ביקורת ספרותית על כאב מאת צרויה שלו
ספר מעולה

---

פשוט וואו.

הספר הלם בי חזק מאוד.
קודם כל, מבחינה אובייקטיבית, קשה לקרוא על פיגועים בארץ. איכשהו (תודה לאל) מצאתי את עצמי זרה לכל זה, ופתאום לקרוא על מישהי שנפצעה, ואיך זה השפיע עליה ועל משפחתה גם 15 שנה אחרי.

************מכאן ספוילר סליחה************
איריס, מנהלת חרוצה, מתמודדת עם בית ספרה, ועם גידול ילדיה לצד בעל ששם-או-לא-ממש-שם, ובמקביל נתקלת באהבת נעוריה.
קודם, אתחיל מהסוף, ולמרות שאפשר להגיד שה- "סוף טוב", אני חייבת להגיד שאני קצת מרגישה צביטה בלב מאיך שהספר הסתיים. חשבתי שיסתיים אחרת.
* מדברת על התמודדות עם ילד "בעייתי" שגובה מחיר כבד מההורים, ובעיקר מאחותו שנבלעת / נעלמת בצילו בהיותו 'רגילה', ואז אל הבריחה שלה כמנהלת, שבוחרת לטפל בילדים של אחרים במקום להתמודד עם ילדיה.
* הדיבור הנוגה של איריס על איתן, אהבת נעוריה, שחשבו שיהיו ביחד לנצח, היא היתה לצידו, לימדה אותו, ליוותה אותו לצד גסיסתה של אימו, ופוגשת בו עכשיו אחרי כל השנים האלה. "כי לרפא אותה לא יוכל, ולהחלות אותה שוב - לא תרשה לו".
* ולדברים הקטנים אך מרגשים מאוד - שהיא מבינה שהיא נתקלה באהבת נעוריה, שהחמיצה עשרים שנה איתו, ומתארת זאת באהבה וכלימה שלא קראתי כמותו מעולם, מדהים בעיני: "היא זקוקה לזמן איתו. כל כך הרבה שאלות היא מבקשת לשאול. ... בעצם היתה רוצה לעבור איתו על לוח השנה, יום יום ושעה שעה, מאז ועד היום, גם אם זה יקח שלושים שנה כמעט. לשחזר את הפרטים הקטנים והגדולים על פי הסדר שבו התרחשו."
* ההצלה של עלמה ביתה, שבעצם מאחדת את המשפחה לבסוף
* ועוד שברון לב קטן שנגע בי מאוד, והוא תיאור השכול של איריס על אביה, מעיניה של ילדה בת ארבע - "האובדן הנורא ביותר עבורה היה אובדן הציפייה, כי לפתע פתאום לא היה לה למה לחכות. עד אז התנקזו שעות היום אל הציפייה לשובו בערב, אל הפטפוטים שלהם, הישיבה על ברכיו, חבוקה בין זרועותיו מביטה על העולם במבט מנצח.
ואובדן הציפייה היה קשה יותר מאובדן האב, כי אביה ליווה אותה שעתיים או שלוש בלבד, ואילו הציפייה ליוותה אותה לאורך רוב שעות היום, ובלעדיה הפכה לילדה עמלנית וקודרת. "

קשה לסכם ספר כל כך טוב בכמה משפטים.
רצה לחפש עוד ספרים של צרויה שלו.

» ביקורות נוספות של לנה
» ביקורות נוספות על כאב