“מה זה אוצר? אני לא יודע כמה אתם באמת מחזיקים בידיכם אוצר ספרותי קטן ומהפכני כמו שמתואר בגב הספר,
יש מצב שאם הייתם חיים בצרפת ב1823 וענייני המהפכה היו מעסיקים אתכם בשעת ארוחת הערב שלכם עם ויכוחים עסיסיים של השתלחויות ודפיקות זועמות על שולחנות אז כן, הופ יש פה רומן מהפכני שבראשו עומדת גיבורה שחורת עור! שמעתם נכון, שחורת עור!
אז כן, אתם עדיין יכולים לקחת איזו הנאה מהרעיון המהפכני הזה גם כיום ביחס לאז, אבל לא יודע.
הספרון הקטן מבוסס על סיפור אמיתי של מקרה בו צרפתי מכובד החליט לקחת תינוקת מסנגל ולמסור אותה לבת דודתו לאימוץ בצרפת. התינוקת לא ממש שרדה, אבל בת דודתו מאוד נקשרה אליה. אז בספרון הזה יש איזה שעשוע וניסוי של מה היה קורה אם באמת היא הייתה גודלת לתוך החברה הצרפתית ועם השכלה ופיתוח אישי, איך הייתה מתמודדת ונכנסת תחת המטריה - כשצבע העור שלה כלכך שונה (אהא!).
העלילה היא מה שאתם מדמיינים, יש אולי פה ושם איזה מחשבה מעניינת שלה, אבל שום דבר לא נושך או עוקצני, ולא יודע כמה הייתי ממליץ על קריאה אקטיבית.
גם התרגום - הכל כתוב בצורה טובה, אבל לא יותר מזה. בצרפתית אני לא מבין, אבל קצת ציפיתי לאיזה טון ציורי ויפה (שבדכ אני כן שם לב אליו).

ספר בינוני והכל, אבל ה"אחרית דבר" מאוד עיצבנה אותי.
15 עמודים מתוך 71 של אחרית דבר שעל פניו מעניינת ומסבירנית, אבל אותי טירחנה. כמובן, נושא רגיש גזענות והכל, הרי לכולם יש דעות והסתייגויות, כל אחד שיקרא מיד יביע את דעתו ואת השתייכותו החברתית ובלה בלה זה אני מבין, אבל הרגיש לי שהכותבת (שאין לי מושג מה התפקיד שלה בכוח) קצת לוקחת את הפינה הזאת לאיזה אג'נדה שלה וכמובן שזה סבבה ושלא חייב להסכים איתה, אבל זה בכל זאת עיצבן אותי.
כן היא לוקחת את כל הנושא הזה של הלבן והשחור וכותבת בין הטיפות ועם הרבה התחנחנות ואולי גם ביקורת ("...אבל קריאת הספר הזה במאה ה21 בישראל שעומדת לגרש בני אדם, שחורי עור..") וזה קצת חילל לי את התחושה של הספרון. אני אוהב שמגישים לי יצירה בצורה נקייה, בלי הטיות (כמו באיזה ספרון של ב"ז שיש מצב שהשמיטו ביטויים שלו שאולי היום לא כלכך מתאימים, למה שתערכו את היצירה לטעמכם?!) או מאמרים מעייפים, זה נותן תחושה ילדותית של פחד חברתי או חוסר הכלה של מורכבות, וזה אולי סתם קטע שלי וכל אחד ממש יכול לדלג על זה, אבל זה עיצבן אותי.
לא מספיק הספר בינוני, מי צריך בכלל את האחרית דבר הזאת? תנו את היצירה וזהו
דעות זה דבר מעייף, והספרון הזה גם קצת.”

“הסיפור "אוריקה" נכתב בצרפת של ראשית המאה ה19, ועוסק בתינוקת סנגלית שבמהלך טעינת ספינת עבדים, נכמרים עליה רחמיו של מושל סנגל, הוא פודה אותה מעבדות ומביא אותה לקרובת משפחה בצרפת בשם מדאם דה ב' לגדלה. אגב, זה מבוסס על אירוע אמיתי.

