והרי תקציר עלילת הספר "פרא":
ילד אחד מצא דביבון וגידל אותו בבית במשך שנה.
מה זהו?
זה כל הסיפור?
איפה הטוויסט, הפואנטה, ההרפתקה, איפה הרעים בסיפור, כלי נשק, חטיפות, פיצוצים, איפה הכוחות העל טבעיים, ערפדים, קוסמים, קוראי מחשבות, מכשפות...?
פשוט... זהו?
כן, זהו.
ואם תקראו תגלו שזה לגמרי מספיק.
פרא הוא ספר ילדים "של פעם".
קודם כל בסגנון העלילה שלו, שהיא, כפי שהבנתם, עלילה פשוטה, נטולת טוויסטים וכל מיני אמצעים מרתקי-תשומת-לב שסופרים בני ימינו מאמינים שהכרחיים בכדי לזכות בתשומת לבם מופרעת הקשב של הילדים.
וגם, כמובן, בתיאור חייו של גיבור הספר.
סטרלינג, גיבור הספר, יתום מאמו. הוא חי עם אביו ולמרות האהבה השוררת ביניהם, נראה שבאופן כללי אביו מאמין כי ילדים, לפחות כאלו שחצו את גיל 10, יכולים לגדל את עצמם וזקוקים למינימום של התערבות בחייהם.
וכך, למשל, סטרלינג בונה לעצמו סירה במרכז הסלון, מה שמקשה מעט על האירוח בסלון, אבל זה בסדר, כי סטרלינג ואביו אינם מרבים לארח.
סטרלינג מגדל בתקופות שונות סוגים שונים של בעלי חיים, מהם פחות מקובלים כחיות מחמד. בואשים, למשל. הוא משוטט מחוץ לבית כרצונו, שוחה, שט, מטפס, ובאופן כללי מנהל חיים שהיו מזעיקים את גורמי הרווחה, אם לא את המשטרה, לו היה חי בתקופתנו.
אבל סטרלינג לא חי בתקופתנו, וחוץ מדאגתה של אחותו לנושא ההיגיינה בבית שבו בונים סירה באמצע הסלון ומארחים דביבון לארוחת בוקר, לא נראה שמישהו מסביב חושב שאורח החיים שלו חריג או מסוכן באופן יוצא דופן.
כשסטרלינג ואבא שלו יוצאים לקמפינג ביחד - אביו משוטט בין חוות שנמצאות בבעלותו ומשאיר את סטרלינג לשוטט בטבע כאוות נפשו, לטפס על עצים, לשחות באגמים עלומים שידועים רק לו, וכל זה לבד. (או כמעט לבד, אם אתם מחשיבים את הדביבון).
וכשזר אותו פוגש סטרלינג במקרה מעניק לו דג סלמון שזה עתה דג ומזמין אותו אל בקתתו המבודדת, הסרט המקביל רץ לי במוח. הסרט בן ימינו, שבו אבא של סטרלינג חוזר בערב ומגלה שהבן שלו נעלם לנצח...
אבל בספר הזה עידן התמימות שולט. אבא של סטרלינג ימצא אותו בערב, הם יאכלו יחד דג סלמון והזר המסתורי יהפוך לידיד.
יש הרבה יופי בתיאורי הטבע, בתום, בחיים שהשתנו כל כך - 100 שנה מאוחר יותר.
יופי שהזכיר לי את סדרת ספרי "בית קטן בערבה".
התקופה היא תקופת מלחמת העולם הראשונה. הדי המלחמה מגיעים עד לעיירה האמריקאית השקטה. אחיו הגדול של סטרלינג נמצא בחזית ומי יודע מה יהיה בסופו.
זוהי עלילה שמספרת על ילד יתום המתגעגע לאמו, לאחיות שבגרו ועזבו את הבית, ולאח שמי יודע אם ישוב.
אבל הרקע הזה שזור בחוטים דקיקים ועדינים בתוך עלילה שכולה ילדות ותום ויופי והמון אהבה לדביבון אחד פראי, אהבה שאנחנו יכולים לתהות האם יש בה משום תחליף לבני המשפחה שאינם, האם יש בה המרה של היחס ההורי שחסר לסטרלינג, ומסתיימת בפרידה כואבת והכרחית שמהדהדת את הפרידות שסטרלינג כבר עבר בחייו.
ספק אם ילד שקורא את הספר ישים לב לעצב הדק שמלווה את ילדותו של סטרלינג. סביר יותר שיקנא בחייו החופשיים, בקשר היומיומי שלו לבעלי חיים ולטבע.
כי הספר הזה, הנה אני אומרת את זה שוב, הוא ספר של פעם. הוא לא מנסה לזעזע או לטלטל או לרגש ולסחוט דמעות. הוא מספר סיפור, ומשאיר לקורא מרחב משלו לקריאה, לפענוח, להבנה.
הקורא בן ימינו יכול להטיל דופי בדרך הלא מאוד הומנית בה השיג סטרלינג את הדביבון מלכתחילה.
הוא יכול גם להטיל דופי באורח חייו המאוד לא מושגח, הכמעט קורא לאסון של סטרלינג כילד.
הוא יכול לתהות בצער על גורלו של הדביבון שהושב לטבע לאחר ששנתו הראשונה עברה עליו בין בני אדם: מה הסיכויים שהדביבון שרד בטבע יותר משבוע?
הוא יכול, מצד שני, לקנא באורח החיים החופשי, נטול הדאגות, נטול המודעות לסכנות האורבות.
אם יש רמיזה בסיפור לסכנה שבאורח החיים הזה היא מופיעה לקראת סוף הספר במשפט שאין לו כל פירוט:
"יש בכך משום נחמה מסוימת להיזכר במחליקיים המהירים והנוצצים שקבלתי בהיותי כה צעיר. יכולתי להתענג עליהם במשך שלוש עונות חורף מאושרות. בעונת החורף הרביעית הייתי מרותק לכסא גלגלים וגם כשחזרתי לאחר מכן לאיתני ועמדתי על רגלי, לא הייתי יכול להחליק על הקרח"
האם סטרלינג נפצע בתאונה, שנראית כל כך מתבקשת מאורח חייו? או שאולי מחלה גרמה לשיתוק ברגליו?
מי יודע.
כך או אחרת, הספר מזמין את הקורא בן ימינו להשאיר בצד את כל הספקות, להשעות את הדאגה והכעס על חוסר האחריות ולהנות ממסע בזמן לתקופה המצטיירת כקסומה כל כך, בפרט אם מאמצים, רק לזמן הקריאה, את התום ואת חוסר המודעות שלה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
