אני נוטה לעטוף ברומנטיקה את החיים באירלנד. זה מורכב מהמון סרטים המראים את הארץ היפהפיה הירוקה, על תושביה החסונים, הכנסת אורחים ויחס חם לתיירים בפאבים ומוסיקה שמתנגנת באוזן. את הסיפורים על העבר הלא כל כך רחוק של אירלנד, הכולל עוני וחרפת רעב (כף רגלי השמאלית) אלימות של מאות שנים (בשם האב), דת שולטת בחיי האזרחים (במיוחד האזרחיות) אני נוטה לא לזכור. זה מה שעושה הרומנטיקה.

היילנד כתבה ספר על ג'ון איגן בן ה-11. הוא לא ילד חמוד או חכם במיוחד. לא ילד יפה או מושך באיזשהו אופן. זה באמת ילד, שבגילו הצעיר אינו מבין מספיק טוב את העולם סביבו, כמו שילד בן 11 הוא במציאות. אבל אנחנו לא רגילים לסיפורים כאלה. אנחנו רגילים לקרוא שהגיבור - בן 11 - הוא חמוד ובעל יכולות ותובנות שלנו, המבוגרים, לוקח עשרות שנים להגיע אליהן.

ג'ון מאפיין את עצמו כגלאי שקר אנושי. הוא רוצה להיכנס לספר השיאים של גינס על כשרונו זה. הסופרת מדגימה לנו עד כמה שברירית היא הערכתנו העצמית: ג'ון - האובססיבי לאמת - אינו מצליח להבחין בשקרים שמספרים לו הקרובים אליו ביותר, בכוונות טובות וכוונות רעות ועולמו, המסובך במילא, מסתבך עוד יותר כשהוא מנסה לפעול על פי מה שהוא חושב שהיא האמת.

זה ספר כתוב היטב אך עצוב וקשה לקריאה: הוא עוסק באמת ושקר, בהתבגרות, ובמהות הילדות. והוא עושה זאת בלי האלחוש של הרומנטיקה. מסקנתו היא שהחיים קשים, במיוחד בתפר שבין ילדות ובגרות, אין חמלה וקשה למצוא אפילו מעט יופי בעולם העוסק ב"אמת" ו"שקר" כנושא מרכזי. מי שמוכן להתעמק באמיתות שעל בסיסן יש הסכמה כוללת - ימצא את הספר הזה מאלף.

ספר מדהים,שובה לב
הספר מספר על ילד בן אחת עשרה ששמו ג´ון איגן,אשר ניחן בכישרון מיוחד ויוצא דופן לגלות שקרים של הוריו וכל מכריו, על אף שזה עלול לגרום לצרות וויכוחים מיותרים עם הוריו,ויתרה מזאת ,הוא דיבר בצורה גסה והתנהג באגרסיביות בעת שניסה להצדיק את דבריו ומעשיו, הוא זיהה את השקר לפי הבעות פניו ושפת גופו של האדם העומד מולו.
השקר הפך לאובססיה, הוא חשד באביו, חשף את מעשיו הנלוזים.
ג´ון כלל לא היה מודע להשלכות מעשיו, ולאן הם עלולים להוביל אותו, משפחתו הייתה על סף התפרקות.
הדמיון המפותח שיש לג´ון הוא בזכות קריאה מרובה של מגוון ספרים,אגב, התחברתי מאוד לרעיון של דיוויד רוש, המורה של ג´ון אשר הקים ספרייה וירטואלית, בבית הספר בכדי לפתח את הדמיון של הילדים, והיה בינו לבין ג´ון קשר הדוק, אפילו אחרי שעברו הוריו לבאלימון,שמרו על קשר,והמורה ביקר אותו בבית.
התחברתי מאוד לביטויים ההומוריסטים שהשתמש בהם מעת לעת.
אני חייב לציין,שהתמונה בכריכה הקדמית של הספר מאוד אופיינית לאופיו הסקרני של ג´ון.
מומלץ בחום.

אני לא מבינה מה עבר בראש של הסופרת כשהיא כתבה את הספר!

