חשוב צבע האדם, אבל יש הבדל בין אדם לאדם. הגננת נהגה לומר שריב זה כמו מחיאת כפיים - צריך שני צדדים אשמים. אבל צר לי, במלחמה מספיק צד אחד. כשרוסיה יצאה לספח שטחים באוקראינה ובעקבות זה גרמה לסכסוכים פוליטיים, היה צד אחד אשם והוא לא היה אוקראינה. אני לא מבין את מי שאומר אחרת, אולי זה כי אני נער קטן וטיפש, ואולי זה בגלל שאני נער.

כשכותבים על המלחמה יש שלושה צדדים:
א. הצד הצבאי - מלחמתי: האינטרציונל למשל, זה שיר שמח. שיר על הבסת האויבים, על הניצחון, על הגבורה.
ב. הצד העצוב: חורף 73, הפן העצוב של המלחמה, הצד של גברים שמתים, של פצצות שקורעות בשר, של אר"ן וזק"א ובתי החולים. הצד של האדם הפרטי שנקרע לגזרים, בין אם נפשית ובין אם פיזית. הצד של מלחמות הגז במלחמת העולם הראשונה, או הטבח בסין המלחמת העולם השנייה.
ג. הצד האוטופי: הצד האוטופי של השלום, של הקרבה, ושל החלקים הטובים במלחמה. של הצ'יזבטים. החלק הזה קיים, הספר "זעקת הקרב" מדבר עליו הרבה. זה הצד של חלק מהשירים. בהקשר הזה אני רוצה לצטט את דבריו של גנרל איוואן פאנפילוב שאמר שכל תיאורי המלחמה האלה הם שקר ואי אפשר להעביר אותם הלאה. הספר לא נמצא בטווח השגה אז אינני אצטט, אני רק אומר שזה בתחילת הספר "אנשי פאנפילוב" של אלכסנדר בק. אני באופן אישי לא אוהב את הצד הזה, אבל אנשים שיאהבו אותו יתחברו מאוד לספר.
כמובן, הצד "השמאלני" אינו הצד היחיד בספר, למשל השורות -
"רימון התנפץ והשבועה הדהדה,
וכולנו ידענו היטב:
טוב למות ולזכות בחרות-מצדה
מלהיות עבדים לאויב"
מביעות מסר ברור - "טוב למות בעד ארצנו".
אבל הן גם מתנגשות חזיתית עם סוף הספר - "ואחרי שצבטתי את עצמי בכל הכוח ולא התעוררתי מחלום - האמנתי: אולי באמת מול עיני נולד השלום..."

ישנים השירים, אך לא פג עוד התוקף
ואפילו אם אנו מעט עייפים.
זכרו נא אותם, אל תפנו עורף
זכרו איך שכחנו במה אנו חפצים.

הביקורת הזו לא מאוד מסודרת, כי קשה לי להסביר את מה שאני חושב באופן שיטתי ומסודר. אני קופץ בין רעיונות שונים וקשרים שונים, בין הסברים שונים ודוגמאות שונות. קצת כמו הספר שכל שיר שונה מהאחרים.
אני מקווה שהייתי ברור, ואני רוצה להגיד תודה למרווין שהביאה לי את הספר היום.”