ביקורת ספרותית על שומרת אחותי מאת ג'ודי פיקו

---

עולם יקר. זו אני, האופה בתלתלים.
אין לי חיים, אז אני עסוקה בלשכנע את פפריקה מיודעתנו לעשות איתי שטויות. והיום: כתיבת ביקורות, שורה-שורה.
אנחנו נהנינו, אתם תסבלו. ביי.
(אני בכתב מודגש, פפריקה בלא)
הימלטו על נפשכם כשיתעורר הצורך.
ספויילריםםםם

אז שומרת אחותי. מה יש לנו לומר על שומרת אחותי?
בואי נתחיל מהעובדה שאם לא הייתי קוראת את תאריך ההוצאה הייתי אומרת "פףף, מישהי מנסה להעתיק מג'ון גרין"
בואי נמשיך עם "פפפף" בכל אופן.
נשמע טוב. ובדף הספר כתוב "סופרת רבי המכר". אותי זה משעשע
ויש לך משהו לומר על זה? כלומר, חוץ מ"טיפשות ההמונים"? היא באמת סופרת רבי מכר. למרבה הצער.
שלא בכיתי.
איזה צירוף מקרים! גם אני!
(אבל בכיתי מצחוק בקטעים המרגשים. זה נחשב?)
את בושה לאנושות. בכל אופן, בואי נאמר קודם כל שהוא מושקע, ייאמר לזכותו.
והרבה יותר טוב מהסרט.
ראית את הסרט?
אכן. הוא רצח את הנשמה של הסיפור, בהנחה שהיתה לו כזאת.
אני מבינה שלא הפסדתי הרבה. אז כן - הוא מעניין. ויש בו דמויות טרגיות עד טרגיות ביותר.
וגם דמויות טרגיוֹֹת עד קומיוּת. קייט, למשל.
וסיפור אהבה פתטי.
כן, סיפור האהבה. רוצה לשטוח את המשנה הסדורה בקשר למה הופך סיפור אהבה למבחיל?
תמיד :)
העניין עם מריבות אוהבים בספרות הוא קצת מוזר. היית מניח שמאחר ומריבות הן כל כך נפוצות, אנשים ידעו איך זה עובד; אבל לא. בספרות, ואני מתכוונת בעיקר לז'אנר הרומנטי, מריבות ופרידות מתרחשות סביב אי הבנות מטופשות להחריד -
"לא, אל תגיד. אני לא מסוגלת לשמוע אותך יותר. ביי לנצח"
"הא, נפגשנו שוב. היה לך משהו להגיד לי?"
"כן, שפעם קודמת ניסיתי להגיד לך ששלטו בי חייזרים זומבים ולכן התנהגתי כמו אידיוט. בעצם בואי נחיה באושר ועושר. התסלחי לי? ותתני לי לדבר מדי פעם, למען השם?"
בדיוק! או -
"אני יודעת מה אתה עומד להגיד. אל תגיד את זה."
"אוקיי, בדיוק עמדתי להציע לך נישואין, לא להיפרד ממך. אבל סבבה, אני אשמור את זה ביני לביני."
יאפ.
הבאג החילופי הוא "אני לא רוצה שתיאלצי לחיות בחברת מגבלה איומה כלשהי שלי ולכן אעמיד פנים שלא אכפת לי ממך ואשבור את לבך על הדרך, אבל היי, הצלתי אותך מחיים לצדי!"
ואז הקורא(ת) יכול(ה) לשבת על קצה הכיסא, לכסוס ציפורניים ולקפוץ כשהסוף הטוב מגיע. יאי עולם.
כן, אחרת על מה בדיוק היינו מדברים לאורך 446 העמודים שבספר הזה?
(לא מאמינה שבאמת נכנסתי לדף הספר ובדקתי)
(די)
יפה. אני חושבת שיש לך את זה, שקלי הסבה לז'אנר הרומן הרומנטי.
אז זו הבעיה של סיפור האהבה כאן. הדמויות אחלה, הקונפליקט קונפליקט, אבל כשבאמת תתחתנו, חבר'ה, אנא טרחו לדבר עם הילדים שלכם מדי פעם ולא רק לנסות לשדר להם בטלפתיה "אני אוהב אותך ולכן לא מדבר איתך כי אני פוחד לצעוק בטעות כי לא סידרת את החדר"
מפחיד אותי אפילו לחשוב על הילדים של קמבל וג'וליה. בואי נדבר על ג'סי.
יקירי, למה שלא תשב להתמכר לטלפון כמו כל מתבגר? פירומניה היא הפתרון, באמת?
(זה אקזוטי) (ומסתדר עם שאר הסיפור, אז למה לא)
(ונשות סנדלרים הולכות יחפות ובנים של רופאים מתים צעירים, אז זה גם מתוחכם)
בום.
תגידי לי שזיהית את הרפראנס לאן שרלי...
גילברט לנצח.
הו גילברט.
אז הבעיה שלי עם שומרת אחותי היא חוסר סבירות, טרחנות ומופרכות.
הי, רגע, אנחנו לא מדלגות עכשיו לשורה התחתונה. יש לי כל כך הרבה מה לומר על שרה.
לכי על זה.
הרעיון המקורי חזק: אנחנו רגילים לראות בהורים אחראים על טובת הילד. אבל מה קורה כשטובתם של כמה ילדים עומדת על הפרק? כשהורה מקבל החלטות לטובת ילד אחד, לרעת האחר?
אני לא יודעת איפה הדפקט, אבל לא הצלחתי להזדהות עם שרה. אולי בעובדה שבריאן מסוגל (בקלות לא אמינה בעליל) לראות את כל הצדדים, ושרה לא. אולי באהבה הלא מסויגת לכאורה לקייט, אבל אם יש ביניהן יחסים כל כך טובים למה לעזאזל קייט לא מצליחה לומר לה את מה שהיא מבקשת לבסוף מאנה? (אולי לך יש עוד רעיונות…?)
ואולי סתם כי היא בכיינית טרגית בוהו
תמיד אופציה שצריך לקחת בחשבון.
זה קטע נגיד. למה הם כולם כל כך אומללים. למה סצנות של משחקים או שטויות צריכות לקבל משמעות דרמטית עצובה. ככה לא נראים החיים, זה כל כך לא אמין.
כי זאת ג'ודי פיקו, זה למה. אבל נגעת פה בנקודה חשובה: החיים.
גדלתי במשפחה מאוד ורבלית, אבל כשאנחנו צורחים אחד על השני, אנחנו לא תמיד עושים את זה ברהיטות מדהימה. כשאתה עצבני אתה מתנשף, הקול שלך נסדק ואתה יורד לרמת ה"תסתום" "תסתמי את" אחרי שלושה משפטים.
תסתמי.
תסתמי את!
והסוף. זה לא היה נחוץ לאף אחד, בתור התחלה. אבל מילא - אפילו לא הרגשתי שזה אמין. מתים, ואז מה? הו בואו נשמע איך כולם התבגרו? לא פותרים דברים בעזרת מוות, ג'ודי.
(את חייבת לראות את הסרט ולתפוס מה זה סוף באמת דפוק)
עוד בעיות?
*ספוילר* קייט מתה וכולם מתבגרים ופשוט אין פאנץ' ליין.
חוץ מ"העולם מורכב" אבל בשביל ללמוד את זה שרדתי 13 שנות לימוד.
טוב, לא כולנו שרדנו.
והקטע עם בתי משפט. אני לא רוצה לנפץ מוסכמות אבל בית משפט זה מקום משעמם. ועורכי דין עסוקים בהתפלפלות על דקויות ועל סמנטיקה ובפשפוש בכרכי חוקים עבשים ובסעיפים כמו 134ג' יותר מבהתנצחויות מילוליות מזהירות. רק אומרת.
אבל מעניין לקרוא על זה, אז למה לא לקשקש קצת.
כי הכל נשמע מלהיב מכדי להיות אמיתי. וכי מישהו עלול בסוף ללכת ללמוד משפטים בגללה, ואז הוא יתבע אותה באבי אביה.
תכלס XD מה כן נחמד? זאתי (אחותה של קייט) חביבה. הקונפליקט מעניין. שווה לקרוא כדי לקטול.
אנה. אנה נהדרת. היא לא הצליחה לקלקל אותה לגמרי. אבל קוראים לה אנדרומדה? באמת?
אה כן קוראים לה אנההה
תודה לך.

