“אוי, כמה שהחיים שבריריים. וכשאתה מגלה כי מידת השליטה שיש לך עליהם היא מוגבלת מאוד, ושאתה נתון לחסדיו של בורא עולם או לשריריותה של המקריות (כל אחד בהתאם לאמונתו), אין דבר יותר מתסכל. וזה כלל לא משנה אם את אישה דתייה (שאוהבת את הספרים של רם אורן) מבית חורון או שאתה חילוני למהדרין (שאוהב את אותם הספרים בדיוק) מתל אביב. התסכול בעינו עומד.

הבוקר של ה- 22.1.1995 היה אמור להיות עוד בוקר שגרתי בחייו של מסמר, החייל הצעיר. עשיתי את דרכי לבסיס, עברתי דרך צומת בית ליד וניגשתי לקיוסק הסמוך כדי לקנות את הקרואסון האהוב עלי. ואז, למגינת לבי, נגזר עלי להתוודע אל האמת הכואבת ההיא. בתוך כמה דקות התרחשו בצומת בית ליד שני פיגועים בהפרש של דקות ספורות. שני פיגועים שגדעו את חייהם של עשרים חיילים במחי יד מפגעת אחת ואשר הרסו את חייהן של עשרים משפחות. לנצח. זוועת עולם שהתרחשה ממש לנגד עיניי.

צילה חיון שבה עם משפחתה מחופשת קיץ על שפת הים, כשמשאת נפשם הייתה לחזור אל שגרת חייהם הברוכה. כמו שצילה מיטיבה לתאר את השגרה בספרה: "מוציאה את הכלים השטופים מסלסילת הפלסטיק האפורה של מדיח הכלים ומניחה אותם במקומם במגירת הסכו"ם. מזלג נוקש במזלגות, סכין נוגע בסכינים, כפית מצלצלת בכפיות. מנגינת השגרה, ידועה וסודית. שיר של יום". אך השיבה אל השגרה של חייהם לא התאפשרה להם. בנסיעתם הלילית הביתה פילח צרור יריות של מחבלים מפגעים את דממת הליל. פילח והוכיח להם, לצערי, עד כמה שליטתם על חייהם מוגבלת. בפיגוע, שהתרחש בסמוך להר גילה באוגוסט 2003, נפצעה צילה באורח אנוש ובתה חמוטל נפצעה באופן בינוני.

שלוש עשרה שנים לאחר האירוע הטראומטי ההוא רוקחת צילה חיון ספר ביכורים אוטוביוגרפי נוגע ומרגש המביא את סיפורה הקשה כהווייתו, ללא כחל וסרק. החשיפה של צילה בפני הקורא היא טוטלית. היא לא חוסכת בפרטים, והתיאורים שהיא מביאה בפנינו הם מצמררים, הופכי קרביים. במובן הכי מילולי של המילים. "היא שופכת את תכולת הפיתה לתוך שקית האינפוזיה הירוקה שמתערבלת מעלי. קרעי הצ'יפס עם הירקות נטחנים במכשיר ונכנסים הישר אל צינורות הברזים המחוברים לי אל הבטן. אני מקיאה ישר אל תוך הבטן הפתוחה שלי. כל הפצעים התמלאו בקיא." קשה לתפוס כמה תעצומות נפש נדרשות מהמחברת כדי להיחשף בפני הקורא ולהביא בפניו משפטים נוסח "החיתול החד פעמי שנפרש מתחת לישבן כבר רטוב כולו. האחות נעתרה לתחינתי שלא לסגור אותו, שלא יגרד בירכיים הפצועות".

רגע, רגע אחד. לפני שאתם מפסיקים לקרוא את הסקירה וממלמלים לעצמכם משפט נוסח "לעזאזל עם המסמר הזה. מה הוא מכניס לנו עכשיו את כל הדיכאון הזה, כאילו שאין לנו מספיק צרות בחיינו הפרטיים"... אז זהו, שלא. לא כפול ומכופל: לא דיכאון ולא צרות בחיים הפרטיים. לא זו בלבד שהספר איננו מדכא, אלא שניתן לשאוב ממנו כמויות בלתי נדלות של תקווה. תקווה זכה וצרופה במיוחד. ובאשר לצרות בחיים האמתיים? תאמינו לי שאחרי שתקראו את הספר תברכו על כל "צרה" בחייכם הפרטיים...

