• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אוריקה

אוריקה

מאת קלייר דה דוראס

הביקורת של roeilamar

תמונה של roeilamar
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
אוריקה

אוריקה

מאת קלייר דה דוראס

הביקורת של roeilamar

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של roeilamar
הוצאה לאור:תשע נשמות
שנת הוצאה:2018
סדרה:PETITE # II
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/2
ביקורות על אוריקה
הבאה
oziko
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני שנה

“מה זה אוצר? אני לא יודע כמה אתם באמת מחזיקים בידיכם אוצר ספרותי קטן ומהפכני כמו שמתואר בגב הספר, יש”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני שנה•3 דקות קריאה

הסיפור "אוריקה" נכתב בצרפת של ראשית המאה ה19, ועוסק בתינוקת סנגלית שבמהלך טעינת ספינת עבדים, נכמרים עליה רחמיו של מושל סנגל, הוא פודה אותה מעבדות ומביא אותה לקרובת משפחה בצרפת בשם מדאם דה ב' לגדלה. אגב, זה מבוסס על אירוע אמיתי.

בכל מקרה, התינוקת גדלה בתוך האצולה הצרפתית של טרום המהפכה, שמחה ואהובה, מפונקת על ידי כולם, כישרונית, חכמה, מוכשרת. ואז מגיעה רעידת האדמה שלה..
היא שומעת בטעות את השיחה הבאה:
"בהזדמנות זו שאנו לבדנו," אמרה מדאם דה *** למדאם דה ב', "אני רוצה לדבר אתך על אוריקה. היא נעשית מקסימה, שכלה מפותח כל צורכו, היא תהיה אשת שיחה כמוך, היא שופעת כישרונות, חריפה, טבעית; אבל מה יהיה עליה? מה את מתכוונת לעשות בה?" "אבוי!" אמרה מדאם דה ב', "המחשבה הזו מטרידה אותי לעתים קרובות, ואני מודה שהיא מסבה לי עצב עמוק. אני אוהבת אותה כאילו היתה בתי; הייתי עושה הכול כדי שתהיה מאושרת, אבל כשאני חושבת על מצבה, הוא נראה לי חסר פתרון. אוריקה המסכנה! אני רואה אותה בודדה, בודדה לנצח!"
"אני חוששת שתעשי אותה אומללה," אמרה מדאם דה *, "מה את מצפה שיגרום לה סיפוק, לאחר שגדלה כל חייה בקרבתך?" "אבל היא תישאר כאן," אמרה מדאם דה ב'. "כן," אמרה מדאם דה *, "כל זמן שהיא ילדה; אבל היא בת חמש־עשרה: למי תשיאי אותה, עם השכל שיש לה והחינוך שהענקת לה? מי ירצה להתחתן עם כושית? ואם בעזרת הכסף תצליחי למצוא מישהו שיסכים שיהיו לו ילדים שחורים, זה יהיה אדם ממעמד נמוך, והיא תהיה אומללה אתו. היא לא יכולה לרצות אלא את אלה שלא ירצו בה." "כל זה נכון," אמרה מדאם דה ב', "אבל למרבה המזל זה עדיין לא התחוור לה, ואני מקווה שקרבתה אלי תמנע ממנה להיווכח במצבה עוד זמן רב. כדי לעשותה מאושרת היה עלי לעשותה אדם פשוט; אני חושבת בכל הכנות שזה לא היה אפשרי. צרה צרורה! אולי אם לא יכלה לציית לגורלה, תוכל להתעלות עליו."


השיחה הזו מטלטלת את אוריקה הנערה ומכאן ואילך היא נופלת למערבולת הרסנית של בדידות, כאב קיומי ותחושת זרות.
זו טרגדיה ידועה מראש, מה שלא הופך אותה לפחות כואבת אלא ליותר; המסלול הסיסטמטי הברור מוביל לאסון, זו הנורמה בחברה המעוותת בה אוריקה חיה. והכי גרוע, שהמערכת הזו לא משתנה גם עם כל המהפכנות שמתרחשת בצרפת בזמן התפתחות העלילה.

סיפור שקשה להתנחם ממנו, בטח כשלכותב שורות אלו יש הזדהות מסוימת עם התחושות העולות בו.
מה שכן, היצירה הזו פשוטה יחסית בטכניקות הספרותיות שלה ובאפיון הדמויות, ולפעמים המונולוגים העצמיים בהם אוריקה מדברת על הסבל שלה בגוף שלישי מרגישים פתטיים ורפטטיביים. לא יצירת מופת, אבל קריאה נוגעת ללב ברגעיה הטובים, וקריאה מהירה בהחלט.

6 \ 10

"האם מתנת התבונה בהכרח עושה אותנו מאושרים? נדמה לי שההפך הוא הנכון: על חסד הידיעה אנו משלמים בתשוקה לא לדעת, והאגדה אינה מספרת לנו אם גלתיאה מצאה גם אושר אחרי שהוענקו לה חיים."

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Mira
Mira
תמונה של מירית
מירית
תמונה של rea
rea
תמונה של אנקה
אנקה
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של זאבי קציר
זאבי קציר
תמונה של וונדי פן
וונדי פן
תמונה של קרן
קרן
8קוראים|גיל ממוצע54|63%נשים

על המבקר

תמונה של roeilamar

roeilamar

ותיק
חבר מזה 3 שנים
221 ביקורות•1 נבחרות•1,771 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות קלאסית•מחזות
תמונה של roeilamar
roeilamar
ותיק
חבר באתר מזה 3 שנים
ביקורות221
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל1,771
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת66ספרות קלאסית28מחזות26

דיון על הביקורת

2 תגובות
r
roeilamar•לפני שנה
תודה, תיקנתי. יפה שהציטוט יצא לי רפטטיבי. היא ידעה שהיא שחורה ושהיא אסופית, אבל היא לא הבחינה במשמעות של כך כי היא הייתה בכלוב של זהב. כל מי שהיה סביבה אהב אותה, חיבק אותה, היא לקחה חלק בהכל והרגישה שהיא חלק אינטגרלי מהחברה בה היא חיה. רק משמיעת השיחה הזו היא מבינה שהיא לעולם לא תוכל להיות חלק מהחברה הזו מעבר למצב בכלוב הזהב בתור ילדה אצל אומנת שמגינה עליה מהעולם שבחוץ.
פואנטה℗
פואנטה℗•לפני שנה

יש לך רפטטיביות בציטוט (זה שמתחיל ב-"אני חוששת שתעשי אותה אומללה...")

גם רעידת האדמה נשמעת פתטית: היא לא ידעה שהיא שחורה? היא לא הבינה שהיא אסופית? (משפחה של לבנים...) אם כבר אז במקסימום נבואה המגשימה את עצמה, וגם זה בדוחק. בקיצור, ספרות PETITE
2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של roeilamar

ספר תמונות בלי תמונות

ספר תמונות בלי תמונות

הנס כריסטיאן אנדרסן

אנדרסן המפורסם מאגדותיו כאן עם ספר קצר למבוגרים. 33 "תמונות", מסופרות ע"י הירח. כל תמונה היא תיאור קצר של אירוע באורך עמוד או שניים, ללא קשר עלילתי בין אחת לשנייה.
השפה הפואטית יפייפיה, כל תמונה מרגישה כמו שיר בפרוזה, והיכולת של אנדרסן להוציא ממני כל כך הרבה רגשות בעת הקריאה היא מרשימה. חלק מהתמונות עצובות ומרושעות כמעט, חלק יפות ונאיביות, חלק מצחיקות, חלק הן פשוט slice of life, אבל כולן פשוטות ומאוד ציוריות.

הקריאה בספר הזה הייתה תענוג קטן, כל לילה לפני השינה לקרוא כמה תמונות שכאלו ולהירדם איתן.

הבעיה היחידה שלי היא שהספר קצר מדי, והסיום מרגיש קצת שרירותי. זה היה טוב מדי מכדי להיות קצר כ"כ..

קטעים שאהבתי:

הלילה החמישה עשר:
"עברתי על פני ערבת לינבורג," אמר הירח, "בקתה בודדה עמדה לצד הדרך, שיחים דלים מעטים נראו לידה וזמיר שתעה בדרכו השמיע את שירתוץ
בצינת הלילה עליו למות. ומה ששמעתי, לא הייתה אלא שירת הפרידה שלו.
ארגמן השחר כבר החל להפציע, ראיתי שיירה של משפחות איכרים, מהגרים שביקשו להגיע להמבורג כדי להפליג משם לאמריקה, שם יפרח חלום אושרם.
האמהות נשאו את הילדים הקטנים על הגב, הגדולים יותר טופפו לצדן, סוס רזה גרר עגלה ועליה חפצי בית מעטים.
הרוח הקרה דהרה ולכן נצמדה הילדה הקטנה אל אמה, וזו, בהביטה בדמותי החיוורת, חשבה על מצוקתה המרה ועל המסים הכבדים שקצרה ידה לשלמם. והרהורים אלה פקדו את כל השיירה.
על כן האירו להם דמדומי השחר האדומים כבשורה על בוא שמש האושר, שתזרח לקראתם. הם שמעו את זמרתו של הזמיר הגווע והוא לא היה להם כנביא שקר אלא כמבשר האושר.
הרוח דהרה, לכן לא הבינו את פשר זמרתו: 'סעו בלב שקט אל מעבר לים! את הנסיעה הרחוקה שילמת בכל אשר היה לך! עני וחסר ישע תדרוך על אדמת כנען שלך. עלייך למכור את עצמך, את אשתך ואת ילדיך. אך לא לאורך ימים סבלכם. מאחורי מסך הזוהר אורבת אלילת המוות, בנשיקת הפגישה שלה היא נושפת קדחת מוות לתוך הדם. סעו לשם! על פני הגלים המתנשאים!"
והשיירה האזינה בשמחה לשירת הזמיר, שהרי בישרה אושר.
היום בקע מבעד לעננים המוארים; כפריים הלכו על פני הערבה לכנסייה. הנשים לבושות השחורים עם מטפחות הראש הלבנות, נדמו כרוחות רפאים שחרגו מציורי הקיר העתיקים שבכנסיות.
ומסביב - מרבד שטוח ומת, עשבים חומים קמלים, שדות שחורים בין גבעות חול בהירות.
הנשים נשאו את ספרי התפילה איתן בדרכן אל הכנסיה.
שאו תפילה! התפללו למען אלה הנודדים אל קברם, מעברו השני של הים הנישא ומתרומם."

