ביקורת ספרותית על איה פלוטו מאת לאה גולדברג

---

מדוע אני לא אוכל לעוף: משטור ודיכוי ביחסי האדם והחיה ביצירה איה פלוטו
מבט פוסט קולוניאליסטי, פוסט סטרוקטורליסטי ופוסט-פוסט-פוסט שעת השינה שלי.

***

בבואנו לדון ביצירה "איה פלוטו", הנטיה הראשונית היא למקמו בהקשר התקופתי הנכון.
"איה פלוטו" נפתח בקונפליקט שהיה נפוץ בספרות תש"ח, הלא הוא הקונפליקט בין הפרט לחברה, בין האינדיוידואליזם לקולקטיב. (אמנם יש לציין כי מבחינה כרונולוגית "איה פלוטו" מעט מאוחר יותר, אך יש לקחת בחשבון את קצב חילחולן של נורמות מספרות המבוגרים אל תוך ספרות הילדים).
לפלוטו, הכלבלב מקיבוץ מגידו, יש, לכאורה, הכל. כל מה שנחוץ לכלב בכדי להיות מאושר: צרכי מחייתו מסופקים לו, אך יותר מכך, כפי שנרמז במילים: "כלבלב מקיבוץ מגידו" הוא משתייך לקיבוץ, יש לו קבוצת שייכות והתייחסות המונעת את תחושת הבדידות.
ובכל זאת, לפלוטו חסר משהו. פלוטו קורע את החבל – קורע את הכבלים המטאפוריים הקושרים אותו למחויבות ולחברה ויוצא לחופש. החיים הקיבוציים, הצורך לעמוד בציפיות, מחיקת האינדיוידואל – כל אלו מעיקים על הכלב שלכאורה יש לו הכל והוא נושא את רגליו והולך.
לכאורה, לפנינו סיפור בתבנית המוכרת של ספרות תש"ח: פלוטו סובל מהקונפליקט הנזכר למעלה, הוא יוצא אל החופש ובוחן את האפשרות הקיצונית הנגדית, חיי חופש נטולי מחוייבות, חיים של מימוש עצמי כאינדיוידואל, ולבסוף מצליח למצוא את האיזון בין שתי הקיצוניות והקונפליקט בא אל מקומו בשלום במילים: "פלוטו וגדי רצים בדהר, נרוץ מהר מי יגיע ראשון כבר זמן לאכול ולשכב לישון" יש לשים לב לחזרתיות שב"רצים" ו"נרוץ": פלוטו, הכלב ש"נשא רגליו" בתחילת הסיפור מצליח לממש את החופש שלו, את הצורך בריצה חופשית, נטולת חבלים וכבלים בתוך המסגרת הקיבוצית, יחד עם גדי, הישר אל האכליה והשינה כחלק מלוח הזמנים הנוקשה שמכתיב הקיבוץ.
אך האמנם הצליח פלוטו להגיע לסינטזה? או שמא חזר פלוטו, עם זנב בין הרגליים, לשעבוד ולדיכוי בהם נפתח הספר? נראה כי בחירת המילים נועדה ליצור תמונה של חופש ושחרור, סינטזה, מציאת דרך האמצע, בעוד שלמעשה פלוטו חזר להיות מדוכא כמקודם: הוא שוב בקיבוץ, מכבש הדיכוי של יחסי הכוח בין האדם והחיה מכתיב לו את סדר היום שלו, ובסופו של יום ככל הנראה ייקשר פלוטו שוב בחבל, יקבל מרק ועצם וישוב לחלום על החופש.
אכן, נראה כי קריאה חתרנית בספר תחשוף לעינינו את מנגנוני הדיכוי בהם משתמש האדם הלבן בבואו לשעבד את בעלי החיים לצרכיו. מבטו של האדם מכונן את זהותו של הכלב ככלי, כמי שנועד לשרת את האדם ואף נזקק למעמד זה בכדי לקבל סיפוק ואישור.
תהליך הדיכוי והמשטור שעובר פלוטו לאורך הספר, בו הוא מנסה לשוא להשיג חופש מיוצג בסדרת מפגשים הנערכים בין פלוטו לבין בעלי חיים שונים. הספר מציב חלוקה בינארית בין בעלי חיים שאין בהם תועלת לאדם, ככאלו ששייכים לטבע, חופשיים, לבין בעלי החיים שיש בהם תועלת לאדם ועל כן מטבעם נועדו לחיות לצדו. חלוקה זו חושפת את ההבניה התרבותית המכוננת את זהותם של בעלי חיים מסויימים כבעלי חיים "ביתיים" או "חיות מחמד". לגישה מהותנית זו אין, כמובן, כל יסוד טבעי והיא אינה אלא ביטוי לאופן בו דואגת ההגמוניה הפטריארכלית לשמר את כוחה.
ובכן, בתחילה קורע פלוטו את כבליו, המציאותיים והמטאפוריים כאחד, ומשמיע קול נביחה. קול חייתי, קדום, מנוגד ללוגוצנטריות של השפה האנושית.
