“והרי תקציר עלילת הספר "פרא":
ילד אחד מצא דביבון וגידל אותו בבית במשך שנה.



מה זהו?
זה כל הסיפור?
איפה הטוויסט, הפואנטה, ההרפתקה, איפה הרעים בסיפור, כלי נשק, חטיפות, פיצוצים, איפה הכוחות העל טבעיים, ערפדים, קוסמים, קוראי מחשבות, מכשפות...?
פשוט... זהו?
כן, זהו.
ואם תקראו תגלו שזה לגמרי מספיק.
פרא הוא ספר ילדים "של פעם".
קודם כל בסגנון העלילה שלו, שהיא, כפי שהבנתם, עלילה פשוטה, נטולת טוויסטים וכל מיני אמצעים מרתקי-תשומת-לב שסופרים בני ימינו מאמינים שהכרחיים בכדי לזכות בתשומת לבם מופרעת הקשב של הילדים.
וגם, כמובן, בתיאור חייו של גיבור הספר.
סטרלינג, גיבור הספר, יתום מאמו. הוא חי עם אביו ולמרות האהבה השוררת ביניהם, נראה שבאופן כללי אביו מאמין כי ילדים, לפחות כאלו שחצו את גיל 10, יכולים לגדל את עצמם וזקוקים למינימום של התערבות בחייהם.
וכך, למשל, סטרלינג בונה לעצמו סירה במרכז הסלון, מה שמקשה מעט על האירוח בסלון, אבל זה בסדר, כי סטרלינג ואביו אינם מרבים לארח.
סטרלינג מגדל בתקופות שונות סוגים שונים של בעלי חיים, מהם פחות מקובלים כחיות מחמד. בואשים, למשל. הוא משוטט מחוץ לבית כרצונו, שוחה, שט, מטפס, ובאופן כללי מנהל חיים שהיו מזעיקים את גורמי הרווחה, אם לא את המשטרה, לו היה חי בתקופתנו.
אבל סטרלינג לא חי בתקופתנו, וחוץ מדאגתה של אחותו לנושא ההיגיינה בבית שבו בונים סירה באמצע הסלון ומארחים דביבון לארוחת בוקר, לא נראה שמישהו מסביב חושב שאורח החיים שלו חריג או מסוכן באופן יוצא דופן.
כשסטרלינג ואבא שלו יוצאים לקמפינג ביחד - אביו משוטט בין חוות שנמצאות בבעלותו ומשאיר את סטרלינג לשוטט בטבע כאוות נפשו, לטפס על עצים, לשחות באגמים עלומים שידועים רק לו, וכל זה לבד. (או כמעט לבד, אם אתם מחשיבים את הדביבון).
וכשזר אותו פוגש סטרלינג במקרה מעניק לו דג סלמון שזה עתה דג ומזמין אותו אל בקתתו המבודדת, הסרט המקביל רץ לי במוח. הסרט בן ימינו, שבו אבא של סטרלינג חוזר בערב ומגלה שהבן שלו נעלם לנצח...
אבל בספר הזה עידן התמימות שולט. אבא של סטרלינג ימצא אותו בערב, הם יאכלו יחד דג סלמון והזר המסתורי יהפוך לידיד.
יש הרבה יופי בתיאורי הטבע, בתום, בחיים שהשתנו כל כך - 100 שנה מאוחר יותר.
יופי שהזכיר לי את סדרת ספרי "בית קטן בערבה".
התקופה היא תקופת מלחמת העולם הראשונה. הדי המלחמה מגיעים עד לעיירה האמריקאית השקטה. אחיו הגדול של סטרלינג נמצא בחזית ומי יודע מה יהיה בסופו.
זוהי עלילה שמספרת על ילד יתום המתגעגע לאמו, לאחיות שבגרו ועזבו את הבית, ולאח שמי יודע אם ישוב.
אבל הרקע הזה שזור בחוטים דקיקים ועדינים בתוך עלילה שכולה ילדות ותום ויופי והמון אהבה לדביבון אחד פראי, אהבה שאנחנו יכולים לתהות האם יש בה משום תחליף לבני המשפחה שאינם, האם יש בה המרה של היחס ההורי שחסר לסטרלינג, ומסתיימת בפרידה כואבת והכרחית שמהדהדת את הפרידות שסטרלינג כבר עבר בחייו.
ספק אם ילד שקורא את הספר ישים לב לעצב הדק שמלווה את ילדותו של סטרלינג. סביר יותר שיקנא בחייו החופשיים, בקשר היומיומי שלו לבעלי חיים ולטבע.
כי הספר הזה, הנה אני אומרת את זה שוב, הוא ספר של פעם. הוא לא מנסה לזעזע או לטלטל או לרגש ולסחוט דמעות. הוא מספר סיפור, ומשאיר לקורא מרחב משלו לקריאה, לפענוח, להבנה.