הלילה העשרים וחמישה
"הנני מבקש להגיש לך תמונה מפרנקפורט," שח לי הירח.
צופה אני במיוחד בבניין אחד. אין זה הבית שבו נולד גתה. אין זה בית העירייה הישן שמבעד לחלונותיו המסורגים נשקפים עדיין ראשיהם של השוורים זקורי העיניים שנצלו וחולקו כשי בעת הכתרת הקיסר. לא ולא, זהו בית אזרחים, צבעו ירוק, בית פשוט העומד בסמוך לרחוב היהודים הצר. זהו ביתו של רוטשילד.
הסתכלתי מבעד לדלתו הפתוחה. גרם המדרגות היה מואר באורות רבים. משרתים ובידיהם פמוטי כסף כבדים עם נרות דולקים עמדו שם וקדו קידה עמוקה לפני האישה הזקנה שנישאה על כיסא-אלונקה במורד המדרגות.
בעל הבית ציפה לה גלוי ראש וחתם לה, לאישה הזקנה, ביראת כבוד בנשיקה בידה.
זו הייתה אמו. היא הנידה ראשה בחיבה, לו ולמשרתים, והם הובילוה אל הסמטה הצרה, האפלה, אל בית קטן. זו הייתה דירתה, בה ילדה את ילדיה, מתוכה עלה ושגשג מזלה. אם תעזוב את הסמטה הפתוחה ואת הבית הקטן - ינטוש אותה מזלה! זו הייתה אמונתה."
והירח לא הוסיף לספר דבר. ביקורו הערב היה קצר, קצר מדי.
אולם אני הרהרתי באישה הזקנה שבסמטה הפתוחה, הצרה.
רק מילה אחת - וביתה המפואר היה עומד לחוף התמזה.
רק מילה אחת - וחווילתה הייתה משתרעת למרגלות מפרץ נאפולי.
"אילו עזבתי את הבית הקטן שמתוכו שגשג לי מזלם של בניי - היה נוטש אותם מזלם!" - זוהי אמונה טפלה, אך מאותה דרגה שכל היודע את ההיסטוריה ורואה את התמונה, יספיקו לו שתי מילים להבנתה: "זוהי אם".

הלילה השניים עשר
"אגיש לך תמונה ממראות פומפיי," אמר לי הירח.
"הייתי בפרוורה של העיר, ברחוב הקברים, במקום שעומדות המצבות היפות, בקום שלפני שנים חוללו הצעירים המריעים, עטרות שושן למצחיהם עם האותיות היפות של תאיס.
עכשיו שררה שם דממת מוות: שכירי חרב גרמניים המשרתים בחייל הנאפוליטני, עמדו על משמרתם, שיחקו בקלפיהם והטילו קוביות.
חבורת זרים מן העבר השני של ההרים נכנסה לתוך העיר, מלווה ביחידת משמר. באורי המלא ביקשו לראות את העיר שקמה מן הקבר ואני הראיתי להם את עקבות גלגלי העגלות שנחרצו ברחוב המרוצף באבני לבה רחבות. הראיתי להם את השמות החרוטים בדלתות ואת השלטים שעדיין היו תלויים במקומם. בחצרות הקטנות ראו את אגני המזרקות המקושטים בצדפים, אך שום סילון מים לא עלה מתוכם ושירים לא בקעו מן החדרים המצוירים בשלל צבעים במקום שכלב הנחושת שומר על הפתח.
הייתה זו עיר של מתים, רק הווזוב הרעים את ההמנון הנצחי שכל בית שלו מכונה בפי האנשים כהתפרצות חדשה.
הלכנו אל מקדש השיש הלבן כשלג של ונוס ובו ניצב המזבח לפני המדרגות הרחבות ומבין עמודיו מבצבצות ערבות בוכיות צעירות.
האוויר היה צלול וכחול ואת הרקע לכל אלה יצר הזוהר השחור שמתוכו עלתה האש כגזע של אורן. מעליי שכן ענן העשן בדממת הלילה כעטרת האורן, אך מוארת בארגמן הדם.
ובין אנשי החבורה הייתה זמרת. הייתה זו זמרת אמיתית, גדולה. אני עצמי הייתי עד לתשואות שלהן זכתה בערים הגדולות באירופה.
וכאשר התקרבו אל מקומם של שרידי תיאטרון הטרגדיה, ישבו כולם על מדרגות האבן של האמפיתיאטרון. רק חלק קטן ממנו נתמלא שוב על ידם, בדומה לימים מקדם.
הבימה עמדה ללא שינוי ובה קלעים של אבן ושתי הקשתות שברקע, שבעדן ראו הצופים אותה תפאורה שנראתה בזמן העתיק, הטבע עצמו, ההרים שבין סורנטו ואמלפי.
הזמרת עלתה על הבמה העתיקה ברוח מבודחת והחלה לשיר. המקום הפעים את לבה. עלה בדעתי סוס פראי מתנשף, הזוקף את רעמתו ופורץ בדהרה — כי היה בה בדיוק אותם קלות וביטחון.
ועלתה בדעתי, האם שכולה מכאוב מתחת לצלב גלגלתא, היה בה אותו מכאוב עמוק.
ומסביב הדהדו, כמו לפני אלפי שנים, תשואות: 'המאושרת, מתנת שמים!' הריעו כולם.
כעבור רגעים אחדים כבר הייתה הבימה ריקה, החבורה נעלמה ולא נשמע עוד קול — כולם הלכו משם אך החורבות עמדו ללא שינוי, כפי שיעמדו גם בעוד מאות שנים.
ואיש לא ידע דבר על חזון הרגע ועל הזמרת היפה ועל צלילי קולה וחיוכה.
הכל נשכח, עבר. אפילו לי עצמי תהיה שעה זו כרגע שנעלם ואיננו."

לפני 4 ימים•
★★★★★
•roeilamar
האחים

האחים

טרנטיוס

הקומדיה הרומית הכי טובה שקראתי. זו אחת הקומדיות הכי משפיעות על ההיסטוריה של המחזה הקומי, ואפשר להבין למה.
העלילה היא על שני זוגות אחים, אבות ובנים. איש אחד מוליד שני בנים, בן אחד הוא נותן לאימוץ לאחיו העירוני והבוהמייני, שמגדל אותו בשיטה ליברלית יחסית, ובן שני הוא מגדל בעצמו בחינוך נוקשה בכפר.
שני האחים המבוגרים, כל אחד מהם בטוח ספציפית שהחינוך שהוא מעניק הוא חינוך טוב שיביא לבן אחראי וטוב, בעוד החינוך של האח השני מחפיר ומקלקל את המידות.
ואז הבן של האח העירוני תוקף סרסור וחוטף "נגנית" של הסרסור הזה.. אלא שהוא עשה את זה למען אחיו הכפרי, שמעוניין ב"נגנית" הזו..

מה שמתפתח מכאן זו קומדיית טעויות, התנגשויות בין השיטות השונות של האבות, וכמובן כיאה לכל קומדיה רומית שמכבדת את עצמה, יש כאן עבד תחמן שמנסה לנווט את האירועים לסוף הטוב.

מה שאני אוהב בקומדיות של טרנטיוס לעומת הקומדיות של פלאוטוס (מחזאי הקומדיות הרומי השני שהקומדיות שלו שרדו) זה שפלאוטוס אומר לנו מה קורה ומה מאפיין את הדמויות שלו - יש למשל לא מעט מונולוגים במחזות של פלאוטוס בהם דמות אומרת מה היא הולכת לעשות, או שהיא מתארת את האופי של עצמה. לי כקורא זה מרגיש קרינג'י וצולע.
טרנטיוס מהצד השני מאמין בshow, don't tell וזה הרבה יותר מעניין ומבדר.

כאן אני מרגיש שטרנטיוס נמצא בשיא שלו בגלל שלמחזה הזה יש עומק שאין בהרבה קומדיות רומיות. הדיון כאן בשיטות החינוך הנכונות ויחסי אבות - בנים הוא דיון מעניין ומורכב, שזה משפט שאני לא מסוגל להצמיד לאף קומדיה של פלאוטוס שקראתי.

הדמויות כאן עגולות ועוברות תהליך (שוב, לא קורה אצל פלאוטוס, או בכלל לרוב בקומדיות הרומיות), והקומדיה באמת מצחיקה בלא מעט מהסצנות בה אפילו כשהיא רק טקסט ולא חיה על הבמה. אני בטוח שעל הבמה היא תהיה עוד יותר מצחיקה.
מה שכן, כמובן שיש במחזה הזה אלמנטים שלא התיישנו טוב כעבור 2,200 שנים.. למשל, אחת הדמויות כאן אונסת נערה בתולה, והיחס לדבר הזה הוא כ"זה רע, אבל boys will be boys ונו כולנו היינו שם". אז אני ממליץ למי שיעלה את המחזה הזה (כי הוא טוב ולדעתי הוא יצחיק גם היום) לערוך את כל הקטע של האונס..

טרנטיוס היה מחזאי בחסד, עצוב שהוא כתב רק 6 קומדיות לפני מותו \ היעלמותו, אבל לפחות כל ה6 נשמרו עד ימינו. 4 מהן תורגמו לעברית בסוף שנות ה90 - ראשית האלפיים וכעת עם הביקורת הזו על "האחים" כתבתי כאן על כולן. נשארו לי שתי הקומדיות שלו שלא תורגמו לעברית, אני אקרא אותן באנגלית בקרוב אינשאללה..

קטע שאהבתי:
" 'ואתה מרוצה ממה שקרה, מיקיו?'
מיקיו: 'לא, לו יכולתי לשנותו! מכיוון שאני לא יכול, אני מקבל
מה שיש. חיי אדם דומים למשחק קובייה. אם השלכת את
הקוביות ולא יצאה לך התוצאה המיוחלת הטובה ביותר ,
את מה שבמקרה יצא בהשלכה אתה צריך במיומנותך
לתקן.'"

