ביקורת ספרותית על עיר של נשמות אבודות - בני הנפילים #5 מאת קסנדרה קלייר

---

הספר הראשון שאני נכנעתי ממנו ולא סיימתי.
אני ממש ממש רצינית. מאז שאני זוכרת את עצמי לא נכנעתי מספר: תמיד קראתי אותם עד הסוף ואם לא, הוא לפחות נמצא ברשימת ה"קוראים עכשיו!" שיש לי בפרופיל בסימניה, כדאי שלפחות אדע שלא סיימתי אותו ואולי בעתיד אני אמשיך אותו. כתבתי פעם ביקורת על ספר שהיה ברשימה במשך שנה(!) ועד כמה שנהנתי ממנו.
אבל לא... פשוט לא.

איך בכלל הגעתי לספרי נוער, אחרי שנים שאני לא קוראת אותם?
אני וחברה שלי רשומות באותה ספריה - הספריה נחמדה וממש גדולה. הבעיה (אם אפשר לקרוא לזה בעיה, כן?) היא שאני תמיד עולה למעלה לקומה של המבוגרים והיא נשארת בקומה למטה, עם ספרי הנוער והילדים. לפני כמה ימים, כשהלכנו לספריה, היא ממש התעקשה שאני אשאר יחד איתה והפעם אבחר ספרים ממדור הנוער.
חשבתי לעצמי שזה יהיה סבבה, שאני אשלים סדרות שקראתי ואני אוהב אותן ואשתגע עליהן כמו פעם.
לקחתי ארבעה ספרים: השני הספרים האחרונים בסדרת "הבחירה"(שלשניהם נתתי שני כוכבים כי הם לא היו משהו), לפני שאמות (ספר מדהים) ואת הספר הזה.

להגנתי קראתי... חמישים ושלושה עמודים.
הספר היה כתוב בשפה מאוד פשוטה, הדמויות שפעם אהבתי -קליירי, סיימון, אלק!- נראו משעממות ומוגזמות וכל נקודות המבט שקראתי נשמעו כמו אותו בן אדם.
קלייר ניסתה להכניס את הקוראים ישר לתוך העלילה עם סיימון שאמו מפחדת ממנו וקליירי אחרי חודש(?) שהיא בבית המשפט ומתשאלים אותה שוב ושוב. אצלי (לפחות) היא לא הצליחה במטרתה. להפך, הרגשתי מנוכרת מהרגשות שהרגישו הדמויות והמצב נראה לי דרמתי מידי, מוגזם מידי.
ההתנהגות של קליירי והתנהגות של הסביבה כלפיה הזכירה לי את הספר השלישי של משחקי הרעב יותר מידי.
אכזבה, אכזבה, אכזבה.

אני זוכרת איך פעם אהבתי את הסדרה: היא הייתה ממש טובה!
העולם המדומיין של קלייר, בנוסף לדמויות בספר, גרמו לי להתאהב בסדרה. קראתי את כולם, כולל הספר הראשון מהסדרה השנייה שיצאה לה.

אבל האהבה שלי נעלמה, ואני חושבת שאני יודעת גם למה.
התבגרתי. קראתי יותר ספרים, למדתי יותר דברים, חוויתי יותר את החיים.
הספרים שאני עכשיו מעריצה (כמו מרד הנפילים או קארי) הם בעולם עם רעיונות הרבה יותר מקוריים, הדמויות יותר אמיתיות ואחרי שאני קוראת אותם יש לי תובנות חדשות על החיים... או לפחות משהו לחשוב עליו בימים הבאים.
אני לא זוכרת שהסדרה "עיר של..." נתנה לי תובנות חדשות על החיים איי פעם.

אני לא האמנתי שאני איי פעם אפסיק להנות מספרי נוער בסגנון של "עיר של..." אבל עובדה שזה קרה. גם מהספרים האחרים של סדרת "הבחירה" לא נהנתי.
זה כמו שבזמן האחרון נמאס לי מכנסים או שאני הפסקתי לאכול גלידת שוקולד (הסמים שלי כשהייתי קטנה יותר).
הזמן אשכרה עובר.

אולי בגלל זה הפסיקו לתרגם את ספרי הנוער האלו, ספציפית את הסדרה הזו? בגלל שהמתבגרים כבר התבגרו ונמאס להם (או שהם יודעים מספיק טוב אנגלית ויכולים לקרוא את הספר במקור)?

מאתה והלאה, אם אני אחפש ספר נוער, אני אוודא קודם על איזה נושא הוא והאם יש בו "תובנות לחיים", כמו שאני אוהבת לקרוא לזה.
כי יש ספרים שכן יכולים לספק את הסחורה, כמו "לפני שאמות". הספר היה אומנם כתוב ברמה רדודה, אבל בגלל סיבה מוצדקת. אהבתי את האפיון של הדמויות גם אם הם היו כלבות ואולי הכי חשוב: הספר גרם\גורם לי לחשוב על המציאות שאני נמצאת בה.

לסיכום: לא נתתי לספר כוכב אחד כי לא קראתי את כולו. מה פתאום יש לי זכות לתת לספר כוכב אחד אם לא סיימתי אותו?!


מישהו בכלל מסכים איתי ועם דעתי? האם גם לכם קרא שלא הצלחתם לקרוא יותר ספר שאהבתם פעם?

» ביקורות נוספות של sunwing
» ביקורות נוספות על עיר של נשמות אבודות - בני הנפילים #5