ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 5 בנובמבר, 2014
ע"י sunwing
ע"י sunwing
כנס נוער קורא, קיץ 2014.
אני ישבתי שם באולם, עם עוד 1000 נערים מכל הגילים, יושבים ומקשיבים בשקט לכל ההרצאות. מריעים בכל פעם שמישהו מזכיר את פרסי ג'קסון\ההוביט\שותקים בכל פעם שמזכירים את דמדומים, מצטופפים בדוכן הספרים להחלפה, מנסים להשיג ספר ששענו עליו שהוא טוב וכשחוזרים מההפסקות, אפשר לראות איך האולם התמלא באנשים עם כובעים של גרוויטי פולס\דוקטור הו\הארי פוטר\פאנדומים אחרים.
פייר, היה לי כיף. מאוד.
אין כמו כנסים.
אחת מהמרצות שהייתה שם היא דקלה קידר. היא סיפרה לנו על למה התחילה לכתוב על שלומצי, איך היא עברה לכתוב את הבלוג שלה בתפוז, על הקהילה הקטנה שהייתה סביב הבלוג ועל הרגשות שלה בכללי בנוגע לשלומצי.
אני חושבת שאם לא הייתי שומעת את ההרצאה הזו, לא הייתי נהנת כל כך מהספר.
הספר הוא בעצם החלק השני של אוסף יומניה של שלומצי.
אני חייבת להודות שאהבתי את שלומצי. היא לא מושלמת(ממש לא), מצחיקה ונבונה. היה כיף לקרוא מנקודת המבט של שלומצי. הכתיבה (לרוב) הייתה ראותה וכיפית לקריאה. אפשר ממש לראות את הגדילה של שלומצי: מתחילתו ועד סופו.
בנוסף לכך, אהבתי את הסביבה שלה (המשפחה שלה, חברים וקרובים אחרים) ויחסיה איתם. הם נראו לי... אנושיים. אני חושבת שליצור דמויות אנושיות זו אחת מבין התכונות הכי טובות שיכולות להיות לסופר.
*עומד להיות ספוילרים רבים מעתה והלאה: תיזהרו*
בספר הזה יש טאבו.
לפי ויקיפדיה, טאבו זה " איסור חברתי כנגד שמות, חפצים, פעולות, אנשים ושיחה בנושא מסוים, אשר נחשבים כלא-רצויים בחברה או בתרבות מסוימת." וחלק נכבד מהספר מדבר על הרגשות של שלומצי לגבי עמוס, סופר שלימד אותה בקרוס מטעם בית הספר (לא פייר! גם אני רוצה!) ואחר כך הוא מלמד קורס כתיבה שהיא מצטרפת אליו.
הקטע ששלומצי מתאהבת בו זה לא הטאבו: הרי גם אני שמעתי ומכירה סיפורים שבו תלמידה מתאהבת במורה שלה. הטאבו בספר הוא שעמוס עצמו מראה רמזים לקרבה ולאהבה כלפיה בספר! ברצינות. זה כבר לא הופכת להיות קראש חד צדדי אלא משהו משותף ששניהם חווים אותו. לקרוא על זה גרם לי רגשות מעורבים: מצד אחד רציתי שהאהבה הזו תתממש ושלומצי תשמח והם יצאו לדייטים ויהיו זוג והכל, מצד שני זה הגעיל אותי. העובדה שהבחור מראה סימני אהבה כלפיה ולא לוקח את עצמו בידיים ואומר "דיי, מספיק" הרגיזה אותי.
דבר אחד שאני בטוחה בו לגבי שניהם זה שמגיע לדקלה עוד צל"ש על כך שכתבה את זה ולא התביישה.
יש עוד טאבו בספר הזה, אומנם ראיתי אותו בעולם הספרותי והוא פחות נחשב לדבר שאסור לדבר עליו, אבל אני אף פעם לא ראיתי בכתבים ישראלים שמדברים עליו: התאבדות ואשפוזים פסיכיאטרים של בני נוער.
שלומצי מתחילה לדבר עם מישהו שקורא לעצמו גיהינום אחרי שהוא כותב בפורום שהוא רוצה להתאבד והם מתחילים להתכתב. הלוואי שהיו יותר קטעים בין הקשר ביניהם, שהם היו מתחברים ובאמת יהיה ביניהם קשר חזק ויציב ושישמר בכל הספר. הייתי שמחה לשמוע על מה שעובר על גיהינום, על ההפרעה הנפשית שלו שאוכלת אותו מבפנים ועל האשפוז. דיי היה לי עצוב שבשלב מסוים הקשר התנתק והופיע מידי פעם, כמו עלה נידף שנעלם.
אולי דפנה יכולה לכתוב על חייו של גיהינום בספר אחר. אני אשמח לקרוא את הסיפור הזה.
אף על פי שכן נהנתי מהספר, ההתחלה הייתה נוראה מבחינתי, כנראה ברמה של שני כוכבים. פשוט כל הזמן היא דיברה על אהבתה ליוני ואהבה ואהבה ואהבה עוד ועוד ועוד עד שנהיה לי חתיכת כאב ראש. נכון, זו אשמתי שלא קראתי את הספר הראשון ויכול להיות שאם הייתי עושה את זה הייתי נהנת מהחלק הזה אבל לא. אהבה אהבה אהבה וכל שאר הדברים בחיים, כמו לימודים, משפחה וחברות, הופך להיות שולי. ככה זה כשמתאהבים? אם כן, תודה לכם, אבל אני לא רוצה להתאהב.
שמתי לב שזה ממשיך בהמשך הספר, אבל משום מה זה כבר לא הפריע לי כמו מקודם.
הדבר האחרון שאני מתכוונת לכתוב עליו שבהתחלה הייתה את הבעיה של השורות הקצרות, שאחרי כל חמישה מילים יש נקודה. לשמחתי, זה השתפר בהמשך הספר.
לסיכום: שווה קריאה אבל תעשו לעצכם טובה ותקראו את הספר הראשון לפני (לא כמו שאני עשיתי.)
7 קוראים אהבו את הביקורת
7 הקוראים שאהבו את הביקורת