9\10

לפני שבוע•
★★★★★
•roeilamar
במקום שאין אנשים

במקום שאין אנשים

משה פייגלין

אני "פייגליניסט". לא במובן שאני מסכים על הכל עם האיש הזה (אפילו יצא לי להתווכח איתו פעם על אחת מעמדותיו) אלא במובן שחד משמעית האיש הזה הוא המעצב החשוב ביותר של התודעה הפוליטית - לאומית שלי. התשתית של ראיית המציאות שלי מגיעה במידה רבה ממשה פייגלין, ועל זה אני תמיד אהיה אסיר תודה לו.
מצאתי את הספר הזה באחת הספריות שאני מנוי אליהן, וסיקרן אותי לקרוא אותו למרות שבכנות, לא מאוד מסקרן אותי לקרוא את הספרים החדשים יותר של פייגלין.
הסיבה היא של"פייגלין המודרני" יש לי רקורד של עשרות אם לא למעלה ממאה שעות האזנה לאיש מדבר במשך שנים, פגשתי אותו מספר פעמים ודיברתי איתו קצת. כלומר, אני לא מרגיש שקריאה באחד מספריו החדשים תחדש לי משהו על הרעיונות שלו. לעומת זאת, דווקא "פייגלין הישן" מסקרן אותי. בפרספקטיבה של 30 שנה אפשר לראות כמה אדם ראה את המציאות נכוחה, כמה הוא השתנה, איך הוא היה אז וכו'.. וזה הספר הראשון שלו, שהוא כתב בחופזה ב1996, רגע לפני שהוא הלך לכלא על "המרדה".

הספר הזה עוסק בחלקים גדולים ממנו במאבק של פייגלין בפשע אוסלו, שהיום אני מקווה שכל אדם עם שתי אונות מתפקדות מבין שהמיט חורבן על ישראל, מעבר להיותו חטא מוסרי ממדרגה ראשונה. פייגלין מתאר איך איש לא פוליטי במיוחד מוצא את עצמו מנהיג מרי אזרחי נרחב - הוא הרגיש שמועצת יש"ע וכל שאר הגורמים הממוסדים מועלים בתפקידם ולא נאבקים באוסלו (או במילותיו של פייגלין - מועצת יש"ע הייתה עבור רבין נכס אסטרטגי יותר לקידום אוסלו מאשר שלום עכשיו.. ואני אוסיף שראינו זאת שוב ב"התנתקות") אז "במקום שאין אנשים" הוא היה איש והוביל את המאבק הזה.
בתור מי שבעצמי הייתי מעורב במרי אזרחי בשנים האחרונות היה מרתק לקרוא על הארגון הלוגיסטי של מרי אזרחי רחב היקף בתקופה שלפני הסמארטפון, על אופן ההתנהלות בשטח, על המעצרים וכמובן על האלימות המשטרתית הברוטאלית והמשטנה התקשורתית ש"זו ארצנו" חטפה.
הייתי עד לאלימות משטרתית, אבל התיאורים (ושלל התמונות) הדיסטופיים שפייגלין מביא על עבריינות סמי פשיסטית של המשטרה נגד "זו ארצנו" החרידו אותי. יצא לי לשמוע מותיקי הפגנות "זו ארצנו" על המכות שהם חטפו, ועדיין, לקרוא עשרות עמודים שמתארים את זה.. זה היה מרתיח וכואב.
תמיד הבטחתי לעצמי שיש שני נושאים שאני מוכן להיאבק עליהם עם כולם, מנאצים עד קומוניסטים: אחד הוא נגד רמיסת חירויות טבעיות של בני אדם, השני הוא נגד אלימות משטרתית.
אלימות משטרתית זו רעה חולה גם בימינו כפי שידוע לכולם, והיא מכה בכולם עם מעט הבדל מגזרי, אבל אני קורא מה היה בשנות ה90 והתקדמנו שנות אור מאז. לפחות זה.

עוד פרט מחריד הוא התקשורת המגויסת באופן מוחלט, הקול האחיד, היעדר היכולת של רוב העם לדבר ולהבין בכלל שהוא רוב. פייגלין מתאר הרבה איך הוא מנסה לקדם את המרי האזרחי שלו דרך תקשורת עוינת, התמודדות עם פייקים, ולאחר רצח רבין גם התמודדות עם רדיפה שטופת תאוות נקם וחסרת כל רציונליות, ובמשך כל הקריאה בחלקים הללו הודיתי על מזלי הטוב לחיות בעולם עם רשתות חברתיות, סמארטפונים, ערוץ 14, פודקאסטים וחברה אזרחית הולכת וגדלה מימין.
בלתי נתפס כמה לא מאורגן וכמה חסר יכולות בסיסיות היה הימין לפני 30 שנה. הכל היה נתון לשליטה שמאלית.

דברים מעניינים אחרים הם השקפות העולם של פייגלין, שלא השתנו במילימטר מאז שנות ה90. להפתעתי אני זיהיתי בספר נקודות שהוא מדבר עליהן עד היום, כמו "ציונות הקיום" מול "ציונות הייעוד", חירותנות בלתי מתפשרת, התנגדות ל"סיוע האמריקאי", מבט ציני על ממסדים, קריאות כנגד סמכותנות משמאל ומימין, אהבת ישראל עצומה, שיח שהוא מעבר ל"דתי וחילוני" ודחיית הקופסאות הללו, ועוד ועוד.
זה פחות ספר שיטתי על האידאולוגיה ויותר כרוניקה של המאבק של "זו ארצנו", אבל כמובן שיש כאן לא מעט חלקים אידאולוגיים, והם מראים עקביות וצדקת דרך נדירות.

בעיות עם הספר? שתיים עיקריות. האחת היא שמדי פעם יש טעויות הגהה, ניסוחים קצת מסורבלים או חזרות. לזכותו של פייגלין אגיד שהוא מודע לכך והוא כלל בגב הספר התנצלות על כך, כי הוא כתב את הספר בחיפזון כדי להוציא אותו לפני המאסר שלו, ושדברים יתוקנו במהדורות הבאות. האם תוקן במהדורות מאוחרות יותר? אני מקווה שכן.
הבעיה השנייה היא שיש כאן חשבון נפש על "למה נכשלנו", אבל לא מספיק בהרגשתי. אולי כי זה היה טרי מדי, אולי כי מוקד הספר הוא לתאר מה קרה ולא מה יכול היה לקרות, אבל הייתי שמח להרחבה של הביקורת העצמית.

בכל מקרה, פייגלין הוא אדם דגול, וגם אם אתם לא מסכימים איתו אני מאוד ממליץ לכם לשמוע או לקרוא אותו ולהתעמת עם הרעיונות שלו ולא עם האדם. ההגות שלו מעוררת מחשבה אצלי גם כשאני חולק עליה. כולי תקווה שהוא יהיה חבר בממשלה הבאה, וההצבעה שלי בוודאות כמעט מוחלטת תלך אליו.

לפני שבוע•
★★★★★
•roeilamar
אמפיטריון

אמפיטריון

פלאוטוס

אני לא מאוד אוהב את הקומדיות הרומאיות. ההומור שלהן די בסיסי, העלילות חוזרות על עצמן, והן מתבססות הרבה על הופעת השחקנים מאשר על הטקסט הכתוב, אז לפעמים אפשר להבין מהקריאה איך סצנה מסוימת תהיה מצחיקה אם היא תומחז, אבל לא לצחוק מהקריאה בלבד.
ובכל זאת, כמו שמי שמכיר אותי יודע - אם יש טקסט יווני - רומי זמין, אני אקרא אותו, בפרט אם הוא קצר.
ובכך בלא ציפיות גדולות הגעתי למחזה הזה, הרביעי של פלאוטוס שאני קורא.

ושוב, לא מדובר ביצירת מופת אבודה, אבל זה מחזה לא רע בכלל, ויותר נהניתי מאשר לא נהניתי.
הבסיס כאן הוא המיתוס של עיבור אלקמנה ע"י זאוס, ואמפיטריון בתור הבעל המקורנן שאישתו שכבה עם לא אחר ממלך האלים.
בניגוד ל, ובכן, כל הקומדיות הרומאיות שקראתי עד כה, העלילה היא לא בתבנית ה"גבר צעיר רוצה בחורה, אביו הקמצן מנסה למנוע את זה, העבד התחמן מצליח לארגן את האיחוד המיוחל בכל זאת" (אני נשבע לכם שהקונספט המאוד ספציפי הזה הוא התבנית העלילתית של 6 מתוך 6 הקומדיות הרומאיות שקראתי עד כה..) אלא עלילה מיתולוגית יותר, פרודיה של המיתולוגיה אפילו. פלאוטוס קורא למחזה במבוא "טרגי-קומדיה" כי שילוב נושאים מיתולוגיים לא היה נפוץ במיוחד בקומדיות הרומאיות, אבל זו פשוט קומדיה. יש השערה במחקר שזה עיבוד לטרגדיה יוונית שהפכה כאן לקומדיה, ואם כך אז מדובר באחת הפרודיות הראשונות בהיסטוריה, שזה מגניב.

הבסיס להומור כאן הוא שזאוס והרמס מתחפשים לאמפיטריון ולעבד שלו, אז נוצר הרבה בלבול בקרב הדמויות בנוגע למה בדיוק מתרחש, למשל כשזאוס שוכב עם אלקמנה בדמות בעלה, עוזב אותה, ודקה אח"כ אמפיטריון חוזר ורב איתה כשהוא נשבע שהוא לא היה שם קודם והיא נשבעת שכן.
למרבה הצער 200 - 300 שורות מסוף המחזה, כשקומדיית הטעויות הזו מגיעה לשיא, נאבדו להיסטוריה והמחזה מקוטע. הוא נקטע ממש באמצע של קטע מצחיק כ"כ שצחקתי בקול, ולאחר הקיטוע יש לנו אפילוג יחסית משעמם ופחות הומוריסטי שכן נשמר בשלמותו.. אז זו באסה.

זה כנראה המחזה הכי טוב של פלאוטוס מבין ה4 שלו שקראתי עד כה, גם אם הוא לא ממציא את הגלגל וההומור בו מבוסס על רעיון אחד עיקרי. הוא קצר מספיק כדי שזה לא יימאס.

