הוצאה לאור›ספרית פועלים

הר הקסמים של תומאס מאן. כמה שמעתי על הספר הזה..... אוווו אוווו.

מדובר ברומן שונה, שלא לומר מוזר, אך בוודאות שאפתני ומהגדולים שנכתבו במאה העשרים.

מדובר ביצירה שבה מקום אחד: בית מרפא לחולי שחפת על ההר הופך למעין מעבדה של הציוויליזציה האירופית ערב קריסתה.

הרומן בנוי סביב רעיון כמעט מיתי: עולם מבודד מעל העננים, אולימפוס נטול אלים?
הסנטוריום בדאבוס מתפקד כמו רחם תרבותי או מבוך עכברים רק שמי שנכנס

הי, אני בלה. בכללי אני חסרת תחביבים וחסרת אופי ואני משעממת את עצמי רוב הזמן. עיקר העיסוקים שלי הוא בהייה באוויר ולצחוק על אבא שלי שלא יודע לבשל, תוך הפרת כמה שיותר דברים שהוא ביקש ממני לא לעשות.
רציתי לספר לכם על משהו שקרה לאחרונה בבית הספר שלי.
נכנסה לפה איזו משפחה מוזרה, קאלן. הם כולם לבנים כמו קיר וזה ממש קריפי. אני חושבת שהם ערפדים.
קיצר, אז הקטן שלהם, אדוארד, היה לו איזה קטע עם שתי בנות מ

ימים ממש ספורים אחרי הטבח הנורא ב 7 באוקטובר התחילו מסופרים באמצעי התקשורת סיפורי הגבורה של אזרחים, חיילות וחיילים, של אלופים בדימוס, באין צבא מאורגן לאורך היום ובאין הנהגה בכלל. בראש שלי חזר המשפט "אחי גיבורי התהילה" והחלטתי לקרוא סוף סוף את הספר הזה שבעבר לא עניין אותי.

הסיפור המסופר כאן הדהים אותי כמה הוא דומה ומהדהד את ישראל של ימינו עם היציאה למבצעים ולמלחמות ללא הרף. יהודה המכבי מתואר כמצ

האם אתם מכירים את המלחין הגרמני הגדול אדריאן לוורקין? האם האזנתם לפחות לאחת מיצירותיו הגדולות? התשובה היא, כפי הנראה – לא, מפני שאדריאן לוורקין לא היה ולא נברא, ואף על פי כן, כתב עליו תומאס מאן ביוגרפיה מפורטת. או אולי לא תומאס מאן, כי אם סרנוס צייטבלום, ידידו מנוער של המלחין? מה?!

באחד מהרומנים האחרונים שלו, הגיע תומאס מאן (שוב) לפסגה ספרותית ייחודית ויוצאת דופן. כמו ב"הר הקסמים" שלו, גם כאן כ

טוב תראו, אני לא מבקר טוב ושווה לכם לא לשמוע לעצות שלי, פשוט משום שאני חושב לרוב אחרת, זה בילד אין, לא דווקא שכזו.

יוסף ואחיו של מאן, איך לומר את זה במשפט בודד?

״אם תומאס מאן היה כותב את התנ״ך כנראה שהייתי דתי.״

ספר מדהים, לא פחות ולא יותר. התרגום אפילו מטורף בעיני לא פחות מהספר. השפה תנכית, התאורים מדהימים, פילוסופיים, נפתולי נפשות דרך דמויות דמיוניות (או לא) שמאן לקח למקום היסטורי עם

המלט.... אולי אחד המחזות המפוארים ביותר בתולדות האדם מאז המצאת הכתב.

כל כך הרבה פירושים יש למחזה הזה שדעתי פשוט תהיה מטופשת אם תנסה לתפוס צד איזוטרי ובכל זאת, טיפש אנוכי כי אני מצד אחד מסכים עם הפירוש הפרוידיאני שמדבר על תסביך אדיפוס של המלט לאימו (אחרי הכל כשדודו מת, המלך, הוא אומר שזה מגיע לו בגלל אימו) ומצד שני אני מסכים עם ניטשה. אפרט קצת:

ניטשה דיבר על "החכמה הדיאוניסית של המלט" בספרו

<b>מדוע אני לא אוכל לעוף: משטור ודיכוי ביחסי האדם והחיה ביצירה איה פלוטו</b>
מבט פוסט קולוניאליסטי, פוסט סטרוקטורליסטי ופוסט-פוסט-פוסט שעת השינה שלי.

***

בבואנו לדון ביצירה "איה פלוטו", הנטיה הראשונית היא למקמו בהקשר התקופתי הנכון.
"איה פלוטו" נפתח בקונפליקט שהיה נפוץ בספרות תש"ח, הלא הוא הקונפליקט בין הפרט לחברה, בין האינדיוידואליזם לקולקטיב. (אמנם יש לציין כי מבחינה כרונולוגי

וסילי גרוסמן היה עיתונאי שביקר בחזית וראה את המלחמה על כל מוראותיה, הוא היה קומוניסט מתפכח שהבין את העוולות שנעשו על ידי השלטון לעם בשם המהפכה, ואולי הכי חשוב - הוא היה יהודי שיהדותו הפכה בעל כורחו למרכיב עיקרי בזהותו.
הספר מורכב מהמלחמה, עוולות הקומוניזם והשואה. אלה שלושת מרכיביו ואת שלושתם חווה וסילי גרוסמן אישית.
כשהוא כותב על סטלינגרד אפשר ממש לראות את החזית הקטלנית, ברד האש והמתכת, העיר הקרוע

לאחר תום הקריאה, נזכרתי במילותיו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' "הכיבוש משחית". נראה לי שבספר זה הביע ג'וזף קונרד דעה דומה לזו שחרץ ליבוביץ' כשבעים שנה מאוחר יותר. "לב המאפּלייה" הוא כתב יד מהמם (במובן המקורי של הביטוי), סוחף ועוכר שלווה שיוצא נגד הקולוניאליזם האירופי בכלל, ובפרט נגד שלטונו הרצחני של המלך לאופולד השני, מלך בלגיה, בשטחים שנקראו אז (כמה אירוני), "קונגו החופשית", אבל הוא אומר הרבה יותר מזה