יש משהו מאוד מרתיע בלקרוא ספר ביכורים של תסריטאי.
לבעלי מקצוע זה, ישנה נטיה לקצר משפטים ולדחוס לתוכם תיאורים במינימום זמן
ככה קל יותר לבנות סצנה ואם אתה מבין כמה מושגי קולנוע בסיסים, כמעט ניתן לדמיין את פעולות המצלמה על הדמויות; הנה כעת היא מתמקדת בזום-אין על השחקן הראשי.
מקרבת את העדשה למצחו נוטף הזיעה, עיניו הכחולות בולטות באימה וזולגות מהן דמעות, הפה מתעוות ושיניו נושכות את שפתיו עד זב דם.
הוא מפחד, הוא כמעט משותק מאימה.
באיטיות היא מבצעת פעולת זום-אאוט וחושפת את חולצת הטי-שירט הרטובה, הידיים הלחות, האגן והרגליים.
הן רועדות כעת ללא שליטה משהו עובר עליו, משהו לא טוב. אולי התקף פאניקה או התקף חרדה או התקף לב.
קאט והנה עוברים לסצנה אחרת לגמרי: משפחה יושבת בסלון, מפטפטת עצמה למוות. ההורים מקטרים, מתלוננים, מתווכחים על דבר מה.
אינם מבינים לנפשו של בנם, מנסים להפכו למשהו שהוא לא, לשנות אותו, לעשות ממנו גבר.
הוא מטיח בהם דבריו, אומר שלעולם לא ישתנה ושיפסיקו לנסות.
הטונים עולים, המצלמה מתמקדת בגבו של הגיבור, איננו רואים את פניו אך ניתן להבחין בהבעתם של הוריו. הם מתוסכלים, כועסים ומיואשים ו...דיזולף, התמונה נמסה אל מסך אפל ומושחר.
יום חדש נולד.
קראתי בעבר יצירה של סופר שלמד תסריטאות, גפלה שמו, ״עולם הסוף״.
כל העלילה הרגישה לי כמו קולאז׳ שלווה משלל סרטים קלאסיים בדיוניים שראיתי בנערותי.
תהיתי מהיכן נובעת המקוריות אם העלילה כה מוכרת ולקוחה ממבחר סרטים וספרים שקרא ולמרבה הפלא, גם אני.
זה אכזב אותי והפחית רבות מערכו של הכותב.
הישראלי הנצחי מציג בפנינו שינוי מרענן: משפטים קצרים ותיאורים קולעים.
מה זה קולעים? כמו קליע הנורה מאקדח לכיוון ראשו של אדם, היישר למצח.
טווח יריה: אפס
תוצאה: נתזים וחלקי מח עפים לכיוונך ואין אפשרות להינצל מהם.
פעם ראשונה שאני נהנית כל כך משילוב של פרוזה וקטעי תסריט המשולבים בתוך העלילה; כמו סרט בתוך סרט.
לא יכולתי להפסיק לקרוא ולהתפעל מהקצב הרצחני של המילים, מהטלטלה שעוברת על הגיבור שאף הוא, תסריטאי במקצועו.
בשלב מסויים אף קשה היה להבחין אם מדובר בחייו האמיתיים או שמא חי בסרט הזוי שמוחו הקודח הגה.
מהי המציאות ומהו הדמיון? האם הוא ער או ישן? שולט או נשלט?
הגיבור, בן לעולים מברית המועצות מנסה למצוא את עצמו בכיאוס הישראלי התל-אביבי. להתמודד עם השפה, התרבות והאנשים.
הוא לומד מהוריו שרצוי לשנוא את הישראלים, את המזרחים, את השפה.
אין מה לחפש במדינת הלבנט וכדאי להסתלק ממנה כמה שיותר מהר.
הוא מנסה מזלו באירופה וארה״ב אך כל אימת שעוזב את גבולותיה של ישראל תופעה נוראית מתרחשת בגופו, מעין חולי וחוסר אונים כמו אות קין; נגוע, מצורע, פגוע.
יהודי.
ניסן שור לא נרתע מלהעלות נושאים פוליטיים טעונים, עדות וכינויים: רוסי מסריח, ישראלי מטומטם, מרוקאי מטונף וכל המרבה הרי זה משובח.
זאת המציאות כפי שאף אחד לא מעוניין לתאר אך בהחלט שרירה וקיימת.
התחברתי מאוד לבעיה היהודית, הקיום הנצחי שלנו כישראלים ואיך אנו מרגישים ביחס לבני הלאום השונים, העילאיות שלנו כלפיהם.
הם לא מבינים, קרים, חסרי רגשות ורודפי ממון.
אני גרה בארה״ב ובזה לאמריקנים; חושבת, נושמת, קוראת וכותבת עברית. כאן אוכלים אותי הגעגועים לשם וכשאני שם, אני מתענה ומחפשת שקט.
מבקשת מסתור מהמולת העיר הבלתי פוסקת, רוצה להפסיק את הזמזום הבלתי פוסק של החיים, החדשות המחרידות בטלוויזיה, הרעש, הלכלוך, המנהגים...
ההתלבטות בספר מועברת באופן ברור; האם שם יותר טוב מכאן ולהיפך.
התחבטות ללא הפסק.
עטיפת הספר היא ללא ספק מבין המקוריות בהן נתקלתי.
בעיני, אין חשיבות בדרך כלל למעטה החיצוני או לכותרת.
אך הפעם כן; אף יהודי גדול שמתוכו יוצאות זוג רגליים והוא תלוי בין שמיים וארץ.
תלוש. לא לכאן ולא לשם.
היהודי הנודד, הישראלי הנצחי.
אני!
מעולה ולא פחות מזה.










![העלמה אלזה [מהדורת 2022]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1007434.jpg)