לפני שבועיים•
★★★★★
•roeilamar
מארטיאליס: מבחר שירים

מארטיאליס: מבחר שירים

מרקוס ולריוס מרטיאליס

יש שני סוגי תרגומים גרועים. הסוג הראשון, הוא תרגום עילג. מתרגם שלא מבין עד הסוף מה הוא מתרגם בכלל, שמעוות משמעויות, מוריד את השפה, ומבצע טעויות. לצערנו, יש לא מעט תרגומים עילגים בימינו, על אחדים מהם כתבתי כאן. הסוג השני של תרגום גרוע הוא התרגום המסובך מדי. זה סוג תרגום שהיה שכיח לפני מספר עשורים, ובו המתרגם לוקח יצירה שבהקשר המקורי היא נועדה להיות ישירה, ברורה ומבדרת, ומתרגם אותה באופן מסובך, מלא מילים איזוטריות בעברית שרק המתרגם וכמה מילונאים מכירים, עם כמות מינימלית של הערות או שההערות עצמן הן בשפה אפילו יותר קשה, "מאציל" מילים שבמקור היו הרבה יותר פשוטות וישירות, ומה שקורה זה שאנחנו מסיימים עם יצירה שנראית מרשימה ומכובדת מאוד, אבל הנשמה שלה מתה איפשהו בין המקור לתרגום. זה סוג תרגום הרבה יותר מבאס מאשר התרגום העילג, כי כשאתה קורא תרגום עילג ברור לך שהמתרגם חסר הכישורים לא יכול היה להוציא תרגום יותר טוב, אבל תרגום מהסוג הזה לרוב נעשה ע"י אנשים שאין שום ספק בדבר כישרונם הספרותי, הבנתם את המקור ואהבתם אליו, שאתה כקורא פשוט יודע שהיו יכולים להוציא תרגום יותר טוב.

התרגום הזה של שירי מארטיאליס שייך, לצערי הרב, לסוג השני של התרגומים הלא טובים.
בנציון בנשלום היה אדם חכם, בקיא מאוד בתרבות הקלאסית, ואיש שמעטים דוברי העברית בעשורים האחרונים שהצליחו להשתוות להשכלה ולהבנה שלו את יצירות יוון ורומי. תפתחו את הויקיפדיה שלו ותקראו קצת, זה אדם שאני לא מגיע לקרסוליים שלו.

קראתי כבר תרגום שלו לאפיגרמות קלאסיות, "מערכות ארוס", מאה שירי אהבה שהוא תרגם מהאנתולוגיה היוונית. כבר שם הייתה שפה מסובכת משהו, במיוחד דווקא במבוא שהמתרגם כתב באופן חופשי, מה שמעיד שזה פשוט היה איך שהוא דיבר וחשב בעברית, אבל שם זה עבד טוב ברוב המקרים, כי הוא בחר לתרגם בעיקר שירי אהבה רציניים, והשפה התנ"כית שלו החמיאה לרובם.
כאן מצד שני הוא מתרגם את מלך האפיגרמות הרומי, אדם שרוב ככמעט כל האפיגרמות שלו הן "מדור רכילות" לרומא של המאה הראשונה לספירה, עם הומור שיכול להגיע למקומות גסים מאוד מהר מאוד. כלומר, זה אדם שרוב היצירות שלו אמורות להעלות לך חיוך על הפנים אם לא לגרום לך לפרוץ בצחוק, והטיפול של בנשלום מאוד מקשה על איזשהו סוג של הומור או קלילות לבוא לידי ביטוי כאן.
חמור מכך, השפה כל כך מסורבלת שיש מספר מקרים בהם לא באמת הבנתי את משמעות האפיגרמה עד הסוף. "ירידת הדורות"? כנראה שגם לזה יש כאן חלק, אבל מצד שני אני קראתי את תרגומי טשרניחובסקי לאיליאדה ולאודיסיאה שיצאו לפני מאה שנה, קראתי חיבורים מורכבים יחסית, אני מאמין שאם אני נתקלתי כאן בקשיי הבנה אז הקורא הממוצע היום ייתקל בהם גם כן.
אגב, תוך כדי קריאה בתרגום הזה אני עיינתי בתרגום לאנגלית בן יותר מ115 שנה לאותן האפיגרמות בדיוק, ואני ממש הבנתי ונהניתי מהתרגום האנגלי - הישן יותר - מאשר מהתרגום הזה.

אז לצערי הרב הביקורת הזו לא תהיה על האפיגרמות של מארטיאליס בכלל, כי אני לא מרגיש שחוויתי אותן באופן מספק כדי לדבר עליהן, זה נטו על התרגום, שאם הוא לא היה באורך 60 עמודים בפורמט קטן, אני באמת הייתי נוטש באמצע, ואני לא נוהג לעשות את זה.

לסיום, אביא כאן כמה קטעים מהתרגום, חלק יותר מוצלחים שדווקא חיבבתי יותר מאשר סלדתי מהבחירות התרגומיות שלהם, ואחד שממחיש את האספקטים הגרועים של התרגום.

הטוב:
"קנדידוס, לעצמך תשמור כספך, נחלותיך;
לעצמך - הזהב אף חמודות הגביש.
את טובי היינות נוצר אתה רק לעצמך -
גם הכישרון כולו, גם הבינה, הדעה.
כל לך, רק לך; האומר להכחיש אמרי פיך?
אך כרשות הרבים הן אישתך תחשב."

"וי"ו אלפים לי שלחת; אולם יו"ד בי"ת לי ביקשתי.
האקבל יו"ד בי"ת - רק אם כ"ף דל"ת אתבע?" (כן, השימוש באותיות למספרים, והאיות שלהן מאוד מעצבן, אבל הפואנטה של האפיגרמה עוברת כאן והיא משעשעת)

"מי שבוחר החצי תת ללינוס שי מהלוות
כל הסך - בוחר רק החצי להפסיד."

"אם אזכור, בפיך ארבע שיניים ראיתי.
אליה. אך הפילון שתי התקפות השיעול.
כל הימים מעתה השתעל תוכלי בלי פחד,
לא תפיל עוד דבר פה התקפה שלישית."

"גור כלבים ילקק שפתייך, פניך, מניאה
לא אתמה, אם יתאוו כלב אכול חראים."

"למה נפתית לכרות אף הגבר, נאף את אשתך?
הן לבעל, רומה, לא בחטמו הוא חטא.
מה השכלת עשה! הזוגה דבר לא אבד לה,
יען שרד לנואך אבר שלם ובריא."

"יען אכתוב מכתמים ארוכים, תקבול עליי, ולוכס.
מה תקצר אתה, כי כל מאום לא תכתוב."

"על הגרון שנחר קבלת במבוא אמרייך,
אף כי סלחנו לך עוד תתאווה להקריא?"

"מה מכניסה לי אחוזתי - אתה שואל, לינוס.
זה שכרי: אותך, לינוס, אינני רואה."

"למה תתמה על הריח הרע, שתיתן אוזן מריוס?
זאת תגרום, נסטור, אתה, כי באזנו תלחש."

"למה לשון העבד חתכת? ומה תצלבהו?
אף כי הוא ישתוק, קול יעבירו רבים."

רע אחד (האמת שכבר החזרתי את הספר לספרייה ומה שהעתקתי לי ממנו היו בעיקר האפיגרמות שאהבתי. אבל בביקורת על הספר הזה לפניי, עם אותו הסנטימנט בערך, הביאו עוד דוגמאות) :

"את העיר כולה, סאפרוניוס רופוס, חיפשתי:
אי נערה, תמאן? לא תמאן אף אחת.
היחשב למשגה המאון? אם לחטא יחשבוהו?
התועבה יכונה? לא תמאן אף אחת.
תמו אפוא צנועות? לא תמו, כי רבו. אך זאת
הצנועה לי תיתן, אך מאן לא תמאן."

לפני שבועיים•
★★★★★
•roeilamar
חיי אישים : ליקורגוס ונומה

חיי אישים : ליקורגוס ונומה

פלוטרכוס

פלוטרכוס הוא אחד ההוגים המעניינים מהעת העתיקה, וקראתי כבר מספר עבודות שלו, אבל זו הכניסה הראשונה שלי ליצירה המונומנטלית שלו "חיי אישים", שכוללת עשרות ביוגרפיות של אישים יוונים ורומיים, כאשר זוגות של אישים יווני ורומי עוברים השוואה לאחר סיפור הביוגרפיה של כל אחד מהם בנפרד, השוואה שמעשירה אינטלקטואלית ומעוררת חשיבה מורכבת על האישים הללו ועל הרעיונות שהם מייצגים עבור פלוטרכוס.
כי זאת חשוב לדעת, פלוטרכוס הוא לא היסטוריון, והביוגרפיות הן לא היסטוריה. הוא כותב ביוגרפיות שנועדו להעביר את תמצית האישיות שהוא מתאר ורעיונות שקשורים בה, ולא מהלך חיים קוהרנטי.

בכל מקרה, הספר הזה מורכב מצמד אחד שכזה. מצד יוון יש לנו את ליקורגוס, הדמות המיתית האגדית שלפי המסורת הספרטנית ייסדה את התשתית החוקית שלהם שהיא הבסיס ל"ספרטה TM" שכולנו מכירים.
מהצד השני יש לנו את נומה, המלך האגדי השני של רומא, שהיה רודף שלום וניסה (ונכשל, כי זה לא נשמר לאחר מותו) ליצור חברה רומית שסולדת ממלחמות.

עצם ההשוואה מעניינת, כי שניהם ביצעו מהפך פוליטי עצום בפוליס שלהם, אבל אחד עשה מהפכה לכיוון אולטרה סמכותני ומילטריסטי, והשני עשה מהפכה לכיוון יותר דתי (נומה השליט כמעט תאוקרטיה מהתיאור של פלוטרכוס כאן..) ורודף שלום.

בכל מקרה, הביוגרפיה הראשונה היא זו של ליקורגוס, והאמת שכבר קראתי את רובה בתור מובאות בתרגום של "מדינת הספרטנים" לכסנופון, שכתבתי עליו כאן לא מזמן, ובעוד מובאות במקומות אחרים.
על ליקורגוס האיש אנחנו כמעט לא יודעים כלום. פלוטרכוס מביא כמה מיתוסים, אבל הוא בעצמו מגיש אותם עם ערמה של מלח וסקפטיות, אז העיקר כאן הוא תיאור המשטר הספרטני.
הרבה ממה שיש לי להגיד על ספרטה והמשטר שלה כבר אמרתי בביקורת על "מדינת הספרטנים", אז אתם מוזמנים להסתכל שם, וכאן אכתוב על "חוקי ליקורגוס" רק בקצרה:
ספרטה הייתה ישות מאוד מוזרה מהבחינה שהיא מזכירה באופן מטריד אידאולוגיות טוטאליטריות של המאות ה19 וה20. ספרטה היא פרוטו קומוניזם ופרוטו פשיזם. זה הזוי לקרוא על מוסדות כמו האכילה המשותפת, חלוקת הקרקעות השווה, החסימה המכוונת של כמעט כל סחר מבחוץ, המיליטריזציה של החברה, והשליטה הכמעט טוטאלית של ספרטה בחיי הפרט, ולראות עד כמה זה דומה לישויות פשיסטיות וקומוניסטיות מהעבר הלא רחוק.

