“אני אוהב את הוצאת תשע נשמות. את כל מה שהם תרגמו של צוויג, את הספרים היפים (מאוד מאוד) שלהם, ואת הפורמט הכלכך נוח. אז את כל מה שהם הוציאו של צוויג כבר קראתי, ובשבוע הספר האחרון גם ביקרתי בדוכן שלהם ואפילו קניתי מרצ'נדייז. ככה! בכל אופן יצא שנפלתי על קרקע פורייה של מלא ספרים מהוצאת תשע נשמות, והם מתאימים לכיס, מה שעושה אותם יעילים מאוד לתחבצ או בכללי זמני המתנה. והנה התחלתי בספר הנוכחי, ו... לא התרשמתי. הספר מציג דמות, מפגיש אותה עם המושג אהבה, והופ הדמות משתנה. קלאסי, לא? אז כן, יש את שאר הקליפות של צורת הכתיבה, התיאורים וההגשה, אבל כל אלה הרגישו לי גנרים מדי. לא ראיתי את הסיפור הולך לאיזה מקום מפתיע, ולא ראיתי את הדמות באיזה מפגן מחשבות פסיכולוגי שהיה משאיר אותי המום. אז סיימתי את הספר וניסיתי לחשוב מה אני מפסיד. ביקורת חברתית? איזה סגנון שנון? לא יודע, לא מצאתי בתוכן הספרון משהו מאלה, היה לי נחמד להעביר איתו זמן, אבל חסר חסר משהו שיהפוך את הכתוב לסיפור באמת טוב. לא הייתי ממליץ בכוונה תחילה, אבל גם לא הייתי מזהיר, בסדר יבשושי כזה”

“# "אגדה לאנשים עייפים" – זו הסיבה שהחלטתי לקרוא את הנובלה הזו. אני חובבת אגדות עייפה. מתאים לי. מי שקרא את "פרנסואה העזובי" ועוד אידיליות מאותו סוג, יזהה את הסיגנון: יש פה רוע מוחלט, קרי, גבר עשיר, נהנתן, משחק קלפים (וגם מרוויח!) מחליף בנות זוג אותן אינו מתכוון להפוך ל"נשים הגונות", מתייחס באירונייה ובלגלוג לחוקי המוסר במקובלים וגם ל"חבריו" – ושימו לב – הוא מכונה "הצבוע"... לאיזון יש פה טוב מוחלט – צעירה שאמנם מתפרנסת בלית ברירה מריקוד על הבמה (איזו בושה וטומאה) שהיא גם יפה וגם מוסרית ביותר ודוחה הצעת נישואים (הכוללת כמובן פרנסה כשרה) מצד הגבר העשיר, מפני שהיא מוכנה להינשא רק לקדוש שגם נראה כזה, ופניו של "הצבוע" אינם נראים כמו פני קדוש... מקס בירבום היה קריקטוריסט. נראה לי שתכונה זו היא שבאה לידי בטוי בסיפור הזה. קריקטוריסט צריך לתמצת במעט קווים את הדמות אותה הוא מצייר ולהביע באותם קווים רעיון שיובן על ידי מי שמתבונן בציור. זה מה שהוא עושה גם בסיפורון הזה – תמצות, דיכוטומיה, רע או טוב, שחור או לבן. אבל לבירבום יש חוש הומור ואירונייה העוזרים לסיפורו הקליל וחסר המשמעות שלא ליפול למלכודת יתר חשיבות-עצמית והתייחסות רצינית מדי לעצמו. זה סיפור שנכתב ממש בשביל הוצאת "תשע נשמות": 56 עמודים בפורמט קטנטן, יצא לאור בשנת 1897. בדיוק החומר שהם מחפשים. אני מנחשת שבמאה ה-19 היו די הרבה סיפורים מהסוג הזה וזה יפה שיחד עם שיעור מוסר תהיה גם פרנסה למישהו – במקרה הזה להוצאה לאור. הציור על הכריכה חביב, התרגום לא חפיף, הקריאה – חצי שעה מזמנכם, לכל היותר. מאחלת לכם ולי שנה יותר טובה מזו שמנבאים המתנבאים. -”

