ביקורת ספרותית על קחי אותי אלי מאת מ. ג'. היילנד
ספר טוב

---

מכירים את הילד הזה שתמיד באסיפות ההורים המורה אומרת לאמא שלו שיש לו פוטנציאל לא ממומש? אולי הוא אפילו ישב לידכם. זה קצת מה שקורה ב"קחי אותי אלי".לספר יש פוטנציאל אדיר - רעיון מקורי למדיי, דמויות עגולות ומתעתעות - דבר שתמיד משך אותי, אני שונאת דמויות מאופיינות מידי סטייל ה"הטוב,הרע והמכוער" וכתיבה משכנעת, אך משהו שאני לא בדיוק יכולה לשים עליו את האצבע התפספס שם. הייתה מן תחושה שלכותבת הייתה עצירות בזמן הכתיבה (מטאפורית,מטאפורית) ואולי זה מה שמסביר את הכתיבה המאופקת מדיי. ג'ון איגן בן ה11 הוא סוג של גלאי שקרים אנושי, כפי שהוא מגדיר את עצמו ואנחנו בעצם נחשפים לסיפורו האמיתי עד כאב (עם כל האירוניה שבדבר). הכישרון של ג'ון הופך לאובססיה, לטירוף ומרדף אחר השקר הבא. הייתה מן תחושה שהוא לא רואה אנשים, אלא שקרים עם גוף, שהוא לא מדבר עם אנשים לשם השיחה, אלא רק אורב לשקר הבא שייפלט להם. לא פעם עלו בי תחושות רחמים כלפיו במהלך הקריאה וכן, לא פעם תהיתי אם לפעמים לא עדיף שקר יפה על פניי אמת מכוערת. למרות תחושת ההחמצה שנשארתי איתה לאחר הקריאה, כי הספר לא באמת מיצה את עצמו והסוף פרום מידיי, בכל זאת החלטתי להגדיר אותו כספר טוב כי משהו כן קרה שם, דברים קרו שם מתחת לפני השטח, גם אם היה קשה להבחין בהם. דבר נוסף הוא הדמויות. הדבר הבולט בספר, הוא הדמויות. אין עלילה מיוחדת שתופסת אותך, הסוף מעט חסר פואנטה אבל הדמויות הן הכוכבות העיקריות של המופע המיוחד הזה וזה מה שבעיקר תפס אותי. עכשו, הדבר שהכי חרה לי (טוב נו, לא הכי, אני סתם מנסה להישמע משכנעת) הוא התרגום המזעזע של שם הספר. איך לעזאזל הם הגיעו מ- carry me down ל"קחי אותי אליי?" טוב שהם לא קראו לזה "קחי אותי שרון" וזהו. פתרונים לאלוהים.

» ביקורות נוספות של כלשהי
» ביקורות נוספות על קחי אותי אלי