קטע מעניין שנמצא כאן, הוא תיאור מגנה שפלוטרכוס מתאר את ה"קריפטיה" הספרטנית, ואביא אותו כלשונו:
"בכל אלה אין שמץ של עוול או שחצנות, שאחדים מייחסים לחוקיו של ליקורגוס וחושבים שהם מתאימים לטיפוח גבורה, אבל לוקים בחסר באשר לצדק. אפשר שהתארגנות סתר, המכונה בפי הספרטנים 'קריפטיה', השפיעה על יחסו של אפלטון אל ליקורגוס האיש ואל חוקתו, אם אכן היא אחד ממוסדותיו של ליקורגוס, כדברי אריסטו. וזה טיבה של התארגנות סתר: המכהנים בכהונת ציבור מדי פעם בפעם שלחו לכפרים צעירים, שנראו בעיניהם פקחים במיוחד, מצוידים בחרבות, במצרכי מזון נחוצים, ותו לא. ביום הם התפזרו והסתתרו במקומות מסתור ונחו, בלילה יצאו לדרכים ורצחו כל הלוט (הערה שלי: הלוטים היו מעמד העבדים של הספרטנים. רוב מכריע באוכלוסיה תחת שליטה ספרטנית, הם שובדו עבור כלל הציבור הספרטני, סוג של עבדים של המדינה.) שתפסו. תכופות גם עברו בשדות והרגו את החסונים והחזקים שבהם. גם תוקידידס מספר [..] שההלוטים, שנחשבו על ידי הספרטנים למצטיינים בגבורתם, עטרו ראשיהם בזרים כאילו זכו בחירות, סבבו וביקרו את מקדשי אלים, אבל זמן מה לאחר מכן נעלמו כולם, יותר מ־ 2,000 מהם, ואיש לא ידע אז ולא מאוחר יותר, איך מצאו את מותם. אריסטו מציין במיוחד שהאפורים (הערה שלי: סוג של "ראשי ממשלה" בספרטה, בהפשטה מחרידה), מיד בכניסה לתפקידם, הצהירו מלחמה על ההלוטים, לבל תהיה טומאה בהריגתם. הספרטנים התייחסו להלוטים בנוקשות ובאכזריות גם בדרכים אחרות. הם הכריחו אותם לשתות יין לא מהול במים והביאו אותם לסעודות ציבור כדי להראות לצעירים מה זאת שכרות, ציוו עליהם לשיר שירים ולחולל מחולות משפילים ומגוחכים ואסרו להשתתף במחולות של בני החורין. [..] מציינים יפה את ההבדל האומרים כי בספרטה בני חורין הם בני חורין גמורים והעבדים עבדים גמורים. לדעתי, מעשי התאכזרות האלה החלו אצל הספרטנים בזמנים מאוחרים יותר, במיוחד אחרי רעידת האדמה הגדולה, כאשר ההלוטים והמסנים חברו יחדיו, השחיתו והחריבו את האדמות וסיכנו סכנה גדולה את העיר. אני אינני יכול לייחס לליקורגוס מעשה כה נקלה כמו התארגנות סתר, לאור המתינות והצדק שגילה במקרים אחרים, ועל כך העיד גם האל."
(ליקורגוס, 28)
פלוטרכוס חוזר ליחס להלוטים גם בהשוואה בסוף בין ליקורגוס לנומה, ונראה שהוא קצת מתייסר עם זה, כי ההשקפה הכללית שלו על ליקורגוס היא מאוד חיובית. אביא כאן את דבריו בהשוואה:
"אם יכריח אותי מישהו לייחס לליקורגוס את המדיניות כלפי ההלוטים, מעשה אכזר באכזרים ונוגד כל חוק, אומר שנומה המחוקק היה יווני יותר מליקורגוס, כי הוא הטעים בטעם חירות את העבדים המוכרים כעבדים, כאשר קבע שיחגגו את הסטורנליה סועדים עם אדוניהם, כי האומרים שגם זאת היתה אחת התקנות שתיקן נומה, לשתף בהנאה מפירות השנה את אלה שעזרו לגדלם.
(השוואת נומה וליקורגוס, סעיף 1)

ובכן, כעת לנומה.
אני בור בהיסטוריה רומית, בעיקר בהתחלה שלה. מה אני יודע על ההתחלה של רומא? אינאיס מגיע מטרויה, רומוס ורומלוס יונקים מזאבה, וזהו פחות או יותר.
אז ניגשתי לביוגרפיה של המלך נומה יחסית חסר מושג, והיה מעניין לקרוא על המלך הזה, שהיה לפי המסורת הרומית פרוש אדוק דתית ודי מבוגר (בן 40 בקבלו את המלוכה), שאפילו לא חי ברומא מעולם קודם לכן.
הוא היה, לפי הסיפור, רפורמטור לא קטן, שייסד את התשתית הדתית של רומא, כולל מוסדות שיהיו ידועים מאוד עד התנצרות האימפריה, למשל הבתולות הוסטיות.
לצערי הביוגרפיה שלו קצרה בערך בשליש מזו של ליקורגוס (ומההתחלה אלו לא טקסטים ארוכים במיוחד, הביוגרפיה של ליקורגוס היא 30 עמודים ועודף..) ויצאתי עם הרבה יותר שאלות על נומה מאשר תשובות, אפילו שהמתרגמת הוסיפה בנספחים קטעים משל היסטוריונים רומאיים על אודות נומה.
מה שמעניין בכתיבה עליו זה שגם פלוטרכוס, אבל יותר מזה - המקורות הרומאיים, רומזים לכך שהוא שיקר על התגלויות אלוהיות ודברים כאלה כדי לשלוט בעם ולאכוף את החוקים שלו. לעזאזל, הבן אדם טען שהוא נשוי לאלה..
"אכן אין לראות פגם בסיפור שמספרים על ליקורגוס, על נומה ועל אנשים אחרים כמותם, ששלטו בהמונים קשי עורף וחידשו חידושים גדולים במשטרי מדינה, אם ייחסו את תהילתם לאלים לתועלתם וגם לתועלת אלה שלמענם בדו את הבדיה."
(נומה, 4)

אבל בסוף, הרפורמה של נומה די נכשלה. כלומר, את האג'נדה הדתית שלו הוא במידה מסוימת הנחיל לדורות, אבל לא את האג'נדה הפוליטית. ופלוטרכוס נוגע במשהו נכון כשהוא אומר שליקורגוס (או מי שזה לא יהיה שהיו במציאות ההיסטורית..) הצליח בספרטה כי הוא כפה את העקרונות שלו בחינוך אחיד, בעוד נומה לא תפס את מערכת החינוך ונתן לאנשים לחנך את ילדיהם כרצונם. פלוטרכוס מגנה את זה כאנרכי, אני כמובן ליברל מהמאה ה21 שרואה בזה דבר הגיוני ורצוי, אבל אין ספק שלייסוד חברה חדשה מן השורש, החינוך הוא כלי חשוב ממעלה ראשונה.
ההשוואה ביניהם מעניינת גם בגלל ששניהם התמודדו עם תחלואים מסוימים של הפוליסים שלהם בהתאמה פרטיקולרית לפוליס: ספרטה הייתה חלשה וסוג של אסקופה נדרסת ובלתי יציבה כשלפי המסורת ליקורגוס עלה, ולכן הוא ראה הכרח קיומי ב"הקשחתם" של הספרטנים ויצירת לכידות פנימית, עבור מה שפלוטרכוס אומר שלא היה תאוות כיבוש אלא הישרדות.
נומה מצד שני קיבל חברה שגם היא הייתה מאוד לא מלוכדת פנימית ועל סף מלחמת אזרחים (בין הרומאים ה"מקוריים" לבין קבוצה שהגיעה לרומא מאוחר יותר, בשם סבינים.) אבל שהבעיה בה הייתה תאוות המלחמה חסרת הגבולות שלה, שמתחה אותה עוד ועוד, הקימה עליה אינסוף אויבים וגזלה את כל משאבי הפוליס.
כלומר, שניהם נתנו חקיקה ועקרונות בהתאמה ל"מחלה" הספציפית של העיר שלהם, ולא בהכרח עקרונות אוניברסליים.

יש עוד מה לחשוב על זה ומה להגיד, וזה היופי בעבודה של פלוטרכוס כאן - הוא נותן הרבה על מה לחשוב. הוא מעלה בחיבור קצרצר (פחות מ70 עמודים במקור, ללא כל ההערות והתוספות של המהדורה העברית) שני מבנים מדיניים מובחנים ושני רפורמטורים, ומשאיר לקורא להשוות ביניהם על הדומה והשונה.
הייתי שמח לצלילה יותר עמוקה לזה מצידו של פלוטרכוס, אבל גם כך זה מעניין ומשאיר לי כקורא עבודה.

עוד כמה קטעים מהספר שאהבתי:
"המעשה הראשון שעשה נומה עם קבלת השלטון היה פיזור ה־300, שומרי הראש שהחזיק רומולוס תמיד וכינה אותם קלרס, זאת אומרת "מהירים", כי במאמינים (בו, שבחרו בו למלך) לא להאמין או למלוך על לא מאמינים לא חשב נומה לנכון."
(נומה, 7)

"ליקורגוס תיקן תקנות מצוינות גם בענייני קבורה. ראשית, כדי להניס את האמונות הטפלות כולן הירשה לקבור מתים בגבולות העיר ולהציב מצבות זיכרון סמוך למקדשים. כך הרגיל את הצעירים לראות את המראות ולהתנסות בהם, לא להיבהל, לא לפחד מהמוות ולא לחשוב שהמת מטמא את הנוגעים בו או את המהלכים בין קברים."
(ליקורגוס, 27)

"בימי מלחמה הם התירו את רסן המשמעת של הנערים והירשו להם לייפות את שערם ולקשט את נשקם ובגדיהם, ושמחו לראותם מקפצים כמו סוסים ומתאווים לקרב. משפסקו להיות נערים, האריכו מיד את שערם והשתדלו, במיוחד בימי סכנה, שייראה מבריק ומסורק היטב. הם זכרו את אימרתו של ליקורגוס שהשיער הופך יפים ליפים יותר ומכוערים למפחידים יותר. האימונים בימי מלחמה היו קלים יותר וגם אורח חייהם של הצעירים לא היה חמור וקשה, כך שהיו הספרטנים בני האדם היחידים שהמלחמה הביאה להם הקלה ופסק זמן מאימונים למלחמה."
(ליקורגוס, 22)