הקורא בן ימינו יכול להטיל דופי בדרך הלא מאוד הומנית בה השיג סטרלינג את הדביבון מלכתחילה.
הוא יכול גם להטיל דופי באורח חייו המאוד לא מושגח, הכמעט קורא לאסון של סטרלינג כילד.
הוא יכול לתהות בצער על גורלו של הדביבון שהושב לטבע לאחר ששנתו הראשונה עברה עליו בין בני אדם: מה הסיכויים שהדביבון שרד בטבע יותר משבוע?
הוא יכול, מצד שני, לקנא באורח החיים החופשי, נטול הדאגות, נטול המודעות לסכנות האורבות.
אם יש רמיזה בסיפור לסכנה שבאורח החיים הזה היא מופיעה לקראת סוף הספר במשפט שאין לו כל פירוט:

"יש בכך משום נחמה מסוימת להיזכר במחליקיים המהירים והנוצצים שקבלתי בהיותי כה צעיר. יכולתי להתענג עליהם במשך שלוש עונות חורף מאושרות. בעונת החורף הרביעית הייתי מרותק לכסא גלגלים וגם כשחזרתי לאחר מכן לאיתני ועמדתי על רגלי, לא הייתי יכול להחליק על הקרח"

האם סטרלינג נפצע בתאונה, שנראית כל כך מתבקשת מאורח חייו? או שאולי מחלה גרמה לשיתוק ברגליו?
מי יודע.

כך או אחרת, הספר מזמין את הקורא בן ימינו להשאיר בצד את כל הספקות, להשעות את הדאגה והכעס על חוסר האחריות ולהנות ממסע בזמן לתקופה המצטיירת כקסומה כל כך, בפרט אם מאמצים, רק לזמן הקריאה, את התום ואת חוסר המודעות שלה.”

“לנתק קשר עם חבר אמיתי, אדם שאהבת, להשליך הכול לפח אשפה דמיוני, הדבר אינו פשוט. אדם שהיה כל עולמך, היא תחושה מצמררת.
אדם שהתרגלת לראותו כחלק ממך, בשר מבשרך, שהיה שם ברגעי השמחה, הקושי וכמובן האושר ולפתע פתאום, בלא התראה מוקדמת, נגדע החוט המקשר בין שניכם, כחבל הטבור של האם הנחתך ביד הרופאים.
וכאשר החבל הזה נחתך אתה מצוי בהכחשה. זהו תהליך הדומה בהשפעתו לתהליך אבל ובסופו של דבר ישנה השלמה, השלמה של הסיטואציה, של הניתוק האכזרי, ניתוק אשר גורם לך להלך כסהרורי ולפעול באופן מלאכותי.
הנך קיים,
אך למעשה תחושותיך מסתכמות בתחושות הדומות לשל מת.
האדם שגרם לך לחיות,
שהראה לך את משמעותם האמיתית של חיים,
האדם שהפיח בך תקווה מחודשת כאשר אפלה סמיכה כיסתה את סביבתך והעיקה על ימיך כלילותך,
כבר אינו חלק מחייך.
היחיד שבקרבתו הרגשת תחושת ביטחון,
היחיד שבמחיצתו טעמת את חדוותה של השייכות,
רחוק ממך.
זה דואב.
זה שורף,
מפורר את נשמתך לחלקיקים קטנים,
וצורבים,
וכל חלקיק שכזה מאותת על האדם שהיה מנת חלקך וכבר אינו.
והדמעות המלוחות הנוטפות על הכרית באישון ליל,
והכאב הכרוך בניתוק,
להיקרע מכל שעיניך וידיך מכירות. החמימות שנעלמה.
והידיעה שזה הכרחי, לפחות לזמן מה, אך קשה להשלים עם רוע הגזרה כי מציאות בלעדיו הינה מציאות מעוותת, חולנית, בלתי מתקבלת על הדעת, כפאזל שסך חלקיו אינם מתאימים זה לזה,
תוהו ובוהו בנשמה.
כאוס מתחולל,
משתולל ופורץ את כל המחסומים ומנגנוני ההגיון והתבונה.
הרגזנות, הכעס והטחות האשם תופסות פיקוד, מהדקות ידן במושכות המרכזיים.
כפי שלמדת לחיות לצידו, כשהוא היה חלק אינטגרלי ועיקרי בחייך, כעת מוטל עליך ללמוד כיצד להתקיים בלעדיו,
כשהוא רחוק ממך שנות אור, גם אם רגשית.
ואין באמת מי שיצילך ממדקרות הכאב המסתובבות ככנפי טחנת רוח ונועצות עצמן בבשר המעקצץ והמגורה ,נגוע כתמי כאב בלתי נראים לעין, דואגות להזכיר את קיומן מדי יום, מדי שעה, מדי דקה, מדי שניה.
השעות אשר בילית במחיצתו, שעות קטנות אך יקרות ערך יותר מיהלום מוקפד ומלוטש,
האדם שלימד אותך להרגיש,
לבטוח,
לאהוב,
להאמין,
שהבלתי אפשרי יכול להפוך בין רגע לאפשרי אם רק נרצה בכך, כנגיעה של מטה קסם בעור, מסתכם כעת בבבואה חיוורת שצצה מפעם לפעם מתוך חשכת הזיכרון. זיכרון שחרד להתנדפותו של זה שעמל על דמותו שעות רבות.
לאחוז בשברירי הזיכרונות בחוזקה. במה שנשאר.


