ביקורת ספרותית על הישראלי הנצחי מאת ניסן שור
בזבוז של זמן

---

אוקיי, אז בתכלס הספר הזה מתיימר להיות ספר "חכם", אך ההרגשה הייתה שעובדים עלי. הפרק הראשון כתוב טוב, אבל פה פחות או יותר זה נגמר. היה לי איתו נורא קשה בהמשך. המחבר כמו זורק את דעותיו על הדף, עד לכדי רמה שאתה לא מאמין לדמות הראשית אלא משתכנע שניסן שור הוא הוא בעצם הדמות המספרת. האבא לא מאמין בבנו, ואחרי זה הבן לא מאמין ביכולת הכתיבה שלו, משתכנע שהוא תסריטאי כושל, ומאשים את כל העולם. ראבאק, נחנקתי. מילים על גבי מילים שלא מתחברות לכלום. תפסיק להתבכיין! זה כל מה שרציתי לצעוק. וזה מוזר, כי אחרי הטרילוגיה של קרל אובה קנאוסגורד, הרגשתי את הכאב של הילד, גם כשחנק את הדמעות שלו עם הכרית. כי זה סופר באותנטיות, וממקום כואב. וחשוף ופצוע. והכי לא בכייני בעולם. ופה - המשכתי לקרוא, מתוך אמונה שישתפר. אבל הפרקים נהיו מוזרים ומוזרים עד שלא הבנתי איך הם מתקשרים אחד לשני, או אם יש פה משהו באמת משמעותי שאקח מכל העניין. ולא, להתבייש בעצם היותך ישראלי במדינת ישראל ולטוס לכל חור אחר, רק בשביל לחזור בסוף לארץ, לא היה עבורי משמעותי מספיק. הרעיון אולי יפה. אבל כמו שבע השורות בתחילת הספר שאומרות, "אין עתיד", אז אין, באמת אין. גם אין נקודת אור. מ-צ-ט-ע-ר.

» ביקורות נוספות של Ori
» ביקורות נוספות על הישראלי הנצחי