“טוב תראו, אני לא מבקר טוב ושווה לכם לא לשמוע לעצות שלי, פשוט משום שאני חושב לרוב אחרת, זה בילד אין, לא דווקא שכזו.
יוסף ואחיו של מאן, איך לומר את זה במשפט בודד?
״אם תומאס מאן היה כותב את התנ״ך כנראה שהייתי דתי.״
ספר מדהים, לא פחות ולא יותר. התרגום אפילו מטורף בעיני לא פחות מהספר. השפה תנכית, התאורים מדהימים, פילוסופיים, נפתולי נפשות דרך דמויות דמיוניות (או לא) שמאן לקח למקום היסטורי עם נראטיב מושלם.
הרי סיפור יוסף הוא אופרת סבון לא הגיונית אבל המקום של לעלות מהבאר ולהוולד מחדש פשוט מרהיב. יוסף עובר דרך שמעט בני אדם יעברו בחייהם מן הסתם. קפיצות אמוניות גם בין האל לאדם, גם בין אדם לאדם, גם בין אדם לעצמו.
אז האם מאן שעשה פה עבודה חולנית של למידת הפרשה ופירושיה, סמלים והיסטוריה איג׳יפטיאנית הצליח?
ברור, זה הרי תומאס מאן. כמוהו לא תמצאו גם אם תשתדלו. מדובר באדם שיורד לפרטים שעם מיקרוסקופ לא נצליח לראות.
כן, הקריאה לעיתים מתישה, ארוכה, רעיונית, מיתולוגית, מקראית, פרשנוית, נראטיבית, מרגשת (החלום לדוגמא של יוסף), הפתיחה לחלק א׳ כבר זורקת את הקורא למקומות מרטיטים. מצאתי את עצמי קורא וצוחק, קורא וכועס, קורא ומתלבט אם לדלג קצת, קורא ומתפעל. מתפעל ביחוד מתומאס מאן שיודע להביע רעיונות פנטסטיים באופן מצמרר.
הסוף של הטטרולוגיה כבר מדגים את העייפות של הכותב, בכל זאת 15 שנים אבל מדובר במסע ולא בקריאה. זה מסע ומסה אל תוך נבכי הנפש, הדת, המיתולוגיה ושימורה, המסורת, הבעייתיות שבדת והיפה שבה, יעוד של אדם לעומת רצונו ועוד ועוד ועוד.
אין לי יכולת להמליץ על הספר גם במקרה הזה בדומה לדוקטור פאוסטוס של מאן, אני רק יכול לומר שאם אתם בעניין אתגרים (גם למצוא עותק) אז הספר הזה בהחלט יעמיד מולכם אתגר מסוג אחר.
לקרוא וללמוד, מדובר בספר שכל תאור שלו יחטא לגודלו ועומקו.
הציון שלי: 10 מתוך 10, כן כן, מאותם בודדים הזוהרים אי שם ביקום היכולת האנושית.”