"לימדו את הנערים להשתמש בלשון שנונה וחיננית כאחד ולתמצת רעיון חשוב במילים מעטות. מטבעות הברזל של ליקורגוס, כנאמר, כובדם רב היה וערכם מועט, לעומת זאת למטבעות לשון הוא שאף להעניק סגנון פשוט ותמציתי לביטוי תכנים עמוקים ושופעים, ובשתיקה ממושכת להביא את הנערים להשיב תשובות מנוסחות ותרבותיות. כמו הזרע העקר של המרבים ביחסי מין ללא רסן שאינו מפרה על פי רוב, כך פטפוט חסר מעצורים מוליד דיבור ריקני ומטופש. אגיס המלך, כאשר אתונאי פלוני לעג לחרבות הספרטנים הקצרות ואמר שהלהטוטנים בתאטראות בולעים אותן בקלות, אמר: 'אבל אנחנו עם פגיונות כאלה מיטיבים לקלוע בלב אויבינו'. אני כשלעצמי רואה שדברי הספרטנים אמנם קצרים אך מיטיבים לקלוע ללב העניין ולשבות את לב מאזיניהם.גם ליקורגוס עצמו הצטיין, כנדמה, בדיבור תמציתי ושנון, אם אפשר להסיק מסקנות מן הדברים שנמסרו בשמו. למשל, לפלוני, שדרש ממנו לייסד דמוקרטיה במדינה, אמר: 'תחילה תייסד אתה דמוקרטיה בביתך'. משנשאל מדוע קבע קורבנות כה קטנים וזולים לאלים, ענה: 'לבל נחדל לכבד את האלים'. ובאשר לתחרויות האתלטיות, הוא התיר לאזרחים לעסוק רק בענפים שאין בהם הנפת יד. השתמרו גם תשובות לשאלות אזרחים ששלח במכתבים. כאשר נשאל: 'איך נוכל להדוף התקפת אויב?' ענה: 'אם תישארו עניים ואיש מכם לא יתאווה להיות גדול מרעהו'.
ושוב, כאשר נשאל בעניין החומות, ענה: 'עיר אינה חסרה חומות אם היא מוקפת בגברים ולא באבנים'. באשר לאמיתות המכתבים האלה ואחרים כמותם קשה לפקפק בהם וגם קשה להאמין.
[..] אחיינו של ליקורגוס, כאשר נשאל מדוע מעטים חוקיו של דודו, ענה שהמשתמשים במילים לא רבות אינם זקוקים לחוקים רבים".
(ליקורגוס, 19 - 20)

לפני שבועיים•
★★★★★
•roeilamar
ציד הסנרק

ציד הסנרק

לואיס קרול

"הם חיפשו בזהירות ובעזרת אצבעון,
הם רדפו בתקווה ובקלשון.
הם איימו על חייו במלוה ביטחון,
הם כישפו בחיוך ובסבון."

טוב, זו הייתה קריאה פשוט מענגת. כל כך מענגת שקראתי את הספר פעם אחת פרק במקור האנגלי ואז פרק בתרגום העברי עד שסיימתי את שניהם, וכעבור כשבוע גם קראתי את המקור העברי שוב יחד עם חברה שלי.
זה ספר מצחיק מאוד, האיורים במהדורה הזו מהממים ורבים (הפורמט כאן הוא עמוד טקסט לצד עמוד איור), ומי לא אוהב טקסט בחרוזים?

שיר נונסנס משובח (אני יודע שיש אנשים שמתעקשים למצוא כאן משמעות.. שחררו, זה סתם מאולץ) בתרגום משובח.
מכיוון שקראתי גם את המקור, אעשה כמה השוואות:
כשקראתי את המקור הייתי צריך לבדוק לגבי המשמעות של כל מיני מילים שלא הכרתי. הטקסט המקורי הוא משלהי המאה ה19, באנגלית בריטית ויקטוריאנית, אז אפילו שהאנגלית שלי סה"כ טובה (וגם קראתי ספרים באנגלית אמריקאית מהמאה ה19) היו לי מספר עצירות לבדוק משמעות של מילים.
חוץ מזה, יש כאן כמה רפרנסים לתקופה הויקטוריאנית, שזה הגיוני בהתחשב בעובדה שזה נכתב במהלכה, אבל המהדורה העברית מכילה 0 הערות לטקסט המקורי, וחבל שכך. למשל, יש בספר רפרנס ל"bathing machines" שאם אתה ישראלי מודרני רוב הסיכויים שאין לך שמץ מה זה, כי זה היה מתקן דמוי קרון שהיה מוסע אל הים, ושם נפתח רק לצד של הים כדי שנשים ויקטוריאנית יוכלו להתרחץ בים בלי שחלילה מישהו יראה אותן.
בתרגום זה נקרא "סוכת חוף", משהו שיותר מוכר לקורא הישראלי המודרני אני מניח, אבל אז באיור שלצד העמוד הזה יש בבירור איור של "מכונות רחצה", אז מה בדיוק הקורא העברי אמור להבין? את כל הבלגן הזה היה אפשר לפתור עם הערה..
אבל לרוב התרגום באמת עושה עבודה טובה, והבחירות התרגומיות לרוב טובות (גם השמירה על מבנה החריזה מוצלחת) זה פשוט שהטקסט האנגלי יותר מענג, אז אני ממליץ כן לקרוא את הטקסט באנגלית וללמוד כמה מילים חדשות.

חברה שלי אגב פחות נהנתה מהספר, כי מתברר שהיא לא אוהבת הומור נונסנס והיא ניסתה לחפש היגיון ביצירה הזו. אם אתם צריכים היגיון וקונבנציונליות מסוימת בספרים שלכם, זה לא בשבילכם. אם אתם מוכנים להנות ממשהו שמרגיש כמו פרק בובספוג בצורת שיר, הגעתם למקום הנכון.

8\10 למהדורה הזו. היצירה עצמה באינגליש היא 10\10

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•roeilamar
מדינת הספרטנים

מדינת הספרטנים

כסנופון

יצא לי לכתוב כאן לא מעט על כסנופון, אחד היוצרים היותר מרתקים מיוון העתיקה.
אז פסקה קצרה האיש בעל סיפור החיים המדהים הזה: נולד באתונה במהלך המלחמה הפלופונסית, היה תלמיד של סוקרטס, הלך להילחם כשכיר חרב בצבא יווני שאחיו של מלך פרס שכר למרידה וניסיון השתלטות על האימפריה הפרסית, המנהיג הפרסי נפל בקרב ליד בבל ומכאן צבא שכירי החרב היווניים עשו את דרכם חזרה ליוון דרך טריטוריה עוינת כשכסנופון הוא אחד המנהיגים שלו (וכתב על כך את הספר המצוין "אנאבאסיס".), הוא עבר לספרטה, פיתח ידידות עם מלך ספרטה ונלחם למענה. זכה לאדמות מספרטה על השירות שלו ובאחרית חייו כתב על בערך הכל, מהיסטוריה יוונית כללית דרך שיחות של סוקרטס, ביוגרפיה דמיונית של כורש הגדול, והוראות לגידול סוסים וציד.

הספר הזה מכיל בתוכו מאמר קצר (13 עמודים בפורמט דף די קטן ולא עמוס) של כסנופון על החוקים וסדרי הממשל בספרטה, מבוא ארוך כמעט פי 2, "פירוש" באורך 20 עמודים למאמר של כסנופון, ו4 נספחים באורך 30 עמודים.
אפרק אותם חלק אחר חלק.

אז המבוא מבהיר באופן תמציתי ומצוין את ההיסטוריה של ספרטה מקצת אחרי ראשיתה עד היטמעותה באימפריה המקדונית. מביא פה ושם ציטוטים מהחיבור של ההיסטוריון פלוטרכוס על המחוקק האגדי של ספרטה, ליקורגוס, האיש שבמיתוס הספרטני יצר את החוקים המיוחדים על פיהם ספרטה הקלאסית פעלה, ומסיים בתמצות על כסנופון.
המבוא כאן הוא זהה לחלוטין למבוא של "ספרטה: אמרות ומנהגים" מאת פלוטרכוס, שיצא באותה הוצאה, בתרגום אותה המתרגמת, ואפילו באותה השנה (2011). ובהתחשב בכך שגם "אמרות ומנהגים" הוא ספר די דק, נשאלת השאלה למה בעצם הספרים הללו יצאו בנפרד במקום בהוצאה מחוברת? אותו הנושא, אותה המתרגמת, אותו המבוא.. אני באמת לא רואה הצדקה להוצאה של מאמר של 13 עמודים כספר עצמאי.
ראוי גם להזכיר שלכסנופון יש עוד מספר מאמרים "קטנים", ומסורתית מקבצים ומוציאים אותם ביחד. אפילו אם הולכים על ספר קצר ולא מוציאים את כל הקורפוס המאמרים הקצרים של כסנופון, אלא מתרכזים במה שהוא כתב על ספרטה, אז יש לו עוד מאמר קצר על חברו, המלך הספרטני אגסילוס. למה זה לא נמצא כאן? ואם מעניין אותנו טכניקות צבאיות של הספרטנים, אז לכסנופון יש גם מאמר על חיל פרשים, שהוא המאמר השלם היחד על הנושא הזה ששרד מהעת העתיקה, ונכתב על ידי אדם שנלחם עם הצבא הספרטני.
זה קצת כפוי טובה מצידי להתלונן על כך שתרגמו "רק" מאמר אחד של כסנופון, כשזה ממש לא מובן מאליו, אבל זו תופעה שאני רואה הולכת וגוברת בתרגומי יצירות יוון ורומי שמתרגמים והוצאות מסוימות בוחרות לפרסם שוב ושוב ספרונים דקיקים שמעניקים לקורא מבט חלקי במחיר של ספר שלם.
בהקשר הזה כדאי לציין שלא קניתי את "מדינת הספרטנים" אלא קראתי דרך הספרייה, וגם אין מצב שהייתי קונה את הספר הזה, למרות שאני אוסף נלהב של תרגומי יוון ורומי.