העלילה הייתה דומה להליכה בערפל סמיך - הכול נראה מטושטש וכבד. הדברים היחידים שנראו מתוכו, בהם אפשר היה להתמך, תמיד התפוגגו. - כך בעלילה, כל פרט שהעלה עניין וסקרנות להתפתחות כלשהי, הסופרת פשוט חתכה וזרקה!

הספר ריק מתוכן ממשי ורובו מבוסס על תאורי מצב שוליים וחסרי טעם שלא מפסיקים לחזור על עצמם, כמו: קריאה, צפייה בטלוויזיה, אכילת טוסטים, נקניקיות (וכמה נקניקיות?!), שינה, חוסר מעש וכיוצא בזה.
הדבר שהכי ריתק אותי בספר – וזאת לא מחמאה – זה המשפט שניתן לקריאה משני הכיוונים: מי דופק קפוד ים.
הדברים שהכי הטרידו אותי, הם: המעשה של האב בגורים, היחסים של הבן לאמא... והילד עצמו!

הספר לא עורר בי שום דבר חיובי! הוא הביא עימו רק ניכור תהומי, סלידה, מיאוס והמון כעס – הוא כנראה ממש לא בשבילי!
לא ממליצה!!

מכירים את הילד הזה שתמיד באסיפות ההורים המורה אומרת לאמא שלו שיש לו פוטנציאל לא ממומש? אולי הוא אפילו ישב לידכם. זה קצת מה שקורה ב"קחי אותי אלי".לספר יש פוטנציאל אדיר - רעיון מקורי למדיי, דמויות עגולות ומתעתעות - דבר שתמיד משך אותי, אני שונאת דמויות מאופיינות מידי סטייל ה"הטוב,הרע והמכוער" וכתיבה משכנעת, אך משהו שאני לא בדיוק יכולה לשים עליו את האצבע התפספס שם. הייתה מן תחושה שלכותבת הייתה עצירות בזמן הכתיבה (מטאפורית,מטאפורית) ואולי זה מה שמסביר את הכתיבה המאופקת מדיי. ג'ון איגן בן ה11 הוא סוג של גלאי שקרים אנושי, כפי שהוא מגדיר את עצמו ואנחנו בעצם נחשפים לסיפורו האמיתי עד כאב (עם כל האירוניה שבדבר). הכישרון של ג'ון הופך לאובססיה, לטירוף ומרדף אחר השקר הבא. הייתה מן תחושה שהוא לא רואה אנשים, אלא שקרים עם גוף, שהוא לא מדבר עם אנשים לשם השיחה, אלא רק אורב לשקר הבא שייפלט להם. לא פעם עלו בי תחושות רחמים כלפיו במהלך הקריאה וכן, לא פעם תהיתי אם לפעמים לא עדיף שקר יפה על פניי אמת מכוערת. למרות תחושת ההחמצה שנשארתי איתה לאחר הקריאה, כי הספר לא באמת מיצה את עצמו והסוף פרום מידיי, בכל זאת החלטתי להגדיר אותו כספר טוב כי משהו כן קרה שם, דברים קרו שם מתחת לפני השטח, גם אם היה קשה להבחין בהם. דבר נוסף הוא הדמויות. הדבר הבולט בספר, הוא הדמויות. אין עלילה מיוחדת שתופסת אותך, הסוף מעט חסר פואנטה אבל הדמויות הן הכוכבות העיקריות של המופע המיוחד הזה וזה מה שבעיקר תפס אותי. עכשו, הדבר שהכי חרה לי (טוב נו, לא הכי, אני סתם מנסה להישמע משכנעת) הוא התרגום המזעזע של שם הספר. איך לעזאזל הם הגיעו מ- carry me down ל"קחי אותי אליי?" טוב שהם לא קראו לזה "קחי אותי שרון" וזהו. פתרונים לאלוהים.

ספר חסר פואנטה!
נתתי לו צ'אנס וסיימתי אותו עד הסוף אך הוא אכזב.
פעם אחרונה שאני מקשיבה להמלצות ב'לאישה'!

אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי