בדיוק ברגע בו אני נמצאת בתקופה לחוצה בחיי עם עומס בעבודה, בלימודים, בחיים הפרטיים שלי ואין שום מנוח או שום נקודת אור שתניח אותי בפרופורציה לחיים מגיע הספר הזה ומצליח באופן הכי מפתיע שיכול להיות להפוך את קרביי.
צילה חיון, אישה חזקה מאין כמותה, מגוללת בפנינו את סיפור פריחתה מחדש – מהיותה ניצן ניזוק במדבר יבש משווע למים וחיים היא מעלה את עצמה, קורעת את קליפתה ומוציאה את הפרח היפה והמקסים ביותר שהיא יכולה לתת לנו, את חייה בחזרה והסיפור על כך.
צילה ומשפחתה נפגעו בפיגוע ירי מחריד בדרכם חזרה מחופשה בסיני. צילה היא הנפגעת החמורה ביותר מהאירוע; בטנה שסועה עם חור ירייה גדול, רגלה פגועה קשה וכך גם עצביה ומעבר לכך היא מורדמת במשך זמן מה וישנו חשש ממשי לחייה. אך תושיית הרופאים מביאה להתעוררותה בחזרה לעולם ולהתחלת תהליך שיקום אשרבתחילה מבוצע בבית החולים ולאחר מכן בביתה. כאשר רק בביתה היא מצליחה באמת להוציא מעצמה את המיטב ואט אט, בקשיים אדירים, היא מחזירה לעצמה את היכולת ללכת, לבצע פעולות בסיסיות ולהיות בערך אותה צילה שהיא הייתה לפני הפיגוע.
"רחל לימדה אותי את העיקרון הטיפולי החשוב ביותר שלה. כל מה שיאמרו לך הרופאים שתוכלי לעשות – תאמיני להם. הם יודעים, הם בקיאים באיברי הגוף. כל מה שיגידו שלא תוכלי לעשות – אל תאמיני להם. הם לא מכירים אותך. הם מעולם לא ריפאו אותך קודם." (עמוד 116)
אבל מה מיוחד? הרי מדינת ישראל "זכתה" בתואר אלופת העולם בסיפורים על פיגועים ומשוקמים, נפגעי פוסט-טראומה ממלחמות ומבצעים וצילה אינה השורדת היחידה וסיפורה אינו כה מקורי (ויסלחו לי על חוסר הרגישות שהפגנתי כרגע, יש לכך פואנטה...) למה לי לקחת את הספר שלה לידיים, לפנות לי זמן יקר ולקרוא בו?
אני אתחיל בוידוי שאולי יגרום לכם להבין בפני מה אתם עומדים – אני לא בחורה שאפשר להפחיד בקלות, אני כעת בלימודי הביולוגיה שלי והמטרה היא וטרינריה ולכן פציעות, דם, זוועות כאלה ואחרות לא מזיזים לי (לעיתים אני באמת מרגישה קצת פסיכית, אבל לא זה הוידוי), התנדבתי במד"א ויצא לי לראות דברים אבל את הספר הזה היה לי קשה לעכל באופן מפתיע למדיי. התיאורים אינם ריאליסטיים באופן שיגרום לקורא לרוץ להקיא את ארוחת הצהריים שלו לאסלה הקרובה אבל הם כל כך חזקים וכל כך נוגעים ש בשיא הכנות הרגשתי חור נפער בבטני בדיוק כמו הפציעה של צילה. אין לי כל דרך להסביר לכם את התחושה שעברה בי בכל פעם שהיא תיארה את הכאב שהיא חשה, את אופן החלפת התחבושות או אפילו הזכירה במשפט את הפציעה. הבטן שלי התכווצה, הקרביים שלי התהפכו בתוכה ולרגעים אפילו לא הצלחתי ולא רציתי בכלל להמשיך לקרוא.
עד כדי כך המילים שלה חזקות.
מחובתי לציין שלא כל הספר הוא תיאור אחד גדול של הפציעה, הוא עמוק הרבה יותר. צילה משלבת בסיפורה גם את העבר, את מה שקדם לפיגוע – את החברות המיוחדת שהייתה לה עם מי שנתפסת כשונה ממנה, את חייה הפרטיים עם ילדיה ובעלה ועוד ועוד ותוך כדי כך היא מנסה להכניס לראשנו שהיא לא רק "צילה חיון, אחת הנפגעות בפיגוע הירי" אלא היא צילה חיון, אישה, אמא, אדם. על בסיס זה היא בונה את העבר וההווה ואולי גם קצת את העתיד ועוזרת לנו להתחבר יותר לחייה ולאדם שהיא.
אני לא רוצה לגרום לכם לקרוא את הספר כדי להשביע איזשהו יצר פנימי שרוצה להבין מה החוויה בספר הקשה הזה. אני רוצה שתקראו את הספר על מנת שיהיה לכם בראש שם של נפגע פעולות האיבה ואת סיפורו באופן אישי. על מנת שתכירו ותשמעו לעומק סיפור כואב ואמיתי על מאבק עיקש שאולי לא צלח במאת האחוזים אבל נתן תקווה והשראה לכל המכיר אותו. בהחלט ממליצה.

