בכל מקרה, התינוקת גדלה בתוך האצולה הצרפתית של טרום המהפכה, שמחה ואהובה, מפונקת על ידי כולם, כישרונית, חכמה, מוכשרת. ואז מגיעה רעידת האדמה שלה..
היא שומעת בטעות את השיחה הבאה:
"בהזדמנות זו שאנו לבדנו," אמרה מדאם דה *** למדאם דה ב', "אני רוצה לדבר אתך על אוריקה. היא נעשית מקסימה, שכלה מפותח כל צורכו, היא תהיה אשת שיחה כמוך, היא שופעת כישרונות, חריפה, טבעית; אבל מה יהיה עליה? מה את מתכוונת לעשות בה?" "אבוי!" אמרה מדאם דה ב', "המחשבה הזו מטרידה אותי לעתים קרובות, ואני מודה שהיא מסבה לי עצב עמוק. אני אוהבת אותה כאילו היתה בתי; הייתי עושה הכול כדי שתהיה מאושרת, אבל כשאני חושבת על מצבה, הוא נראה לי חסר פתרון. אוריקה המסכנה! אני רואה אותה בודדה, בודדה לנצח!"
"אני חוששת שתעשי אותה אומללה," אמרה מדאם דה *, "מה את מצפה שיגרום לה סיפוק, לאחר שגדלה כל חייה בקרבתך?" "אבל היא תישאר כאן," אמרה מדאם דה ב'. "כן," אמרה מדאם דה *, "כל זמן שהיא ילדה; אבל היא בת חמש־עשרה: למי תשיאי אותה, עם השכל שיש לה והחינוך שהענקת לה? מי ירצה להתחתן עם כושית? ואם בעזרת הכסף תצליחי למצוא מישהו שיסכים שיהיו לו ילדים שחורים, זה יהיה אדם ממעמד נמוך, והיא תהיה אומללה אתו. היא לא יכולה לרצות אלא את אלה שלא ירצו בה." "כל זה נכון," אמרה מדאם דה ב', "אבל למרבה המזל זה עדיין לא התחוור לה, ואני מקווה שקרבתה אלי תמנע ממנה להיווכח במצבה עוד זמן רב. כדי לעשותה מאושרת היה עלי לעשותה אדם פשוט; אני חושבת בכל הכנות שזה לא היה אפשרי. צרה צרורה! אולי אם לא יכלה לציית לגורלה, תוכל להתעלות עליו."


השיחה הזו מטלטלת את אוריקה הנערה ומכאן ואילך היא נופלת למערבולת הרסנית של בדידות, כאב קיומי ותחושת זרות.
זו טרגדיה ידועה מראש, מה שלא הופך אותה לפחות כואבת אלא ליותר; המסלול הסיסטמטי הברור מוביל לאסון, זו הנורמה בחברה המעוותת בה אוריקה חיה. והכי גרוע, שהמערכת הזו לא משתנה גם עם כל המהפכנות שמתרחשת בצרפת בזמן התפתחות העלילה.

סיפור שקשה להתנחם ממנו, בטח כשלכותב שורות אלו יש הזדהות מסוימת עם התחושות העולות בו.
מה שכן, היצירה הזו פשוטה יחסית בטכניקות הספרותיות שלה ובאפיון הדמויות, ולפעמים המונולוגים העצמיים בהם אוריקה מדברת על הסבל שלה בגוף שלישי מרגישים פתטיים ורפטטיביים. לא יצירת מופת, אבל קריאה נוגעת ללב ברגעיה הטובים, וקריאה מהירה בהחלט.

6 \ 10

"האם מתנת התבונה בהכרח עושה אותנו מאושרים? נדמה לי שההפך הוא הנכון: על חסד הידיעה אנו משלמים בתשוקה לא לדעת, והאגדה אינה מספרת לנו אם גלתיאה מצאה גם אושר אחרי שהוענקו לה חיים."”