טוב, עכשיו כשהוצאתי את הראנט הזה, בואו נדבר על המאמר עצמו של כסנופון.
ובכן, כמאמר בן 13 עמודים זה לא בדיוק "הנסיך" של מקיאוולי או "פוליטיאה" של אפלטון.. זה תיאור תמציתי של הדברים הספציפיים בספרטה ששונים מההתנהלות בשאר הפוליסים היווניות, המנהגים המיוחדים מ"חוקי ליקורגוס" שסיקרנו את העולם היווני כבר אז, ובצדק. ספרטה היא מדינה מאוד מוזרה.
אם אתונה היא האם של הדמוקרטיה המודרנית וקונספטים של אינדיבידואליזם וליברליזם (חשוב להבהיר: הדברים האלו כפי שאנחנו מכירים אותם כיום לחלוטין לא היו קיימים באתונה, אבל אם נבדוק מאין הם הגיעו וכיצד הם התפתחו, הגרעין שלהם חד משמעית נמצא באתונה הקלאסית) אז ספרטה מרגישה כמו האם של פאשיזם וקומוניזם.
דוגמאות: המדינה הספרטנית שלטה בערך בכל אספקט בחיי האזרח, ברמה שאני לא חושב שאפילו רוב המדינות הקומוניסטיות המודרניות הגיעו אליה. למעשה, המסגרת הכי קרובה לספרטה של "חוקי ליקורגוס" שעולה למוחי היא, תאמינו או לא, הקיבוצים בתקופת הלהט האידאולוגי שלהם.
בספרטה לא היה קיים קונספט של "אבא ואמא" כמו שקיים בבערך כל חברה אחרת, אפילו אז. כסנופון מתאר איך הילדים מתחנכים באופן קולקטיבי החל מגיל 7 (הקיבוצים הצליחו להיות יותר הארדקור בקטע של הפרדת הורים מילדיהם..) וישנים יחדיו בנפרד מהוריהם, ואיך כל מבוגר רשאי - ונדרש - לחנך כל ילד שהוא רואה במרחב הציבורי.
"הרי החלטות אחרות של ליקורגוס הנוגדות החלטות של מרבית היוונים האחרים. בערים אחרות כל איש הוא אדון על ילדיו, עבדיו ורכושו. ליקורגוס ביקש להביא לידי כך שאזרחים יזכו ליהנות זה מזה בלי לגרום נזק וקבע שכל אחד יוכל לפקח שווה בשווה על ילדיו ועל ילדי אחרים. מי שיודע שלילדים שעליהם הוא מפקח יש אבות ולהם אותה זכות פיקוח, חייב לפקח עליהם כפי שהיה רוצה שיפקחו על ילדיו. אם ילד כלשהו יספר לאביו שקיבל מלקות מאב אחר, חרפה היא אם אביו לא ילקה אותו מלקות נוספות, כי כה רב ביטחונם זה בזה עד שאינם מאמינים שמישהו יצווה על הילדים לעשות מעשה חרפה. הוא הרשה להם להשתמש בעבדים של זולתם, אם יעלה הצורך בכך, וארגן שיטת שיתוף בכלבי ציד. כאשר מזמנים יציאה משותפת לציד, מי שאין לו כלבים מזמן את מי שיש לו, ומי שאין לו פנאי לצוד שולח בשמחה את כלביו. שיטת שיתוף דומה נוהגת גם לגבי סוסים. אם חלה מישהו או נצרך לכרכרה או רצה להגיע בדחיפות למקום כלשהו, אם ראה סוס לקח אותו, השתמש בו והשיב אותו כראוי למקומו." (סעיף ו', 1 - 3)

אגב, בספרטה גם לא היה קיים קונספט של ניאוף. היה מותר - ואפילו מעודד - לגברים ולנשים שלא היו נשואים אחד לשנייה לשכב זה עם זה ולהוליד צאצאים, סוג של גרסה עתיקה מוזרה של "השבחת הגזע":
"הוא [ליקרגוס] ראה שגברים זקנים הנושאים נשים צעירות משגיחים עליהן יותר וקבע קביעה מנוגדת. הוא הירשה לזקן להביא לביתו איש צעיר, שאת גופו ונפשו העריץ, כדי להוליד ממנו ולד לעצמו. הוא גם קבע שיהיה זה חוקי, אם מישהו לא חפץ לשאת אישה אבל השתוקק לילדים, להוליד ילדים מאישה שראה שהיא ולדנית וחסרת רבב, בתנאי שיסכים בעלה לכך. הוא הירשה הסדרים רבים דומים: נשים שרצו לנהל שני משקי בית, גברים שרצו באחים לילדיהם, שיהיו בני אותה המשפחה ונהנים מכוחה, אבל לא ידרשו בעלות על הרכוש. קביעותיו לגבי הולדת ילדים היו שונות מאלה של יוונים אחרים, וכל הרוצה יכול לשפוט אם הצליח להאדיר את הגברים בספרטה בקומתם ובכוחם."
כמובן שמן המפורסמות היא שהספרטנים גם לא גידלו תינוקות שנראו חלשים או בעלי מום אלא הפקירו אותם לגורלם בחוץ..

עוד אספקט מעניין הוא שהאכילה בספרטה הייתה במשותף, בפומבי, ולא כל משפחה בביתה. היו נהלים לפיהם כולם צריכים לאכול בערך את אותם הדברים, מהאזרח הספרטני העני ביותר עד האזרח הספרטני העשיר ביותר, ומי שחרג מההגבלות הללו נענש.
בקרב הנערים הם קיבלו במכוון מזון מינימלי ביותר, כדי שיהיה להם הכרח להשלים את תזונתם ע"י גניבת אוכל. למה? כדי לעודד אותם להסתדר בתנאי רעב כהכנה למלחמות, ולפתח אצלם כישורי ביזה, גניבה, והתחמקות חשאית (אם הם היו נתפסים גונבים הם היו נענשים. לא על הגניבה, אלא על כך שהם נתפסו.)
"הוא [ליקורגוס] קבע שכל אחד מהצעירים יביא לסעודת ציבור כמות כזאת של מזון שהשובע לא יכביד עליו, אך גם שיתנסה ברעב. הוא חשב שהמאומנים באופן כזה יוכלו טוב יותר, בהתעורר הצורך, להתאמץ גם בלי לאכול ויוכלו, אם יצטוו, לצרוך כמות מזון נתונה במשך זמן ארוך יותר. הם יאכלו פחות מטעמים, יורגלו לאכול כל סוג של מזון ללא הבחנה וחייהם יהיו בריאים יותר. הוא חשב שאכילה השומרת על רזון הגוף תורמת לגדילתו לגובה יותר מזו המנפחת אותו במזון. עם זאת, לבל יסבלו רעב יותר מדי, אף כי לא הירשה להם ליטול את החסר להם בלי מאמץ, הניח להם לגנוב דברים מסוימים כדי לשכך את רעבונם. ברור לכול, כך נראה לי, שלא חסר אמצעים להאכיל אותם כאשר הירשה להם להשיג מזון בתחבולות. מובן שהרוצה לגנוב צריך להיות ער בלילה, לתחבל תחבולות, לארוב ביום, וכל הרוצה לשדוד זקוק למרגלים. ככלל ברור שהוא רצה ללמד את הנערים להיות בעלי תושייה בהשגת מצרכים וכך גם מאומנים יותר למלחמה. יכול מישהו לשאול: 'אם הוא חשב שלגנוב הוא דבר חיובי, מדוע קבע שיש להלקות מלקות נמרצות את מי שנתפס במעשה?' כי מורים בכל תחומי ההוראה, אני אומר, מענישים תלמידים שלא מוציאים לפועל כהלכה את מה שלמדו. כך גם בספרטה. אלה שנתפסו נכשלו בגנבתם ועל כך הם נענשים." (סעיף ב', 5 - 8)

מעניין לציין גם שמעמד הנשים בספרטה היה בין הטובים ביוון כולה. ידוע שבאתונה מעמדן היה די נחות, ובספרטה ההפך הוא הנכון - הן עברו אימונים גופניים קשוחים כמו הגברים, וזכו לכבוד ואוטונומיה בקהילה. בנספחים לטקסט אנחנו קוראים את אריסטו תוקף את ספרטה על החירות היתרה של הנשים שם.

אגב, אחד הדברים הגאוניים \ מצחיקים הוא שליקורגוס אסר את השימוש בספרטה בכל סוג של מטבע מלבד מטבע מיוחד שהוא המציא, שהיה עשוי מברזל ולכן היה בעל ערך ממש נמוך במכוון. המטרה הייתה שיהיה בלתי אפשרי פיזית לאדם אחד לצבור עושר רב בלי שזה יתפוס שטח עצום וכך יהיה ברור לעיני כל.
"ליקורגוס קבע גם מנהגים אחרים, המנוגדים למנהגיהם של שאר היוונים. בערים אחרות צוברים האזרחים כספים ככל יכולתם. אחד עובד אדמה, אחר ספן או סוחר, ויש המתפרנסים ממלאכות. בספרטה ליקורגוס אסר על בני חורין לעסוק בעיסוקים שמטרתם רווח ובתור עיסוקים ראויים ציווה לראות רק את אלה התורמים לחירות בערים. מדוע יש לרדוף עושר, כאשר ליקורגוס קבע תרומות מזון שוות ורמת חיים שווה לכול, לבל ישאפו להשיג כספים למותרות? הם אינם צריכים להרוויח כספים אפילו לרכישת גלימות, כי קישוטם אינו בגדי יקרות אלא גופם החסון. אין צורך לצבור כספים בשביל סעודות הציבור, כי הוא הביא לידי כך שמכובד יותר לסייע לזולת בעמל כפיים ולא בהוצאת כספים, כי עמל כפיים בא מן הנפש והכספים מרכוש. הוא אסר על צבירת כספים לא חוקיים בדרכים הבאות. ראשית טבע מטבעות כאלה שאפילו סכום של עשרה מנים אי־אפשר היה להכניס לבית בהסתר מבעל הבית או מהעבדים, כי למטבעות נחוץ היה שטח גדול לאחסון ועגלה כדי להסיע אותם. נערכו חיפושים אחרי זהב וכסף, אם נמצאו נענשו בעליהם. למה אפוא לרדוף עושר, אם יש בבעלותו יותר כאב מההנאה שבשימושו?" (סעיף ז')
תגידו לי שזה לא נשמע ממש סוציאליסטי - קומוניסטי! איזה הזוי זה שהיה משטר פרוטו קומוניסטי לפני 2,500 שנים..

אז לסיכום המאמר של כסנופון, זה ממש מרתק. המערכת הספרטנית ייחודית ועם זאת מוכרת למי שראה את הסוציאליזם והפאשיזם. ספרטה היא סוג של uncanny valley לישויות הטוטליטריות של המאה ה20 שכולנו מכירים.

