כולנו מדברים לעצמנו. טוב, לא בקול רם, אך מהם מחשבותינו והגיגי נפשנו אם לא דיבורים שאנו מדברים לעצמנו. אמנם איננו זוכים למענה, אך לפחות אפשר לומר שבן שיחנו קרוב לליבנו...

שלושה גיבורים יש ברומן המשפחתי המרגש ורב הקולות הזה: אב, אם וילדם בן העשר, ושלושתם מדברים לעצמם, בפרקים מתחלפים בהם מובעים רחשי ליבם. הסיפור פשוט: האב, החולה במחלה סופנית, לוקח את בנו למסע בדרכים, במשאית. הם עושים זאת בפעם הרא

<mark>אנדרס נאומן</mark> הארגנטינאי כתב נובלה יפהפיה, ושזר את המילים ביד אומן של ממש. אין לי איך לתאר את העוצמה של הספר הזה. הוא משתייך לקבוצת הספרים שנשארים. הוא מרגש, הוא מאלו שמערסלים את הלב - ולא רק בשל העלילה. זו גם הכתיבה. הו! איזו כתיבה נהדרת, כזו שמדייקת את המילים. כתיבה כזו שכל כמה דפים עצרתי ואמרתי לעצמי: יואו! כן..! אני כל כך מבינה למה אתה מתכוון.

הסיפור מובא בשלושה קולות: מריו, האב, אלנה, האם,

אני מאד מכבד תשוקה לעבודה ונועזות מחשבתית. היה לי חבר שהיה מורה לחיים שאמר לי דרור אחי בסוף תמיד תשתדל להיות חרוץ ותתפוצץ על העולם כי אלה הם סוג הדברים שעושים את האנשים קצת אחרים. בקיצור תתממש.

טוב, לא תמיד זה מצליח אבל זה יופי תמיד לנסות. תשוקה ונועזות בספרות מאפשרת לקורא כמוני לזהות את התנועה המתאימה לו ואת המילים שמשרטטות מחשבה שונה, אותי זה מושך. עם השנים למדתי לזהות איזה סגנון כתיבה אני או

כותרת הספר "לדבר לעצמנו" העלתה לי חיוך על הפנים. אנשים נוהגים לחשוב לעצמם כל הזמן ויש החושבים בקול רם ואף מדברים לעצמם. אמי היא אחת כזאת, שמדי פעם מדברת לעצמה בקול רם. סוג של תרפיה, אני מניחה. בהתחלה חשבתי "מה היא ממלמלת לעצמה" ואף שאלתי אותה, והיא פתרה זאת בהינף יד ואמרה שהכל בסדר וטבעי ביותר לדבר לעצמך. אז מה שאולי נראה לחלק מהאנשים כפלירטוט עם השיגעון, לאחרים יש בזה סדר והגיון. וכל עוד השי

על הכריכה האחורית של הספר נאמר :"כותב בחסד עליון.." , ואני , עבדכם הנאמן, מצטרף לזה בכל פה.

לכאורה, סיפור מוכר.

משפחה בגיל הביניים: האם אלנה, מלמדת באוניברסיטה , מריו האב, נהג משאית ובן יחיד, ליטו בגיל העשרה.

מריו חולה בסרטן וימיו ספורים, יוצא עם ליטו שאינו מודע לסערה סביבו , לטיול "התבגרות" עם אביו במסע עם פדרו- המשאית, האם נשארת בביתה.

כמו במצבים כאלו, מתפתחת דינמיקה של גילוי , התק

הגעתי אל היו זמנים בארגנטינה לאחר שלקחתי הפסקה מתשע נשמות (הוצאה שאני מאוד אוהבת, אך שגם מרבה לשחרר, לרוב, ספרים שהמשך והנפח שלהם מאוד קצר). מאחר שאהבתי את "לדבר לעצמנו" של <mark>אנדרס נאומן</mark>, ומשום, שלשם שינוי, היה נדמה לי שהנה, סוף כול סוף, ספר שחורג מגבולותיה של נובלה קצרצרה או אסופה של סיפורים קצרים, החלטתי לקרוא אותו. הספר עצמו מאוד מהנה ונהיר, בייחוד ברגעים בהם נאומן משרטט בצורה קולחת, מדויקת ותמצי

מריו נוהג את פדרו, המשאית שלו. הוא במסע עם בנו ליטו ובבית ממתינה האם והרעייה, אלנה. זה סיפורם.
הספר מביא את העולם מבעד לעיני שלושתם לסירוגין. מריו אינו בקו הבריאות וליטו אינו ממש מבין עד כמה מצבו מחורבן. עבור מריו זהו מסע שאולי יהיה המסיים עבורם. עבור ליטו הרפתקה מגניבה עם אבא. מסע גיבוש של בחינת הנפש, גילוי העצמי, הכרת השני. הקשר האוהב ביניהם מתבטא גם בכינויי החיבה של האב לבנו- בן שלי, תמנון, מר

דבר לא היה יכול להכין אותי באמת לקריאת הספר הזה.

<mark>נאומן</mark> הוא סופר ארגנטינאי בן 40, יהודי מצד אביו, ובעל כשרון כתיבה שכמותו נדיר מאוד לפגוש בעולם הספרות המודרנית.

לדבר לעצמנו מתחיל כיומנו של ליטו, ילד בן עשר, שאביו מריו מצרף אותו אליו למסע בונדינג על משאית, באמתלה של נסיעת עבודה.

במהרה מתברר כי הספר בנוי מפרקי יומניהם של כל בני המשפחה. לסיפור מצטרפים שני קולות נוספים : זה של מריו וזה של אש

את הספר התחלתי לקרוא בעקבות בוק קלאב של בית פרת בירושלים. לקחתי אותו מהספריה של המכללה שאני לומדת בה ספרנות בדוד ילין. הסיפור מגולל את סיפורו של מריו וליטו אב ובן שעושים מסע ברחבי דרום אמריקה, למרות מחלת אביו. הסיפור מסופר בקול של שלושה אנשים האב- מריו. ליטו- הבן. והאם והבת זוג- אלנה. שלושתם מתמודדים עם השלכתו של מחלתו של אביו מריו, האם לעומת זאת בדילמה בין הבעל החולה, לבין המאהב של איסקיאל. ושיחו