הוא יוצא לדרכו ופוגש בצפרדע. אך ניסיונו לדבר עם הצפרדע נכשל. הצפרדע החופשית, המשוחררת, ה"טבעית" ופלוטו המבויית אינם דוברים את אותה השפה. למרות נביחתו החד פעמית, ביטוי לשאיפתו לחופש ולטבע, פלוטו הכבול במוסכמות התרבות האנושית אינו מסוגל לכונן שיח עם הצפרדע. הוא פונה אליה בפניה מנומסת על בסיס מוסכמות התרבות האנושית ואומר "שלום", אך הצפרדע עונה לו ב"קוה קוה" חייתי ומשאינה זוכה לתגובתו - קופצת לבריכה, למרחב הטבעי כל כך עבורה. פלוטו המבויית איבד את היכולת לפענח את הצופן החייתי, הטבעי בו פונה אליו הצפרדע.
מתוך הבריכה מביטת בפלוטו עיניים, הלו הן עיניו שלו, עיניו של הכלב שהיה יכול להיות, הכלב החי בטבע, משוחרר ממוסכמות אנושיות. פלוטו מתפתה לנסות להיכנס למים, לחקות את הצפרדע, אך מיד מגלה כי תחום זה סגור בפניו: כלבים אינם רצויים במים, כפי שמבהיר לו הדג: "כלבים במים – לא זה לא טוב". הדג הדובר את שפתו של פלוטו אינו מנסה לייצר דיאלוג, לבנות גשר שיחבר בין שני בעלי החיים. המבע שלו קר ומנוכר ושולל את זכותו של פלוטו לחיות במרחב הטבעי של המים. הדג, בשפתו ובתוכן דבריו, מייצג את בעל החיים שהפנים זה מכבר את חוקי האנושות ואת הדיכוטומיה שבינו, כבעל חיים חופשי וטבעי, לבין פלוטו, המבויית. כך מהווה המפגש הראשון צעד ראשון בתהליך החברות של פלוטו, שיהפוך אותו בסופו של דבר ל"בעל חיים מבוית" המרוצה בחלקו.
המפגש הבא של פלוטו הוא מפגש עם פרפר. שוב פונה פלוטו אל הפרפר בפניה המבוססת על מוסכמות השיח והנימוס האנושי ושוב אינו נענה. במפגש זה מגלה פלוטו שגם טריטוריית האוויר סגורה בפניו: "מדוע אני לא אוכל לעוף" תוהה הכלב כשהוא נדהם ועצוב. הפרפר מהווה סמל בתרבות ליופי, קלילות, אווריריות, חד פעמיות וחוסר תועלת. האדם אינו יכול להפיק כל תועלת מהפרפר מלבד הנאה אסתטית מיופיו, ועל כן אין לו עניין לשעבד אותו. חוסר רצונו/יכולתו של הפרפר ליצור דיאלוג עם פלוטו מהווה את הצעד השני בתהליך החברות שלו.
לאחר שני כשלונות ולאחר ששני מרחבים טבעיים התגלו ככאלו שאינם יכולים להכיל אותו, פוגש פלוטו בחבר קיבוץ הדוהר על סוס ומנסה להתחרות בו, כאן מתברר שבתחום הריצה הוא אינו יכול להשתוות לסוס. הסוס רץ בכדי להביא תועלת לאדם ולא לשם תענוג. אם פלוטו רוצה לממש את עצמו, רומזת הסיטואציה,יהיה עליו למצוא את הדרך לשרת את האדם, לא להשתובב בקלות דעת נטולת תועלת פרקטית.
לאחר סדרה זו של מפגשים, המקצצת את כנפיו ומנכיחה את חוסר היכולת שלו להשיג לעצמו חופש, חוזר פלוטו אל המשק ובשיחה עם הפרה מגלה כי לכל יצור במשק תפקיד משלו: הפרה אינה מייצרת קצפת להנאתה אלא חלב לגבינה לבנה פשוטה, פונקציונאלית – ואף פלוטו צריך לחזור ולמלא את התפקיד המיועד לו בקיבוץ.
האמנם באמת טובתו של פלוטו היא לשוב אל המשק, אל השעמום והכמיהה שהיו מנת חלקו שם? או שמא יש כאן הדגמה לאופן בו בעלי האינטרסים משמרים את ההגמוניה שלהם על ידי הבניית זהותו של פלוטו כ"כלב השייך לקיבוץ"? כמי ששב בשמחה ל"ביתו"? האמנם הקיבוץ הוא "ביתו" של פלוטו או שמא כלא, כלוב מזהב, ביתו של האדם הלבן אליו כבול פלוטו ללא התרה? אכן, ההיררכיה נשמרת. ניסיון המרד של פלוטו במבני הכוח הדכאניים של החברה הקיבוצית נכשל והוא שב לשרת את המעמד השליט, האדם הלבן, בן הקיבוץ, תמורת "מרק ולחם" ותו לא.
נדמה כי כותרת הסיפור מקבלת גוון אירוני: "איה פלוטו" תוהה הכותרת והקורא אכן חייב לשאול את עצמו בהגיעו לסוף הסיפור: איה פלוטו? פלוטו איננו. פלוטו, כסובייקט, נחמק. רצונותיו, אישיותו האינדיוידואלית, נמחקו לטובת הקולקטיב האנושי המשעבד, הרואה אותו כאובייקט הנתון למרותו. נדרשת קריאה חתרנית מפרספקטיבה חדשה בכדי למצוא אותו, את פלוטו האבוד.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על איה פלוטו