ביקורת ספרותית על שמחה גדולה בשמים (בשמיים) מאת אמונה אלון

---

והנה אנחנו שוב. (זו פפריקה)
פה-פה-פם!!!! (זו האופה בתלתלים)
והנושא הערב: "שמחה גדולה בשמים", ואמונה אלון בכלל.
או "איך שוב פעם אנחנו כותבות רק על ספרים שלא כיף לנו איתם? הממ."
הזדמנות להתעטף בגלימת מבקר הספרות אנין הטעם, לדעתי. אבל אנחנו סוטות מהנושא.

אז: למה נהניתי לקרוא את שמחה גדולה בשמים בתור עלילה חביבה אבל יצאתי בתחושת פספוס.
אני לא נהניתי. אני לא אוהבת לקרוא על גיבורים שמתפלשים במיצים של עצמם, יושבים לבד בחושך וחיים כקורבן נצחי, כשהם יכולים, במחילה מכבודם, לקום ולעשות משהו.
הספר הולך בערך ככה: יש מישהי, שלומצי נקרא לה (יש לי הרגשה שהיא תתעצבן) ויש לה חיים נורא אומללים כי *ספויילרים* היא אוהבת מישהו -
אני קוראת לו אידיוט מטומטם רכרוכי שעדיף לה בלעדיו. אבל בקצרה קוראים לו יאיר -
והם מצאו זה את זה ונשמות תאומות וכל החארטה. ואז הם הולכים לרב של יאיר
(כדי לקבל את ברכתו לפני החתונה)
(לא נוהג חובה אם שאלתם)
(צעד די… מעניין.) ואז הרב אומר כזה "לא" והם כזה "לא?!" והקורא כזה "לאאאא"
ואז יאיר שלנו שעשוי ממרגרינה מתחיל להסס. וההחלטה ההגיונית הבאה (עכשיו אני מבינה מה זה "מדרון חלקלק") היא ללכת לשאול מקובל.
עכשיו. אני כמובן לא יכולה לדעת בוודאות, אבל די ברור מהספר שהישיבה והקהילה שבהן הוא עוסק מבוססות במידה זו או אחרת על ישיבת מרכז הרב והאברכייה שסביבה. מקובלים הם לא בדיוק עניין מקובל שם.
אז למה הם הלכו אליו באמת?
אני חושבת שהוא מייצג כאן בת קול או משהו, שמאשרת שזאת גזרת הגורל והם באמת לא יכולים להתחתן.
הבנתי. לא נוח פשוט ליצור צרות רגילות בין שני אנשים, אנחנו צריכים שיד תצא מהשמיים ותחטיף להם סטירה! נהדר.
מופרך או לא, יאיר יקירנו משתכנע, הם נפרדים, שלומצ במשבר, היא חוזרת בשאלה, מתחתנת? אני כבר לא זוכרת, אבל יש לה ילדה. והיא הו כה מסכנה כל הזמן, ועל הדרך גם אמא איומה.
ואז יש עניין עם סוף מאוד צירוף-מקרימי שכזה ולקח קודר של "החיים עצובים, אבל בגלגול הבא הם שמחים" וכאלה.
החיים עצובים, אבל הילדים שלנו יראו עולם יותר טוב מזה. (אולי. יש עוד הרבה צדיקים בעולם שיכולים לעכב עוד הרבה דברים, לך תדע)
תכלס. אני כבר מדמיינת את הדור הבא הולך למקובל שיורה עליהם ברק משרביטו והתקרה קורסת וכולם מתים.
(למקובלים יש שרביט? כל יום לומדים דבר חדש)