לגבי הפירוש: גם הפירוש וגם המבוא מצטטים המון מהחיבור "חיי ליקורגוס" של פלוטרכוס כדי להרחיב על כסנופון ולתת לו יותר הקשר. למעשה, "חיי ליקורגוס" מצוטט כאן כ"כ הרבה שלדעתי יותר מחצי מהחיבור פשוט מובא כאן בפסקאות ארוכות. יש פסקאות שמצוטטות פעמיים - גם במבוא וגם בפירוש!
כמובן שב2016 מאגנס הוציאו תרגום שלם ל"חיי ליקורגוס", בצירוף ה"מראה" שלו (פלוטרכוס כתב ביוגרפיות בצורה של איש יווני - איש רומי והשוואה ביניהם).

לגבי הנספחים:
הם כוללים קטעים קצרים מהרודוטוס, תוקידידס ואריסטו, ורשימה של כל מלכי ספרטה וזמני שלטונם.
את הרודוטוס כבר קראתי, את כל הספר שלו. את תוקידידס ואריסטו עדיין לא, והיה מעניין לקרוא את התיאורים הקצרים, בייחוד את הביקורת של אריסטו, שעסקה בעיקר בדיסוננס בין חוקי ליקורגוס לבין אי היישום של רבים מהם בימיו. או כמו שכסנופון אומר, באופן שמסכם את דעתי אפילו על האספקטים בהתנהלות הספרטנית שאני מעריך:
"ברור שהחוקים האלה [..] אף כי הם עתיקים הם נראים גם עכשיו חדשניים בעיני אחרים. מפליא מאוד שכולם משבחים חוקים ומנהגים אלה, אך אין גם עיר אחת הרוצה לאמצם" (סעיף י', 8)

נב - סתם קטע ששעשע אותי באיך הנורמה התרבותית התהפכה: בספרטה גברים מעל גיל 20 היו חייבים לגדל שיער ארוך, בעיקר כשהם שירתו בצבא, כי ליקורגוס חשב שככה הם נראו קשוחים יותר. נשים היו חייבות שיער קצר.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•roeilamar
אפולודורוס נגד נאיירה

אפולודורוס נגד נאיירה

דמוסתנס

בין הספרות היוונית - רומית שנשתמרה עד ימינו, חלק נכבד ממנה הוא נאומים בבתי משפט. תחשבו על זה, זה כאילו חלק עצום מהידע של אנשים בעוד אלפי שנים על עולמנו יגיע מנאומי תביעה והגנה מול חבר מושבעים, איזה אירוע מוזר זה..

בכל מקרה, זה הנאום המשפטי הראשון שאני קורא מהעת העתיקה, וזה נאום די מעניין בהתחשב בכך שהוא המסמך הכי מפורט שיש לנו על חייה של אישה יוונית בתקופה הקלאסית.
נאיירה הייתה הטאירה, סוג של גיישה - נערת ליווי של יוון העתיקה. היא חיה עם אזרח אתונאי, פוליטיקאי, וכשזה הסתכסך עם אפולודורוס, פוליטיקאי יריב, אפולודורוס תבע את נאיירה באשמה שהיא חיה עם אתונאי כאישתו החוקית למרות שהיא לא אזרחית העיר, ושהצאצאים שלה, שעל פי החוק אינם אזרחים, קיבלו פריבילגיות של אזרחים באתונה.
העונש על זה הוא מכירה של נאיירה לעבדות, וקיצוץ בזכויות האזרח של "בעלה".

אפולודורוס פורש את מסכת חייה של נאיירה, איך היא גודלה לשמש כהטאירה עוד מילדות ע"י מעין סרסורית, על מסעותיה ברחבי יוון, המאהבים שהיו לה וכו'. זה די מעניין.
גם הטענות בנוגע לבת של נאיירה, ששימשה בתפקיד דתי בכיר באתונה עד שנחשף שהיא לא אזרחית, מעניין בעצמו.

אבל האמת שהמסמך המשפטי יחסית קצר, וגם מורכב להבנה ללא ההערות הרבות והמבוא. המבוא הוא איפה שהייתה עיקר ההנאה והלמידה שלי מהספר הזה, כי הוא פורש כמעט את כל מה שנאום התביעה פורש בפנינו, רק בהסבר בהיר ומתאים לקורא העברי המודרני, והוא גם מוסיף עוד הרבה מידע על מה זה בעצם הטאירה, מה המעמד שלהן כלל וכו'. זה היה מרתק. ההטאירות היו ממש "סלביות" ביוון העתיקה, עם אזכורים שלהן בקומדיות, שירים, דוגמנות לפסלים וציורים, חברות עם פוליטיקאים בכירים וכו' וכו'..
ההטאירות היו הנשים היחידות פחות או יותר שיכלו לבלות ביחד עם גברים במסיבות וכנסים שלהם, לנשים חוקיות ופילגשים הדבר נאסר. בכלל, החיים בתור אישה חוקית ביוון העתיקה היו די מחורבנים, בקושי יכולת לצאת מהבית. נראה לי שבאפגניסטן של הטאליבן נשים יוצאות מהבית יותר מאשר נשים חוקיות ביוון העתיקה.
אז המיקום החברתי של ההטאירות הוא מרתק, וכך גם היחס המעורב שהן קיבלו, שכן לצד הכבוד וההשפעה שהיו מנת חלקן, ולא היו מנת חלקן של כמעט אף נשים אחרות, הן גם סבלו מסטיגמות וממגבלות רבות, כפי שמשתקף בתביעה כאן, שאיימה להפוך שוב את נאיירה לשפחה, אחרי שהיא קנתה את חירותה וחייתה במשך למעלה מ30 שנה כאישה חופשייה. הכל יכול להתהפך ברגע.

לצערנו נאום ההגנה והתוצאה של המשפט לא נשמרו, אז אין לנו מושג האם בית המשפט האתונאי הכריע לטובת נאיירה או נגדה, ואין לנו מושג מה קרה איתה לאחר המשפט הזה. כפי שמצוין במבוא כאן, זה פשוט חומר מצוין לספר בדיוני או לסרט קולנוע. יש בסיפור הזה הכל - אינטריגות פוליטיות, סקס, מאבק יצרי בין שני גברים עם דם רע, טקסים דתיים איזוטריים, ומעל הכל הממלכה המוקדנית המאיימת שמתקרבת עוד ועוד לאתונה ומאיימת למוטט לחלוטין את הסדר החברתי של הפוליס כפי שהיה קיים מאות שנים עד הנקודה הזו.
שמישהו ירים את הכפפה ויעשה מזה סרט, תודה רבה.

8\10 מאוד מומלץ לפחות לקרוא את המבוא.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•roeilamar

ביקורות נוספות על "אוריקה"

אוריקה

אוריקה

קלייר דה דוראס

מה זה אוצר? אני לא יודע כמה אתם באמת מחזיקים בידיכם אוצר ספרותי קטן ומהפכני כמו שמתואר בגב הספר,
יש מצב שאם הייתם חיים בצרפת ב1823 וענייני המהפכה היו מעסיקים אתכם בשעת ארוחת הערב שלכם עם ויכוחים עסיסיים של השתלחויות ודפיקות זועמות על שולחנות אז כן, הופ יש פה רומן מהפכני שבראשו עומדת גיבורה שחורת עור! שמעתם נכון, שחורת עור!
אז כן, אתם עדיין יכולים לקחת איזו הנאה מהרעיון המהפכני הזה גם כיום ביחס לאז, אבל לא יודע.
הספרון הקטן מבוסס על סיפור אמיתי של מקרה בו צרפתי מכובד החליט לקחת תינוקת מסנגל ולמסור אותה לבת דודתו לאימוץ בצרפת. התינוקת לא ממש שרדה, אבל בת דודתו מאוד נקשרה אליה. אז בספרון הזה יש איזה שעשוע וניסוי של מה היה קורה אם באמת היא הייתה גודלת לתוך החברה הצרפתית ועם השכלה ופיתוח אישי, איך הייתה מתמודדת ונכנסת תחת המטריה - כשצבע העור שלה כלכך שונה (אהא!).
העלילה היא מה שאתם מדמיינים, יש אולי פה ושם איזה מחשבה מעניינת שלה, אבל שום דבר לא נושך או עוקצני, ולא יודע כמה הייתי ממליץ על קריאה אקטיבית.
גם התרגום - הכל כתוב בצורה טובה, אבל לא יותר מזה. בצרפתית אני לא מבין, אבל קצת ציפיתי לאיזה טון ציורי ויפה (שבדכ אני כן שם לב אליו).

ספר בינוני והכל, אבל ה"אחרית דבר" מאוד עיצבנה אותי.
15 עמודים מתוך 71 של אחרית דבר שעל פניו מעניינת ומסבירנית, אבל אותי טירחנה. כמובן, נושא רגיש גזענות והכל, הרי לכולם יש דעות והסתייגויות, כל אחד שיקרא מיד יביע את דעתו ואת השתייכותו החברתית ובלה בלה זה אני מבין, אבל הרגיש לי שהכותבת (שאין לי מושג מה התפקיד שלה בכוח) קצת לוקחת את הפינה הזאת לאיזה אג'נדה שלה וכמובן שזה סבבה ושלא חייב להסכים איתה, אבל זה בכל זאת עיצבן אותי.
כן היא לוקחת את כל הנושא הזה של הלבן והשחור וכותבת בין הטיפות ועם הרבה התחנחנות ואולי גם ביקורת ("...אבל קריאת הספר הזה במאה ה21 בישראל שעומדת לגרש בני אדם, שחורי עור..") וזה קצת חילל לי את התחושה של הספרון. אני אוהב שמגישים לי יצירה בצורה נקייה, בלי הטיות (כמו באיזה ספרון של ב"ז שיש מצב שהשמיטו ביטויים שלו שאולי היום לא כלכך מתאימים, למה שתערכו את היצירה לטעמכם?!) או מאמרים מעייפים, זה נותן תחושה ילדותית של פחד חברתי או חוסר הכלה של מורכבות, וזה אולי סתם קטע שלי וכל אחד ממש יכול לדלג על זה, אבל זה עיצבן אותי.
לא מספיק הספר בינוני, מי צריך בכלל את האחרית דבר הזאת? תנו את היצירה וזהו
דעות זה דבר מעייף, והספרון הזה גם קצת.

לפני שנה•
★★★★★
•oziko