הוצאה לאור›הקיבוץ המאוחד

סונטת קרויצר של בטהובן נחשבת על ידי רבים לאחת היצירות הטובות שכתב בטהובן בתחום המוסיקה הקאמרית והיא כמובן גם אחת המפורסמות שלו. מדובר ביצירה לכינור ולפסנתר אשר למרות איכותה המוסיקאלית, מי שפרסם אותה היה דווקא לב טולסטוי. מה לטולסטוי ולבטהובן, מי היה קרויצר ומדוע הוא מעולם לא ניגן אותה? בואו נתחיל בהתחלה...


הכנר אשר לו נכתבה היצירה במקור היה ג'ורג' ברידג'טאואר (George Bridgetower), אשר על פי ג

בדיון על הסקירה שכתבתי על הספר "רומן רוסי" של מאיר שלו נוצר מיני ויכוח בתגובות על דירוג גדולתם של סופרים ישראלים שונים, ובעקבות המיני ויכוח הזה גיליתי שאני לא יודעת להגיד כלום על רמת הכתיבה של א"ב יהושע וזאת מהסיבה הטריוואלית שמעולם לא קראתי שום דבר מכתביו. כאן קמה לעזרתי ספריית הרחוב אהובתי ומצאתי בה שני ספרים מכתביו של יהושע. הראשון מביניהם שקראתי הוא "מר מאני". כמו רומן רוסי, הייתי מודעת לצאתו

ידעתי שאני צריכה להפסיק לקרוא כבר ברגע כשהגעתי לעמוד ארבע לכל היותר, וקראתי על החולצה הוורודה של אליינה, עם מכנסי הפשתן התואמות, מה שמעורב בתיאור על השיער הזהוב והמשיי, הפנים היפות והגוף החטוב להחריד שלה.
אז למה המשכתי לקרוא?
כי אני חתיכת <I><B><font size=50>מטומטמת!! לעזאזל!! טיפשה!!!</font></B></I>

תתרחקו מהספר הזה. פשוט תתרחקו ממנו. הוא בזבוז של עצים, חמצן, כוח אנוש, וכסף. הוא לא שווה שום

הרומאן הצרפתי שנמתח על פני המאה ה 18 והלאה מביא לנו הקוראים ארוחה דשנה של מטעמים ספרותיים וציוריים של תרבות, נוף מרשים של מרחבים ירוקים והרבה שמלות מנופחות וגבירות צרפתיות. הספר שובה לב במציאות הסנטימנטלית שבו. או קיטשיות שדומה בהתבוננות בפסלים בכנפי מלאכים מזהב או ציורים חוצה דמיון על גונדולות שבהן זוגות אוהבים מחזיקים ידיים.

וכמו בארוחה טובה גם הרומאן מתחיל באפריטיף שפותח לנו את התאבון לע

אני אתחיל עם ההצדקה. כי ספר פרוזה שיש בו שבע מאות ועשרים עמודים צריך הצדקה טובה כדי לקרוא אותו. ובכן, זה לא ספר אחד אלא טרילוגיה, שלושה ספרים. אולי בכריכה אחת אבל עדיין טרילוגיה. חוץ מזה מדובר בסאגה רב דורית וזו הצדקה נוספת. בשם הספר מדובר על שלושה דורות, אבל זה אפילו יותר ולמעשה מוזכרים חמישה דורות.

מצאתי את הספר בספריית הרחוב החדשה, המאורגנת ומסודרת שיש בה יד נעלמה שמארגנת ומסדרת את הספרים ודוא

אני מסתכלת על הביקורת האחרונה שכתבתי בסימניה ורואה שעברו בסך הכול שלושה שבועות, שלושה שבועות שבו הספקתי לא מעט (בלשון המעטה כמובן). לפני שאספר מה הספקתי (הפתעה בדרך) רק אציין שהביקורת האחרונה נראית לי ממרחק הזמן הזה (שלושה שבועות בסך הכול) בכיינית וקוטרית אבל הנסיבות אז הצדיקו את זה. אבל היום אחרי ירח דבש בסנטוריני לאחר חתונה קטנה ומושלמת שלי ושל א' (סורי שלא הזמנו, למרות שזה עלה לנו בראש. החתונה

אני לא אשכח את היום ההוא בכיתה ט' כשהמורה להיסטוריה סיפר לנו על תעשיית העבדים שהייתה בארה"ב.
את התיאור של ייבוא השחורים מאפריקה לאמריקה על גבי ספינות בצפיפות סרדינית. את ההשלכה לים של אלו שלא שרדו את הדרך. את ההפרדה האכזרית בין אימהות וילדיהן. את מעשי האונס. את התמונה המחרידה של העבד המצולק בגבו.
לפחות עבורי זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על הנושא. הייתי המום וכך, אני מניח, גם רוב חבריי לכיתה.

אפתח ואומר שהנפילה היחידה שתועדה בספר הזה הייתה הנפילה של האינטליגנציה של הקוראים.
כן, הגיע תורי לפתוח בבדיחות נפילה. עומדות להיות מלא כאלה בביקורת, והן עומדות להיות גרועות.
תתמודדו עם זה. כי, טוב -
Still a better story than twilight
and from this book. What a terrible book.

כי וואו – רגע – עצרו הכל, אם דיברנו כבר על שוביניזם ופמיניזם, בואו נדבר על יחסי בחור בחורה. וואו, רגע, אז – היא ודניא

כמה אירוני, ואולי הולם באורח טרגי, שדווקא היצירה המכוננת של התרבות המערבית -אותה ארכיטקטורה קוסמית של דנטה אליגיירי - נאלצה לעבור תחת ידו האדנותית, אך הדלה מבחינה פואטית, של אריה סתו. ראשית, יש להשתחוות בפני המקור. ה"קומדיה" אינה רק טקסט; היא סכימה טוטאלית של הנפש האנושית. דנטה אינו מסתפק בתיאור גאוגרפי של השאול, כור המצרף וגן העדן; הוא מכונן את המפגש האולטימטיבי בין התיאולוגיה התומיסטית לבין הפוא