ספר נפלא זה מתאר חברות בין דביבון לנער צעיר בשם סטרלינג [משמו של הגיבור אנו למדים שהספר הוא אוטוביוגרפי, הסופר מתעד את זכרונותיו שלו]. הוא מוצא את חברו הטוב ביותר בתקופה רגישה מאוד, כאשר מתחוללת מלחמת העולם הראשונה ואחיו בחזית, אחיותיו כל אחת מצויה בעיסוקיה הרחק ממנו ומאביו,
אימו אשר מתה כמה שנים לפני כן, וכמובן אביו שלרוב טרוד בעיסוקיו ואינו נתון במלוא תשומת הלב לבנו.

אף על פי כן, מצליח סטרלינג להפיק הנאה מחייו הקטנים והפשוטים: הוא בונה סירה בקפדנות על מנת להשיטה עם חברו ביום מן הימים, דג דגים, שוחה בנחל. כביכול חיים רחוקים מאוד מן החיים הטכנולוגיים אשר אנו וילדינו מכירים ועוד נכיר.
חיים של פעם, זכרונות של פעם שאולי התפוגגו אך נפלאותיו של הדפוס ישמרו אותם לעד. כעדשת מצלמה שמנציחה רגע שלעולם לא ישוב ולנו כל שנותר הוא להתרפק על מה שהיה בהתרגשות עילאית אך גם רגעית מכיוון שתם ונשלם, את הגלגל לא ניתן להחזיר אחורנית.

באחד מימי שיטוטיו סטרלינג מוצא דביבון קטן [בדרך לא חוקית בעליל ואף מסוכנת] ומעתה והלאה מגדלו בעצמו, מטפח לעצמו דביבון לתפארת שהוא גם הופך ברבות הימים לחברו הטוב ביותר.
למרות שההררכיה המעמדית בעולם החי תובעת שהאדם עליון על החיה, כאן ההררכיה הזאת מנותצת. סטרלינג שובר את המוסכמות החייתיים ורואה ב-"פרא", הדביבון, רעה כשאר רעיו ואף יותר. הוא רואה בו האח שמעולם לא היה לו. מעין עמית לצרה ולטוב, חבר נאמן שלעולם לא יעזבו. האומנם?
החברות המשונה אך המקסימה באותה מידה בין השניים מורגשת במעשיו של הנער, לדוגמא, כאשר הנער נמצא בביקור משפחתי עקב מחלתו הקלה, דודו פולט הערה האגבית והבלתי מזיקה, כאמור, שנאמרה בתום לב אך מצליחה להוציא את סטרלנינג מן הכלים:
" פרא הוא חבר, אני לעולם לא אעשה ממנו פרווה!"
ואין זה הרגע הראשון ולא האחרון שבו הנער יוצא להגנתו של הפרא ורגשותיו כלפי חברו הפרוותי מדברים בעד עצמם. מקרה נוסף כשהדביבון נאלץ לחיות בהסגר שבועיים מפאת חשש לכלבת, הנער לא מסתפק בלשהות במחיצתו של הדביבון ככל שזמנו יכל לכך, הוא גם סוגר עצמו יחד עימו בכלוב.
לא רק שירגיש שיש לו מישהו שדואג לו אלא מצוי עימו ממש שותף לצרה וזה היה מקסים לראות את ההקרבה שסטרלינג הקריב בגילו הצעיר, לב טוב של נער צעיר שרחמיו נכמרו על החיה שעבורו כלל לא הייתה חיה אלא חבר שבילה איתו את ימיו ולילותיו [ ישנו מכורבלים יחדיו] וחלק איתו שנה תמימה מחייו.

