ביקורת ספרותית על קחי אותי אלי מאת מ. ג'. היילנד
ספר טוב

---

אני נוטה לעטוף ברומנטיקה את החיים באירלנד. זה מורכב מהמון סרטים המראים את הארץ היפהפיה הירוקה, על תושביה החסונים, הכנסת אורחים ויחס חם לתיירים בפאבים ומוסיקה שמתנגנת באוזן. את הסיפורים על העבר הלא כל כך רחוק של אירלנד, הכולל עוני וחרפת רעב (כף רגלי השמאלית) אלימות של מאות שנים (בשם האב), דת שולטת בחיי האזרחים (במיוחד האזרחיות) אני נוטה לא לזכור. זה מה שעושה הרומנטיקה.

היילנד כתבה ספר על ג'ון איגן בן ה-11. הוא לא ילד חמוד או חכם במיוחד. לא ילד יפה או מושך באיזשהו אופן. זה באמת ילד, שבגילו הצעיר אינו מבין מספיק טוב את העולם סביבו, כמו שילד בן 11 הוא במציאות. אבל אנחנו לא רגילים לסיפורים כאלה. אנחנו רגילים לקרוא שהגיבור - בן 11 - הוא חמוד ובעל יכולות ותובנות שלנו, המבוגרים, לוקח עשרות שנים להגיע אליהן.

ג'ון מאפיין את עצמו כגלאי שקר אנושי. הוא רוצה להיכנס לספר השיאים של גינס על כשרונו זה. הסופרת מדגימה לנו עד כמה שברירית היא הערכתנו העצמית: ג'ון - האובססיבי לאמת - אינו מצליח להבחין בשקרים שמספרים לו הקרובים אליו ביותר, בכוונות טובות וכוונות רעות ועולמו, המסובך במילא, מסתבך עוד יותר כשהוא מנסה לפעול על פי מה שהוא חושב שהיא האמת.

זה ספר כתוב היטב אך עצוב וקשה לקריאה: הוא עוסק באמת ושקר, בהתבגרות, ובמהות הילדות. והוא עושה זאת בלי האלחוש של הרומנטיקה. מסקנתו היא שהחיים קשים, במיוחד בתפר שבין ילדות ובגרות, אין חמלה וקשה למצוא אפילו מעט יופי בעולם העוסק ב"אמת" ו"שקר" כנושא מרכזי. מי שמוכן להתעמק באמיתות שעל בסיסן יש הסכמה כוללת - ימצא את הספר הזה מאלף.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על קחי אותי אלי