את <mark>ניסן שור</mark> ראיתי לראשונה בעונה האחרונה של התוכנית "בואו לאכול איתי" בכאן 11. דמותו הצבעונית והלא קונבנציונלית סקרנה אותי והצליחה לעורר בי עניין, כך נזכרתי שמונח לי ספר שלו על המדף וכעת הגיעה שעתו.

הסיפור עוקב אחר דמות ראשית ללא שם. גבר שנולד בישראל להורים מהגרים מרוסיה. כל חייו חי תחת צילם של הוריו שהרגישו זרים בארץ לא שלהם. הוא לא היה מספיק רוסי בשביל הוריו ולא מספיק ישראלי בשביל חבריו, כאשר

יש משהו מאוד מרתיע בלקרוא ספר ביכורים של תסריטאי.
לבעלי מקצוע זה, ישנה נטיה לקצר משפטים ולדחוס לתוכם תיאורים במינימום זמן
ככה קל יותר לבנות סצנה ואם אתה מבין כמה מושגי קולנוע בסיסים, כמעט ניתן לדמיין את פעולות המצלמה על הדמויות; הנה כעת היא מתמקדת בזום-אין על השחקן הראשי.
מקרבת את העדשה למצחו נוטף הזיעה, עיניו הכחולות בולטות באימה וזולגות מהן דמעות, הפה מתעוות ושיניו נושכות את שפתיו עד זב דם.

שני ז'אנרים חביבים עליי הם דיסטופיות והיסטוריות-אלטרנטיביות, ו<mark>ניסן שור</mark> שילב פה בין שניהם וחיבר אותם אל ההיסטוריה של מדינת ישראל והתנועה הציונית.
הספר נפתח בתלייתם של כל מנהיגי התנועה הציונית - בן גוריון, מנחם בגין, יצחק שדה ויגאל אלון. בכך, חשבו הבריטים, יחסלו את השאיפות הלאומיות של הציונים.
כנגד זאת, אחד אבינועם טובולסקי, הומוסקסואליסט (כך כתוב בספר, וחשוב לזכור - בשנות הארבעים, על כל המשמעויות

גיבור הספר הוא איציק שטורמן בחור צעיר שנפצע ברגליו במלחמת לבנון הראשונה. השנה היא 1983 ואיציק עובד כדייל למרות שיש לו פחד טיסה.
איציק נוחת לראשונה בחייו בניו יורק. יותר מכל הוא רוצה לברוח מאמו החונקת ומאביו המדוכא. וגם לשכוח את טראומת המלחמה והפציעה שלו.
אמו של איציק מוסרת לידיו חבילה מיוחדת אותה עליו להביא לבן דודו המתגורר בברייטון ביץ'.
הספר מתאר יום בחייו של איציק בניו יורק בו כל מה שלא תכ

אוקיי, אז בתכלס הספר הזה מתיימר להיות ספר "חכם", אך ההרגשה הייתה שעובדים עלי. הפרק הראשון כתוב טוב, אבל פה פחות או יותר זה נגמר. היה לי איתו נורא קשה בהמשך. המחבר כמו זורק את דעותיו על הדף, עד לכדי רמה שאתה לא מאמין לדמות הראשית אלא משתכנע ש<mark>ניסן שור</mark> הוא הוא בעצם הדמות המספרת. האבא לא מאמין בבנו, ואחרי זה הבן לא מאמין ביכולת הכתיבה שלו, משתכנע שהוא תסריטאי כושל, ומאשים את כל העולם. ראבאק, נחנקתי. מ

גם מסמך היסטורי מרתק, וגם "אלבום סיכום" עבור כל אלה שחוו את הסצנה בשנות התשעים או ראשית שנות האלפיים, לפני עידן הפלסטיק המחריד והמשעמם של חיי הלילה התל אביביים, כשהם עוד היו תרבות-נגד אמיתית. אוי, אלנבי 58...
אחד הקווים המרתקים בספר הוא הקו המפריד הברור שבין הדיסקו לרוק, ההומואים לסטרייטים, המדוכאים למדכאים, השחורים ללבנים. כשבוחנים את כל התרבות הפופולרית של החמישים שנה האחרונות על פי הקו הזה שמ

<mark>שור</mark> ניסה לכתוב דיסטופיה; מה היה קורה לו הבריטים היו ממשיכים למשול בפלסטינה ולא הייתה קמה מדינת ישראל? האם התרבות הייתה משגשגת? האם הציונות הייתה גוועת? איזה סוג של אנשים היו חיים אז? בעד או נגד השלטון? לא ברור. הדמות הראשית בעלילה: אבינועם טובולסקי היא עלובה, פתטית ומעצבנות ברמות על: גבר הומוסקסואל חסר טעם בבגדים נבחר ע״י נציגים בריטים להיות מריונטה, בובה על חוט שתנהל את המדינה ללא החלטות או השפעה

הייתי צריכה לדעת זאת מהרגע הראשון.
מיד כששלפתי את הספר מהתיק חשתי במשקלו הכבד. רגע לפני שהנחתי אותו במדף הספרים הממתינים לקריאה בדקתי כהרגלי את מספר העמודים. הופתעתי. 279 העמודים לא התאימו לכובדו של הספר. מששתי דף-שניים. הם היו עבים מהרגיל. מוזר. אין זה ספר דקיק שיש לעבות את מראהו. לרגע עלה בדעתי לגשת לשכנה הבשלנית שלי, שבמטבחה מככב משקל, לשקול את הספר ובנפרד גם ספר אחר של אותה הוצאה שנמצא אצלי ו