“אני אוהב את הוצאת תשע נשמות. את כל מה שהם תרגמו של צוויג, את הספרים היפים (מאוד מאוד) שלהם, ואת הפורמט הכלכך נוח. אז את כל מה שהם הוציאו של צוויג כבר קראתי, ובשבוע הספר האחרון גם ביקרתי בדוכן שלהם ואפילו קניתי מרצ'נדייז. ככה! בכל אופן יצא שנפלתי על קרקע פורייה של מלא ספרים מהוצאת תשע נשמות, והם מתאימים לכיס, מה שעושה אותם יעילים מאוד לתחבצ או בכללי זמני המתנה. והנה התחלתי בספר הנוכחי, ו... לא התרשמתי. הספר מציג דמות, מפגיש אותה עם המושג אהבה, והופ הדמות משתנה. קלאסי, לא? אז כן, יש את שאר הקליפות של צורת הכתיבה, התיאורים וההגשה, אבל כל אלה הרגישו לי גנרים מדי. לא ראיתי את הסיפור הולך לאיזה מקום מפתיע, ולא ראיתי את הדמות באיזה מפגן מחשבות פסיכולוגי שהיה משאיר אותי המום. אז סיימתי את הספר וניסיתי לחשוב מה אני מפסיד. ביקורת חברתית? איזה סגנון שנון? לא יודע, לא מצאתי בתוכן הספרון משהו מאלה, היה לי נחמד להעביר איתו זמן, אבל חסר חסר משהו שיהפוך את הכתוב לסיפור באמת טוב. לא הייתי ממליץ בכוונה תחילה, אבל גם לא הייתי מזהיר, בסדר יבשושי כזה”

“# "אגדה לאנשים עייפים" – זו הסיבה שהחלטתי לקרוא את הנובלה הזו. אני חובבת אגדות עייפה. מתאים לי. מי שקרא את "פרנסואה העזובי" ועוד אידיליות מאותו סוג, יזהה את הסיגנון: יש פה רוע מוחלט, קרי, גבר עשיר, נהנתן, משחק קלפים (וגם מרוויח!) מחליף בנות זוג אותן אינו מתכוון להפוך ל"נשים הגונות", מתייחס באירונייה ובלגלוג לחוקי המוסר במקובלים וגם ל"חבריו" – ושימו לב – הוא מכונה "הצבוע"... לאיזון יש פה טוב מוחלט – צעירה שאמנם מתפרנסת בלית ברירה מריקוד על הבמה (איזו בושה וטומאה) שהיא גם יפה וגם מוסרית ביותר ודוחה הצעת נישואים (הכוללת כמובן פרנסה כשרה) מצד הגבר העשיר, מפני שהיא מוכנה להינשא רק לקדוש שגם נראה כזה, ופניו של "הצבוע" אינם נראים כמו פני קדוש... מקס בירבום היה קריקטוריסט. נראה לי שתכונה זו היא שבאה לידי בטוי בסיפור הזה. קריקטוריסט צריך לתמצת במעט קווים את הדמות אותה הוא מצייר ולהביע באותם קווים רעיון שיובן על ידי מי שמתבונן בציור. זה מה שהוא עושה גם בסיפורון הזה – תמצות, דיכוטומיה, רע או טוב, שחור או לבן. אבל לבירבום יש חוש הומור ואירונייה העוזרים לסיפורו הקליל וחסר המשמעות שלא ליפול למלכודת יתר חשיבות-עצמית והתייחסות רצינית מדי לעצמו. זה סיפור שנכתב ממש בשביל הוצאת "תשע נשמות": 56 עמודים בפורמט קטנטן, יצא לאור בשנת 1897. בדיוק החומר שהם מחפשים. אני מנחשת שבמאה ה-19 היו די הרבה סיפורים מהסוג הזה וזה יפה שיחד עם שיעור מוסר תהיה גם פרנסה למישהו – במקרה הזה להוצאה לאור. הציור על הכריכה חביב, התרגום לא חפיף, הקריאה – חצי שעה מזמנכם, לכל היותר. מאחלת לכם ולי שנה יותר טובה מזו שמנבאים המתנבאים. -”