בכלל, משהו במדרג הזה נראה לי פגום. שם הספר לקוח מדברי המקובל, לפיהם הנישואין יביאו "שמחה גדולה בשמים, אבל ידו של צדיק מעכבת". ההיגיון אומר שהשמים, קרי הקב"ה, עומדים מעל כל צדיק שהוא. נראה לי מוזר שהשמים מחכים דור תמים כי הצדיק הטיל וטו.
עזבי חשבונות שמיים. בתור התחלה, זה פשוט טריק ספרותי מלוכלך. אירועים בסיפור אמורים להוביל זה לזה. תקיעת מקרה פתאומי באמצע הוא קצת כמו נתינת ירושה פתאומית (מחילה מכבוד כמה מהירושות שאני מכירה) או הריגת דמות בתאונה. זה לא שאסור לספר את הסיפור של "מקרה נדיר בו קרה X" אבל כל המסביב צריך להתאים. פלוס, אני לא מעריכה סיפור שאומר "תראו משהו מוזר, ואין לי מה לומר לכם באמת לגבי המשהו המוזר הזה." כך שזה מראש לא ספר שפועל באופן הוגן.
ועוד לא דיברנו על עניין הזוגות.
נכון. הספר מנסה להביא אמירה שחוזרת לצערנו תמיד אצל אמונה אלון: אנשים לא יהיו מרוצים בזוגיות שיש להם. תמיד מישהו יאהב מישהו שיאהב מישהו שיאהב מישהו וזה בחיים לא יסתדר. או שאם שניים אוהבים זה את זה האופי שלהם לא מסתדר (מה זה אמור להביע?) או שהם כבר נשואים לאחרים.
אתה מוצא את עצמך נאנח ואומר, אבל היי, אני מכיר כמה וכמה זוגות שנשואים באושר! ואוהבים אחד את השני! בחייאת ראבק, למה להתחתן אם מלכתחילה לא אהבתם זה את זה?
שלא לדבר על היחס לאהבה כאל גזירת גורל. לא ששתינו בעלות ניסיון עשיר באהבות אמת, אבל בחייאת. תסתכלו רגע מסביב ואז תדברו.
ושוב אנחנו חוזרים אל שתי הבעיות המרכזיות:
א. הגיבורים חיים באומללות נצחית ש
ב. נגזרה עליהם, והם לא יכולים, וגם לא מנסים, להתנער ממנה.
ורק אוסיף שאיני מעריכה את הכתיבה של אמונה אלון במיוחד.
(רויטל, אל תהרגי אותנו. אני יכולה לראות אותך באה וכותבת פה תגובה כל כך חכמה שאוכל רק להרכין ראש בבושה ולהתחרט של דעותיי הספרותיות הנלוזות)
(מצטרפת לבקשה. רחמים. אנחנו עוד צעירות)
(וטיפשות. אבל כן בא לי לשמוע מה יש לך לומר אז שוט)
(מצטרפת להזמנה)
לפני סיום אני מוכרחה לצטט מביקורת אחרת על הספר:
"אגדה שיכולה להתרחש בקלות בכל התנחלות כשרה"
אוי לעזאזל, פפ, אני חיה בהתנחלות לא כשרה :(
זה עניין משפטי את חושבת? האם התנחלויות טריפה יוכשרו בעקבות חוק ההסדרה?
רק אם המקובל יאשר.
(או הצדיק)
אז כן. כשאתה כותב דתי, וכותב על דתיים, אתה יכול לספר לעצמך ולעולם כולו על כתיבה אוניברסלית ולומר שזה הסיפור של שלומציון ויאיר בלבד, והוא לא מעיד על כולם; אבל בעיניים מבחוץ התיאור שלך ייתפס כמתאר חברה שלמה, והקורא מבפנים ינוע באי נוחות ויעבור לספרות מתורגמת. אין מפלט מהגורל הזה.
סוגייה חשובה, ללא פתרון, מלבד לא לכתוב דברים כמו שלומצי.

יש לא מעט פתרונות (כולם לא כמו שלומצי!)
אפשר לכתוב מד"ב או פנטזיה, כמו יואב בלום. אפשר, כמו מיכאל שיינפלד, לכתוב רומן ישראלי סתם, בלי דתיים. אפשר, כמו מירה קדר, לכתוב על דתיים רק עם קצת יותר מורכבות, ועומק, ואהבה. ואפשר גם לא לכתוב. כמוני.
או לכתוב על חתולים!
חתולים הם הפיתרון לכל בעיות האנושות. אני רואה את הסימפוזיון הבא של בשבע: "הציונות הדתית לאן? בעקבות חתולי ארצנו"
פחח בשבע לא מעריכים חתולים. אז אני מחרימה אותם.
זה בסדר. גם חתולים לא מעריכים את בשבע.

» ביקורות נוספות של בייקר&פפר קטסטרופה בע
» ביקורות נוספות על שמחה גדולה בשמים (בשמיים)