לגמור?
אני מניחה שנצטרך, מתישהו.
שמרת איזו שורת מחץ בשרוול? כי אם לא, לי יש.
לכי על זהה
“There are no happy endings.
Endings are the saddest part,
So just give me a happy middle
And a very happy start.”
זוהי תחילתו של מפעל הביקורות שלנו, והיא היתה התחלה עליזה מאוד, לדעתי.
מאוד. נראה לי שג'ודי פיקו פספסה את השיעור שבו דיברו על מה זה "שמח" אבל שיהיה.
(מאיפה זה?)
(של סילברסטיין)
(תודה, ידעתי)
(ידעתי, אבל לא רציתי להגיד)
בכל אופן. אנחנו היינו אנחנו, אתם הייתם אתם, והשעה היתה, ובכן, אתם לא רוצים לדעת. היה כיף.
תודה על הדמעות.
דמעות? מה לא סיפרת לי?
אאוט! אאוט!
תסתמי.
את נראית כמו קוף ואני אגיד אותך לאמא.
טוב טוב אני חוזרת בי.
תודה על הדגים.
יאמי דגים.
את טבעונית, דארלינג. ואלרגית. (ואת בבירור לא דולפין. הייתי יודעת אם כן.)
*%^#*$$#^#*%
אוקיי. לילה.

» ביקורות נוספות של בייקר&פפר קטסטרופה בע
» ביקורות נוספות על שומרת אחותי