ביקורת ספרותית על דוקטור פאוסטוס מאת תומאס מאן
ספר מעולה

---

האם אתם מכירים את המלחין הגרמני הגדול אדריאן לוורקין? האם האזנתם לפחות לאחת מיצירותיו הגדולות? התשובה היא, כפי הנראה – לא, מפני שאדריאן לוורקין לא היה ולא נברא, ואף על פי כן, כתב עליו תומאס מאן ביוגרפיה מפורטת. או אולי לא תומאס מאן, כי אם סרנוס צייטבלום, ידידו מנוער של המלחין? מה?!

באחד מהרומנים האחרונים שלו, הגיע תומאס מאן (שוב) לפסגה ספרותית ייחודית ויוצאת דופן. כמו ב"הר הקסמים" שלו, גם כאן כותב מאן ספר שהוא אלגוריה לתהליכים פוליטיים וחברתיים, אלא שכאן הוא שולח את ידו הכותבת אל מעבר למציאות הריאליסטית, וקושר אותם באופן מעורפל למיסטי: לאגדה העממית הגרמנית "פאוסט".
האגדה על פאוסט מבוססת על חייו של ד"ר יוהנס פאוסט (1520-1480), מדען ופילוסוף שעסק גם באלכימיה ובאסטרולוגיה. בתפר שבין סוף ימי הביניים בגרמניה ובין תחילת הרנסנס, התייחסה הכנסייה, הן הקתולית והן הפרוטסטנטית, בחשדנות כלפי המדע והמדענים. אותם חוקרים שביקשו להצעיד את האנושות אל עבר נאורות מבוססת מחקר וידע, נתפסו כחותרים תחת האמיתות, האמונות והעקרונות המסורתיים של הכנסייה הנוצרית. חשדנות זו חלחלה אל העם הפשוט, וב-1587 יצא לאור בגרמניה "הספר העממי" ובו, לראשונה, האגדה על פאוסט, המדען הזקן שמכר את נשמתו לשטן תמורת און נעורים והנאות החיים, וסופו שירד לגיהינום. במחזהו של יוהאן וולפגנג פון גתה, "פאוסט" מתחילת המאה ה-19, ד"ר פאוסט מקבל מחילה על עוונו וזוכה לגאולה בזכות מחקריו וחתירתו לאמת. חטאו של פאוסט-לוורקין של מאן, לעומת זאת, לא ינקה.

"ד"ר פאוסטוס" הוא ביוגרפיה בדיונית כפולה בתוך רומן. הדובר, סירנוס צייטבלום, מציג עצמו בפנינו כמי שכותב את קורות חייו של ידידו האומלל אדריאן לוורקין (1940-1885), אדם מבריק שהקדיש את חייו באופן טוטלי ליצירת מוסיקה גאונית ופורצת דרך, ושילם על כך מחיר כבד. אך אותו ידיד לא מגביל עצמו לתיאור חיי לוורקין, אלא מספר לנו בד בבד גם על עצמו ועל התקופה שבה הוא כותב, השנתיים האחרונות של מלחמת העולם ה-II. וכך אנו מקבלים הקבלה בין חייו וגורלו של המלחין הבדיוני ובין גורלו של העם הגרמני, כשהאמצעי המרכזי באלגוריה הזאת הוא מוסיקה.

האם לוורקין מכר את נשמתו לשטן? ואם כן – מה התמורה? בפרק ה-25, "מדביק" צייטבלום את התיעוד שכתב המלחין על מפגשו עם השטן. לוורקין בן העשרים ואחת שהה אז בעיירה פלסטרינה שעל-יד רומא (עיירת הולדתו של המלחין הרנסנסי שנקרא על שמה), ובמהלך התקף מיגרנה מופיע אצלו השטן לפגישה עסקית: עשרים וארבע שנים של יצירה מוסיקלית מקורית ופורצת דרך שתקנה לו שם עולמי, בתמורה לנשמתו. התנאי – אסור לו לדעת אהבה. בעוד שפאוסט באגדה המקורית היה אדם מבוגר ושבע הצלחות מקצועיות, שביקש להשיב לו נעורים ולהעניק לו חיים אמיתיים ותוססים, ללוורקין הצעיר מציע השטן הצלחה, והוא, השחצן ותאב התהילה, חותם על העסקה.

הספר נטוע היטב במקום ובזמן היסטורי, על כן מעמד השיחה עם השטן, המתואר בגוף ראשון על-ידי לוורקין נראה מעט תלוש משאר הספר (כל-כך הזכיר לי את הפרק "השד" ב"אחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי!) האם היתה זו פגישה 'אמיתית' או הזיה שנבעה מהתקף המיגרנה (לוורקין מתואר כמי שסובל ממיגרנות חמורות מאז ילדותו)? האם זו מחלת נפש? מאן לא נותן לנו תשובה ברורה, וזה גם לא חשוב וחלק מהמסתורין של הספר. מה שחשוב הוא שהסופר מגדיר באמצעות המספר את היסוד השטני, לדעתו, שקיים בעם הגרמני משחר קיומו: העירוב הבלתי נתן להפרדה שבין הרציונלי ובין האי-רציונלי, בין ההיגיון ובין המטפיזיות, בין השכלתני והמתמטי ובין הרגש המתפרץ. את העירוב הזה משליך מאן על הסגנון המוסיקלי ש"יוצר" לוורקין, שהוא, חייו וגורלו – אליבא דמאן – מייצגים את מהות הגרמניות וגורלה המר.

