ביקורת ספרותית על סיימון מוצא את דרכו מאת בקי אלברטלי
ספר מעולה

---

טוב, אני באמת שלא יודעת איך להתחיל את הביקורת הזו, ובטח שלא להמשיך אותה, אז אני פשוט אתן לכם 8 סיבות למה כן לקרוא את הספר ומה הספר הזה הוא מדהים כל כך, כי הוא ממש ממש מדהים:

-הספר מתאר "עולם אמיתי": העולם בספר מתאר עולם, עם מצבים ובעיות ואנשים, שאני בטוחה שקיים בארצות הברית. לדוגמא שה"שחורים" צריכים לנסוע שעה לבית הספר הלוך וחזור מבית הספר או מצב שממנו מתחיל כל הספר-אידיוט אחד מאיים על סיימון שאם הוא לא יעזור לו להשיג ידידה הוא יגלה.
אה, כן, יש גם יהודים בספר! זה לא קשור מן הסתם, אבל נכון שזה אדיר?

-חננות הם לא גיקים?: אני יודעת שהכותרת מבלבלת, אבל תישארו איתי שניה. אני קוראת עכשיו ספר עם כמה דמויות שאמורות להיות "חננות" כביכול, אבל הקשר היחידי שיש להם לחננות הוא שאחד מהם יודע ביולוגיה והם לא מקובלים, לאומת העולם האמיתי שבו לרוב ה"חננות" וגם הלא "חננות" הם מקושרים בקשר כלשהוא לפאנדום, בידיעתם או לא: ספרים, סרטים, סדרות, אנימה ומנגה, קומיקס, משהו! או אפילו לא פאנדום, סתם זמר אהוב!
שום דבר לא מופיע בספר ההוא, NONE!
וזה משגע אותי במיוחד בגלל שב=99% מהספרים לא מופיע שום פאנדום, או סתם תוכנית\ספר אהוב על אף דמות, וסופרים לא מבינים כמה זה יכול להוסיף לדמות, גם אם היא לא "חננה".
תודה לאל שבקי אלברטלי כן מבינה. כל הספר מלא ברפארנסים לעולם הגיקים והאוטאקואים. מזכירים שמה את דוקטור הו, יאוי, פאנפיקים למיניהם, האריXדראקו, הארי פוטר בכללי, דיסני, חמישים דברים של אפור(כמובן שלא בקטע טוב), וונדרוומן, קזנובה, אליוט סמית ועוד... אני למדתי כל כך הרבה על הדמויות -הראשיות ולא ראשיות- בגלל החיבה הרבה ליאוי או בגלל החיבה לשיריו של אליוט סמית.
בלי קשר להתפאנגירלות שלי בכל פעם שזהיתי רפארנס... זה ממש לא קשור....

-ההתכתבויות של "בלו" ו"ז'אק": אהבתי את העובדה שכל כמה פרקים יש פרק שבו כתובים כמה מיילים של סיימון (או ז'אק) ובלו. המיילים מערבים צחוק, רצינות ופלרטוט באופן מושלם, ואפשר לראות את השינוי ביחסם של סיימון ובלו ככל שהספר מתקדם לסופו. אני חושבת שטוב שהיה את הפרק "הפוגה" הזה מסיפור חייו של סיימון.

-סיימון: סיימון היא פשוט דמות כובשת. פשוט ככה. כנה, טיפה ציני וטיפה חטטן, מודה לעצמו ולסביבה, חברותי, רגיש, מצחיק וקל להתחבר אליו. סיימון(או הכותבת ליתר דיוק) מציג את הבעיות בצורה שגרמה לי להבין אותן למרות שאני ממש לא ואם זה לא מה שעושה דמות לדמות טובה, אני לא בטוחה מה כן.

-בלו: אומנם הוא לא דמות ראשית אבל הוא גם חשוב לליבי. הוא חמוד, רגיש, שקול, נדיב, ביישן, צנוע, שובב לפעמים ועם תחביר מעולה להפליא.
תודה לאל שהוא לא כמו הדמויות האלו, הקשוחות-רצח, שנראה מושלם מידי ומתנהג כמו הבחור הכי קשוח והכי מגניב בעולם אבל בעצם יש לו טראומה קשה מהחיים. נמאס לי מדמויות כאלה כי הן מופיעות ביותר מידי ספרים ואילו היו דמויות גבריות כמו בלו (וסיימון) בסיפורים, אני חושבת שהספרות המדורנית הייתה משתפרת, אפילו אם זה רק טיפה יותר.

-אוריאו: תודה רבה לך בקי על ההתייחסות שלך לאוריאו. תקראו את הספר ותבינו (;

-אין טראומה: זה נכון, אין לאף אחת מהדמויות הראשיות ולמשניות טראומה רצינית. נכון, סיימון מפחד להגיד למשפחה על היותות לאח גיי בגלל סיבות כאלו לאחרות, בלו עבר גירושים ומנסה להגיד להוריו על היותו גיי ומוזכר פה ושם שיכולה להיות לכמה מדמויות עבר קשה אבל לא מסופר על בן זוג קשוח שאמו התאבדה, אביו היה ג'ינגלו ואחותו הכתה אותו. אין בכלל שום דבר שקשור לכך. זה ספר על חיים נורמלים, וכך הוא צריך להיות.

-אהבה זו רק אהבה: זה הספר הראשון שאני קוראת שהדמות הראשית בו היא הומוסקסואלית(אני לא מחשיבה את "הנערה הדנית"). לא ידיד-של-הדמות-הראשית הוא הומוסקסואל, או ידיד-של-ידיד אלא הדמות הראשית שממנה מסופר כל הסיפור הוא הומו. והוא יודע את זה. ולא מנסה להכחיש את העובדה שהוא הומוסקסואל כלפיי עצמו-כמו שאמרתי, סיימון מודה לעצמו ולמה שקורה איתו.
המסר שעובר מהספר הוא "האם זה משנה בכלל?"
נכון, שני הדמויות הראשיות הן גברים שמתאהבים ונמשכים אחד לשני. אז מה? זה לא משנה. מבחינת האהבה הם מתנהגים כמו רוב הדמויות המאוהבות בספרים שאני מכירה וזהו.
אני חושבת שיש בורות רבה בארץ ובעולם לגבי ההומוסקסואליות, אבל אולי בעזרת ספרים כאלו הבורות וההומופוביה תקטן.

סיכום: תקראו תקראו תקראו

» ביקורות נוספות של sunwing
» ביקורות נוספות על סיימון מוצא את דרכו