“יש איזה סיפור מאחורי הספר הזה שאני לא ממש מכיר, וגם שיטוט קצר בויקיפדיה ובאינטרנט לא ממש הצליח למשוך אותי להכיר עוד. משהו על הסופרת האיטלקייה (שנולדה ביוון לאבא יווני אם זה בכלל חשוב) ועל נטליה גינצבורג שאגב נשמעת יותר מעניינת מהסופרת עצמה - שהצילה את הנובלה הזאת ולכן גם אחרית הדבר שלה.

קודם אני רוצה לסייג ולהגיד באמת שמה אני אוהב בתשע נשמות זה את סגנון הספרים שלהם (החיצוני, לא התוכני) והזיקה לצווייג (שהם עובדים על עוד כמה תרגומים חדשים!) אבל אחרי שקיבלתי איזה כמות מגוונת מהם וקראתי מספיק, מצאתי את עצמי מניח כל פעם שהספר הבא שבא לידי גם יהיה משהו של 3 כוכבים ומטה אלא אם זה לא צווייג, וזה בגלל איכות התוכן לדעתי, שקצת מתפספסת לי.

אז גם פה, כמה שגב הספר ינסה לתאר בלשון יפה וציורית את העלילה, היא עדיין תהיה רגילה ולא קסומה ומנצנצת, כמו שאולי היה קורה אם העלילה הייתה יותר ארוכה ומלאה בניגוד למצב הנתון של התפתחות מהירה וחוסר עומק או התעסקות כביכול עמוקה בדמויות.
אישה ממעמד בורגני ברומא של סוף המאה ה-19 שמקבלת פרפרים בבטן מאיזה מרקיז, ואז מנסה לצאת מהקיבעון הבורגני שלה ולפתח איזה קשר אהבהבים, זהו.
אני לא יכול להגיד שהספר גרוע, אבל גם לא כזה נהניתי, לא חוויתי התלהבות או סקרנות, וגם לא יצא לי לרצות למרקר איזו שורת מחץ (והתרגום דווקא נחמד).
אז סיימתי את הספרון מהר, קראתי את האחרית דבר של מצילת הנובלה גברת גינצבורג, והמשכתי הלאה.

לא יודע כמה הייתי ממליץ, וגם לא הייתי נותן לספר פחות מ2 כוכבים.

*אגב, מכירים את זה שאתם קוראים ושמים לב לטעות בספר, אבל לא בטוחים שזאת באמת טעות? במקרה כזה של ספר מוגמר שעבר הגהה ועריכה, עם זה שטעויות נמצאות גם בדברים מושלמים ומוגמרים, אין מספיק ביטחון לקבוע שמדובר בטעות כי אולי מדובר בחוסר הבנה אישי - ונתקלתי בסיטואציה כזאת בספר של לא יודע כמה טעות, פשוט משהו עובדתי שנכתב על דמות בהתחלה, ובהמשך סופרה עובדה אחרת לגמרי שממש סותרת את הקודמת. אז אני לא יודע אצל מי הטעות, ואולי אני סתם מעליל, אבל נוצרה אצלי תחושה של חוסר ביטחון, ובלבול עובדתי כזה שמאוד הרסה לי אישית את החוויה וה'אמון' אם להיות קצת דרמטי”

“קקינה פרימיצ'רו מנסה תמיד לרצות את כולם: את בעלה הוולגרי והקמצן, את המשרתת סוזנה עזת-המצח והחטטנית, ואת חברתה הנואפת והנאיבית. רק לעצמה אינה יודעת להיות נאמנה, וכשהיא כבר מנסה, זה מפחיד אותה עד כדי שיתוק.

קקינה חולמת על מותרות שאין לה, והאציל הצעיר והיפה שמתחיל איתה מדגיש לה את המחסור בו היא חיה, את מלבושיה המסמורטטים, ואת אוזלת היד המחרידה שלה.

הדילמה עמה היא נאלצת להתמודד כשהאציל הפלרטטן נכנס לחייה, מציבה בפניה מכשולים גדולים שנחווים אצלה כלוגיסטיים בעיקרם, ולאו דווקא כמוסריים.

מטילדה סראו, הסופרת האיטלקיה הפורה, כותבת בחסכנות רגשית כיאה לאוירה השורה בבית הזוג הרומאי. הסגנון האירוני-העקיף של סראו הופך את הקוראת לפקעת רגשית מחורפנת, בעוד גיבורת הנובלה עסוקה בלמצוא את דרכה להגשמה, תרתי משמע, אך תחושותיה נותרות עלומות.

אל הסביבה הפיזית ואל פעולות היומיום, לעומת זאת, סראו מתייחסת בדקדקנות גדולה. כתיבתה הופכת את הקוראת לנוכחת מלאה בסיטואציה וממקדת את שימת-לבה המלאה במתרחש. ובעצם, לא מתרחש שום דבר גדול, מפתיע או מרגש במיוחד.

גדולתה של סראו מתבטאת בכך שהיא ממגנטת את הקוראת לסיפור, למרות הכל, וגודעת אותו בסופו באופן שהיה מתסכל כלכך שרציתי לצעוק על קקינה ולגעור במטילדה: עוד! אני רוצה עוד מזה!!

נטליה גינצבורג כתבה אחרית-דבר מרתקת והיא מובאת כאן בתרגומו של יוסי טל.

נובלה מצוינת. קיראו.”