תומאס מאן כתב את הספר בין השנים 1943 ו-1947, כלומר פחות או יותר בשנים שבהן המספר צייטבלום מצהיר שהוא 'כותב' את הביוגרפיה של ידידו. הסופר תיאר את טכניקת הכתיבה כמונטז', מכיוון שלתוך הטקסט לו הוא הכניס חלקי טקסטים ולפעמים טקסטים שלמים שלא הוא כתב אותם. הנה כמה דוגמאות: הספר משופע בהרצאות ידעניות במוסיקולוגיה, בדיונים במוסיקה ובתיאורים מפורטים של יצירות מוסיקליות, בהם משתמש הכותב בטרמינולוגיה מקצועית לעילה. מתברר שאת הקטעים הללו כתב עבור מאן תיאודור אדורנו, שהיה פילוסוף של האומנות, סוציולוג, מוסיקולוג ומלחין גרמני ממוצא יהודי. המוסיקה של לוורקין היא למעשה המוסיקה של המלחין האוסטרי-יהודי ארנולד שנברג שהמציא את שיטת שניים עשר הצלילים (נקראת גם השיטה הדודקפונית), שהיא מסגרת מחמירה ביותר למוסיקה אה-טונלית ושללה את המוסיקה המלודית ככזו שעבר זמנה. את התיאור של סוף חייו של לוורקין, לקח מאן כמעט אות באות מסיכום רפואי של אישיות גרמנית ידועה, שאותה לא אסגיר כדי להימנע מקַלְקְלָן.

שיטת המונטז' הנ"ל יצרה כאבי ראש לא קטנים לתומאס מאן. בין היתר, ארנולד שנברג כעס על הניכוס של המוסיקה שלו לטובת הרומן ואף הביע את זעמו בפומבי, וחוקרים החלו לגלות "פלגיאטים" בטקסט. עקב כך נאלץ מאן לכתוב ספר שמתאר את התהוותו של הרומן, שבו הסביר את אותו "עקרון מונטז'" וחשף את התחבולה הספרותית.

אני מלאת הערכה למתרגם יעקב גוטשלק ז"ל על כך שהעז לקחת על עצמו את המלאכה הקשה והמסובכת הזו, והעניק לקורא העברי את ההזדמנות להתוודע ליצירה המונומנטלית והחדשנית הזו, בשפתו-הוא. אף על פי כן, התרגום העלה בי כמה תהיות. הטקסט רצוף במונחים בלטינית שאותם בחר המתרגם להשאיר בשפת המקור. הבחירה היא כמובן לגיטימית, אבל אני תמהה מדוע יש שהוא מצרף תרגום לעברית בהערות שוליים ויש שהוא מוותר עליהם. התרגום יצא ב-1992, עוד לפני לידתו של ד"ר גוגל יקירנו – כמה צריך היה להתייגע הקורא העברי ההדיוט! ותמוה מכך, בפרק שלושים מופיעה דמות שמדברת בגרמנית ובצרפתית. המשפטים בגרמנית תורגמו כמובן לעברית ואילו המשפטים בצרפתית נותרו בשפת המקור ללא כל תרגום! אמנם לא צריך להיות דובר צרפתית שפת-אם כדי להבין את הטקסט, אבל מה יעשה קורא שאינו מבין צרפתית כלל?

"ד"ר פאוסטוס" הוא ספר קשה מאוד לקריאה, סמיך ומלא רבדים. מהספרים שאפשר לקרוא אותם שוב ושוב ולגלות בכל פעם תגליות חדשות. קראתי אותו בקושי רב ובחירוק שיניים (אם כי בעקשנות) במשך חודש ושלושה שבועות, ועם לא מעט תסכול. למרות שאני מאזינה לא מעט למוסיקה קלסית כבר שנים רבות, ועם רוב היוצרים המוזכרים ביצירה עשיתי הכירות כזו או אחרת, במוסיקולוגיה אין לי שמץ של מושג; כך שהיו קטעים שלמים שלא הבנתי מה אני קוראת. לאחר סיום הקריאה, אני ממליצה לקוראי הספר להאזין ביו-טיוב להרצאה של פרופ' משה צוקרמן, "ד"ר פאוסטוס: מוסיקה ופוליטיקה". לא עם כל מה שאמר הסכמתי, אבל ההרצאה הזאת בהחלט מעירת אוזניים ומאירת עיניים.

לסיכום, המאמץ לא רק הוכתר בהצלחה (שהרי הגעתי אל הסוף, ונשארתי בחיים כדי לספר על החוויה), אלא גם היה מתגמל. אז אל תשאלו אותי בבקשה למה כדאי להתאמץ כל-כך בקריאת ספר כשיש כל-כך הרבה רבי-מכר בסביבה. זה בערך כמו לשאול מטפס הרים מקצועי למה הוא חולם להגיע אל פסגת האוורסט, כשהוא יכול, בפחות מאמץ, סיכון וכסף, לטפס, למשל, על הר תבור. ייתכן שאותו מטפס גלילי יעלה מדי פעם על הר תבור ואף ייהנה מהנוף, אבל זה לעולם לא יהיה תחליף לכיבוש הגבהים המדהימים שקיימים בעולם. "ד"ר פאוסטוס" הוא בהחלט אחת הפסגות הספרותיות הגבוהות שביקרתי בהן.
היה שווה כל רגע.

» ביקורות נוספות של קרן
» ביקורות נוספות על דוקטור פאוסטוס