“פלורנסיה ואסול הן חברות ילדות בנות כשמונה עשרה, שלא התראו מזה שלוש שנים. הספר מתחיל בנסיעה של פלורנסיה וחברה הטוב דייגו מעיר מגוריהם, בואנוס איירס, אל הכפר בו מתגוררת אסול בחווה עם משפחתה. פלורנסיה מרגישה צורך להתראות עם אסול.

אבל אל תניחו להתחלה התמימה לבלבל אתכם.
כשאסול עוברת להתארח בבית חברתה בעיר הבירה, פלורנסיה לוקחת אותה לבילוי לילי שמסתיים באניגמה עלילתית: משהו קרה בין אסול לבין טרמפיסט שהסיעה כמעט בעל-כורחה, ופלורנסיה מנחשת שזה היה הגרוע מכל. אסול מצידה לא מספקת שום הסבר או רמז, וכך גם המחבר, שמכאן ואילך מאתגר את הקוראת בדרכים מגוונות ומותיר הרבה מאוד מקום לדימיון.

כן, נדמה שרכטמן נהנה להטיל המון אחריות על הקוראת שלו.
הספר דל בדיאלוגים בכלל ובדיבור רגשי בפרט; מלבד פחד וחרדה המופיעים באירוע המרכזי בסיפור, כמעט ואין התייחסות לרגשות, לא ע"י הדמויות ולא מפי המחבר.
זהו ספר די מוזר, במובן הזה שחלק מהזמן את שואלת את עצמך אם המתואר הנו חלום או הזייה, עד כדי כך המחבר מצליח להפתיע עם המתרחש, אך יותר מכך, בסגנון כתיבתו. הוא מעלה על הכתב כמעט ביובש אירועים אלימים, מערערים, מפחידים, בלי שום כוונה להכנס לרגע לתודעתן של דמויותיו. הקוראת נותרת המומה, ורעבה למידע בדבר המתחולל בנפשן של הדמויות והמניעים לבחירותיהן.

אז מה היה לנו כאן?
סוג של סיפור מסע התחום בזמן ספציפי, חבורה קטנה של צעירים שאיננו יודעים כמעט איך הם נראים, כי רכטמן לא נותן תשומת לב למראה חיצוני של אנשים, אך כן מעניק משקל לתיאורי הסביבה הפיזית והטבעית. זהו ספר קטן אך דחוס, מסע שהוא גם פיזי - הרבה נסיעות על הג'יפ ומעברים ממקום למקום, מעיר לעיר, מחדר לחדר, מהחוץ לפנים. אך גם מסע פנימי של שתי צעירות שהתקשורת בינהן די מוגבלת, ונראה כי החברות בינהן היא בעיקר "על הנייר" - הן לא מניחות לה להפריע לדרך שהן עושות.
זהו סיפור הנע בין סצינות ביתיות והתמודדות עם נושאים משפחתיים, לבין נושאים של ספרציה וחתירה לעצמאות, של אלימות ועבריינות, ואולי אף הגבול הדק שבין זוגיות ותשוקה לבין הרגל, כוחניות ומשיכה קטלנית.

אני מניחה שלו רכטמן היה כותב גרוע, או שהתרגום לעברית היה לא טוב, רוב הסיכויים שהייתי נוטשת את הקריאה. אבל הכתיבה מצוינת והתרגום מעולה, אלא שאני חייבת לציין כי היו סצינות בסיפור שלא ממש הבנתי מדוע הן שם, או תחושה שקיבלתי שאין לי מושג מה מנסה להעביר לי המחבר ומהי מטרתו הסיפרותית. יתכן כי רכטמן ניסה לגרום לקוראיו להזדהות עם משברים סטנדרטיים של הגיל המורכב הזה, 18-20, ולכן יצר אווירה של מתיחות, תסכול, משבריות, ציפייה, חוסר וודאות, רעב, פריצת גבולות.
מאוד מסקרן אותי לקרוא ממנו עוד.”