החברות האמיצה של השניים מטופחת ומתפתחת בתקופה לא פשוטה, כפי שציינתי בראשית דבריי, תקופת מלחמת העולם הראשונה שמאפילה צל על תושבי העיירה וארצות הברית בכלל. אחיו של הנער, הרשל, נמצא בחזית ולצד כל משחקיו ושעשועיו עם הדביבון, שינה ביער עם אביו לרגל עסקיו, דייג, שחייה, בילוי אצל המשפחה בכפר, צילה של המלחמה מרחף על ראש כולם, וסכנת המוות נשקפת מעיניהם.
גם סטרלינג, למרות גילו הצעיר, מבין שחייי גן העדן בהם הוא משתכשך אינם סופיים, וכל רגע עלולה להגיע ידיעה שתחריב את עולמם....פעם שניה....
וכאשר מתפשטת מחלה קשה המקשה על חייהם של תושבי העיירה, אפילו עד כדי מוות בטוח זהו תיעוד נוסף מעניין ומחריד של הקושי והרוע בסיפור שהוא כביכול "ילדי", סיפור שלא חוסך מן הקורא הצצה, גם אם מבוקרת, לאכזריותם של החיים, שהטוב והרע שלובי זרוע ופועלים בצוותא. ללא רע אין באפשרותנו להעריך את הטוב שנפל בחלקנו.

וזה עוד פרט שאהבתי בסיפור הנוגע, הרגיש והאנושי הזה. הוא אינו חף מהצרות הפוקדות את האדם. הוא אינו מתיימר לספר סיפור ולייפות אותו אלא מספרו כפי שהיה, דולה אותו מתוך הזכרונות בצורה כמה שיותר אותנטית ובחיים אותנטים יש גם רגעי עצב וחרדה ליקרים לנו.
מות האם אף הוא מוזכר בסיפור ומרגישים את הקושי והבדידות של סטרלינג שמנסה למצוא פרצה על ידי עיסוקים מרובים שיכהו את כאבו אך הכאב נוכח. לא הכול שחור ולבן בסיפור הנפלא הזה, שלצד תיאורי הטבע המרנינים והמרעננים, אנו נחשפים גם לרגעים פחות טובים.
סופו של הסיפור הוא הוכחה לכך, שלמרות חיי גן העדן שחיי סטרלינג, אף הוא לא חסין מפני מכאובים. לעיתים קרובות ישנם הבלחות של רגעי סבל שהוא שותף להם, בין אם באופן ישיר או מעומעם.
טעמה המריר של פרידה אינו מבדיל בין בעל חיים או אדם.

אלה הם החיים. אסונות ורגעים כואבים הם בלתי נמנעים. גם פרידה מחבר שהיה כל עולמך היא בלתי נמנעת.
ולמרות חוסר הרצון והגעגועים, לפעמים זה מתבקש ואין לנו רשות להתאונן או להתנגד על הנעשה אלא להשלים עם המצב.
אלה החיים. טובים אך רעים,
מי כמוני יודעת.


- הביקורת מוקדשת לשני אנשים: רויטל ק. בזכות הביקורת המקסימה שלה הגעתי אל הספר הזה.
האדם השני הוא מושא הביקורת. שבגללו מלכתחילה היא נכתבה.”