צילה חיון מיטיבה לשזור בספר קרעי קרעים של הומור שמוסיף המון. "אני לא ג'וק," היא פונה אל האח המטפל, ומוסיפה כשחיוך על פניה "חאלד, כשאצא מפה, אזמין אותך לקוקטייל אמתי. במקום שווה".
שמחה ועצב, אושר ויגון, תעצומות נפש ושברון לב. את כל בליל הרגשות הללו מביאה בפנינו צילה חיון, והיא עושה זאת עם הרבה חמלה, רגישות ואהבה, באופן שבו הקורא חש הזדהות מלאה. במשפטים רבים צילה מצליחה לשזור ממש באותן המילים גם שמחה וגם עצב. "נמלאתי שמחה. ביקשתי להחליף מיד לחלוק הכתום, העליז. כתמי הדם והפולידין שבצבצו מתוך התחבושות וכיסו אותו לא קלקלו את חדוותי. הייתי אישה בחלוק כתום. לא עוד חולה מן המניין בבית החולים".

השפה של צילה חיון היא עשירה, צבעונית, לעתים פיוטית, אך תמיד בגובה העיניים. "כף הרגל הייתה ארץ רחוקה, בלתי מושגת. אני יכולה לראות אותה, היא מוחשית עד כאב, אבל אינה מרגישה דבר. לא תבחין בחום המים עד שהעור יישרף. גרדי בציפורניים, שרוט וחפור, והיא לא תחוש דבר".

מסקרנת במיוחד עבורי הייתה ההתייחסות של המחברת לבורא עולם, על רקע היותה אישה דתית. ההתייחסות האמביוולנטית מובאת בצורה מרגשת במיוחד. "פניתי לאלוהי הצדק ולאלוהי החסד והרחמים, ובאתי אתו בחשבון ופתחתי ספרים. והצבעתי על סבותיי הצדיקות ועל ילדיי הטהורים שהבאתי לעולם ואני אמם. וביקשתי רחמים. והדבר לא אירע".

סיפור השיקום המופלא של צילה חיון יכול להוות מקור עצום לתקווה עבור כל קורא שעומד בפני מרעין בישין בסדר גודל שמולו היא עמדה: פיגוע, תאונת דרכים, מחלה קשה. ועבור אלו שמתמודדים עם צרותיהם הקטנות והיום יומיות, למקרא הספר הם לבטח יפלטו אנחת רווחה...

ספר נפלא.”

“בדיוק ברגע בו אני נמצאת בתקופה לחוצה בחיי עם עומס בעבודה, בלימודים, בחיים הפרטיים שלי ואין שום מנוח או שום נקודת אור שתניח אותי בפרופורציה לחיים מגיע הספר הזה ומצליח באופן הכי מפתיע שיכול להיות להפוך את קרביי.
צילה חיון, אישה חזקה מאין כמותה, מגוללת בפנינו את סיפור פריחתה מחדש – מהיותה ניצן ניזוק במדבר יבש משווע למים וחיים היא מעלה את עצמה, קורעת את קליפתה ומוציאה את הפרח היפה והמקסים ביותר שהיא יכולה לתת לנו, את חייה בחזרה והסיפור על כך.

צילה ומשפחתה נפגעו בפיגוע ירי מחריד בדרכם חזרה מחופשה בסיני. צילה היא הנפגעת החמורה ביותר מהאירוע; בטנה שסועה עם חור ירייה גדול, רגלה פגועה קשה וכך גם עצביה ומעבר לכך היא מורדמת במשך זמן מה וישנו חשש ממשי לחייה. אך תושיית הרופאים מביאה להתעוררותה בחזרה לעולם ולהתחלת תהליך שיקום אשרבתחילה מבוצע בבית החולים ולאחר מכן בביתה. כאשר רק בביתה היא מצליחה באמת להוציא מעצמה את המיטב ואט אט, בקשיים אדירים, היא מחזירה לעצמה את היכולת ללכת, לבצע פעולות בסיסיות ולהיות בערך אותה צילה שהיא הייתה לפני הפיגוע.

"רחל לימדה אותי את העיקרון הטיפולי החשוב ביותר שלה. כל מה שיאמרו לך הרופאים שתוכלי לעשות – תאמיני להם. הם יודעים, הם בקיאים באיברי הגוף. כל מה שיגידו שלא תוכלי לעשות – אל תאמיני להם. הם לא מכירים אותך. הם מעולם לא ריפאו אותך קודם." (עמוד 116)

אבל מה מיוחד? הרי מדינת ישראל "זכתה" בתואר אלופת העולם בסיפורים על פיגועים ומשוקמים, נפגעי פוסט-טראומה ממלחמות ומבצעים וצילה אינה השורדת היחידה וסיפורה אינו כה מקורי (ויסלחו לי על חוסר הרגישות שהפגנתי כרגע, יש לכך פואנטה...) למה לי לקחת את הספר שלה לידיים, לפנות לי זמן יקר ולקרוא בו?
אני אתחיל בוידוי שאולי יגרום לכם להבין בפני מה אתם עומדים – אני לא בחורה שאפשר להפחיד בקלות, אני כעת בלימודי הביולוגיה שלי והמטרה היא וטרינריה ולכן פציעות, דם, זוועות כאלה ואחרות לא מזיזים לי (לעיתים אני באמת מרגישה קצת פסיכית, אבל לא זה הוידוי), התנדבתי במד"א ויצא לי לראות דברים אבל את הספר הזה היה לי קשה לעכל באופן מפתיע למדיי. התיאורים אינם ריאליסטיים באופן שיגרום לקורא לרוץ להקיא את ארוחת הצהריים שלו לאסלה הקרובה אבל הם כל כך חזקים וכל כך נוגעים ש בשיא הכנות הרגשתי חור נפער בבטני בדיוק כמו הפציעה של צילה. אין לי כל דרך להסביר לכם את התחושה שעברה בי בכל פעם שהיא תיארה את הכאב שהיא חשה, את אופן החלפת התחבושות או אפילו הזכירה במשפט את הפציעה. הבטן שלי התכווצה, הקרביים שלי התהפכו בתוכה ולרגעים אפילו לא הצלחתי ולא רציתי בכלל להמשיך לקרוא.
עד כדי כך המילים שלה חזקות.

מחובתי לציין שלא כל הספר הוא תיאור אחד גדול של הפציעה, הוא עמוק הרבה יותר. צילה משלבת בסיפורה גם את העבר, את מה שקדם לפיגוע – את החברות המיוחדת שהייתה לה עם מי שנתפסת כשונה ממנה, את חייה הפרטיים עם ילדיה ובעלה ועוד ועוד ותוך כדי כך היא מנסה להכניס לראשנו שהיא לא רק "צילה חיון, אחת הנפגעות בפיגוע הירי" אלא היא צילה חיון, אישה, אמא, אדם. על בסיס זה היא בונה את העבר וההווה ואולי גם קצת את העתיד ועוזרת לנו להתחבר יותר לחייה ולאדם שהיא.

אני לא רוצה לגרום לכם לקרוא את הספר כדי להשביע איזשהו יצר פנימי שרוצה להבין מה החוויה בספר הקשה הזה. אני רוצה שתקראו את הספר על מנת שיהיה לכם בראש שם של נפגע פעולות האיבה ואת סיפורו באופן אישי. על מנת שתכירו ותשמעו לעומק סיפור כואב ואמיתי על מאבק עיקש שאולי לא צלח במאת האחוזים אבל נתן תקווה והשראה לכל המכיר אותו. בהחלט ממליצה.”