אני : <mark>רייצ'ל קאסק</mark> צהריים טובים.
רייצ'ל : צהריים טובים, עם מי יש לי הכבוד.
אני : קוראים לי שמוליק ואני רוצה להחליף איתך כמה מילים על הספר שלך קווי מתאר (outline).
רייצ'ל : אין בעיה, קראת את הספר?
אני : כן קראתי אותו עד סופו. הוא אתגר אותי בייחודיות שלו.
רייצ'ל : זה כל מה שיש לך להגיד? בשלב הזה כבר היית צריך לשפוך את הלב בפני ולספר לי על יחסיך עם אשתך, איך אתה מרגיש בגילך המופלג (40+), איפה

#
היא נוסעת לאתונה ללמד בקורס לכתיבה יוצרת. במושב לידה יושב גבר בגיל העמידה ו... לא מה שאתם חושבים. לא מתרקם פה רומן. יכולת הדיבוב הפנומנלית של פיי – הגיבורה והמספרת את הסיפור – נחשפת פה במלוא תפארתה. היא לא שואלת שאלות רבות והאיש שופך בפניה את סיפור חייו ותיאור משפחתו, כולל מניעים, כולל אי-נעימויות. מאוחר יותר בסיפור תפגוש אותו פיי שנית ו"תנזוף" בו על שבחלק מסויים של הסיפור הוא לא סיפר לה הכל...

כמו שקנאוסגורד הצליח למצוא את המפתח לכספת של ההתאמה, התלכיד בין התזוזות הטקטוניות של הנפש לבין תוויו של הנוף, האקלים, אפרוריות הבניינים, הים, העולם, כך הצליחה <mark>קאסק</mark> ללכוד את הרובד הסמוי, המאיים, הזרמים התת קרקעיים של ההוויה. לכל מפגש מתלווה התבוננות בו זמנית באדם ובנופים הנראים על פני השטח, ובתשתית הסמויה, התת הכרתית שמניעה את התודעה, את האינטראקציה. אינטראקציה היא ביטוי שאין לו מקבילה בעברית, כי ה

אל <mark>רייצ'ל קאסק</mark> הגעתי לאחר שנשאבתי אל כרכי ה"מאבק שלי" של קרל אובה קנאוסגורד. אני מציינת זאת משום שלטעמי קאסק וקנאוסגורד חולקות את העולם הספרותי של סוגת האוטוביוגרפיה. ההבדל ביניהן נעוץ בכך שאם אצל קנאוסגורד הזיכרון הפנומנלי (שהוא יצירה ספרותית ולא עניין עובדתי, כן?) שמור למניעיו, תחושותיו ועולמו הפנימי, הרי שאצל קאסק אותו זיכרון על-אנושי (שהוא בעצם בדיה מוחלטת, בדומה לקשב ולפתיחות שפיי מציגה למופת

כאחת שמתעניינת בספרות וכתיבה שמתי לב שקיימות חברות או יחידים המציעים את שירותיהם כמורים או מדריכים בקורסים לכתיבה יוצרת.
חלקם מורים, רבים מהם סופרים או פשוט אנשים שכתבו פעם רב מכר ומאז עפו על עצמם. אינני מתכוונת להיות צינית ולהשחיז סכינים, כולנו זקוקים לפרנסה ולהיות סופר, ובכן, אם לא זכית באיזה פרס חשוב או השתתפת בכנס שבו הודו לך אישיים חשובים ורבי מעלה שריפדו לך את הישבן בנוצות ומחמאות, אין מצב

קשה להסביר את סוד הקסם בכתיבתה של <mark>קאסק</mark>. היא נעה באופן משוכלל בין תיאור אירועים, תצפיות על רגשותיה בעת האירועים, ופה ושם תיאור האנשים שסביבה, כשלי התפיסה שלהם והפגיעויות שלהם. אנשים אצל <mark>קאסק</mark> הם פגומים, חסרים, חלקיים, והיפה הוא שהיא כוללת את עצמה בניתוח הזה, בהתבוננות העצמית הזו, אבל תוך שמירה על איזון. היא לא יורדת לפרטים במידה מעייפת, אלא רק במידה שמפגינה תובנות על החיים. היא לא שוכחת שהיא סופרת,

נסו לדמיין את עצמכם פורמים איזה סוודר, שטיח או כיפה. יש אגב איזו מדטטיביות ששמורה לפעולה הזו, היא מרגיעה ומטרידה בו זמנית. אך נניח לזה לרגע. לאחר פעולת הפרימה יהיו בידכם אותו סך חוטים שנדרש לסריגת היצירה, אך אחרת. הם יהיו שוב בכף ידכם חופשיים, אך במן קרזול משובש, המעיד על כך שהסתבכו בתוך חוטים של אחרים. משהו מכך נכח בי בספר "קווי מתאר".
פיי היא סופרת בריטית, כנראה מוכשרת דיה, שכן הוזמנה להנחות ק

כשאמרו לכיפה אדומה לא לדבר עם זרים, והיא בכל זאת דיברה, יצא מזה סיפור נורא מעניין ומותח.
כאן, בספר המדבר על דמות שמדברת עם הזרים אותם היא פוגשת, זה פחות מצליח.

הכתיבה אמנם בסדר גמור, ודי זורמת, כך שבזכותה שרדתי מספר לא מועט של עמודים. אבל הבעיה שלו, היא העלילה עצמה.
שהיא, איך לומר, די משעממת.
ציפיתי לדרמה מעניינת שתתפתח בעקבות המפגש עם הזרים ועם הסיפורים האישיים שהיא שומעת מהם, אבל מה שאותם

פתחתי את חופשת פסח והיה כיף. כרגיל עם ספרים - יש את הספר, יש אותך ויש את הנסיבות. רצה המזל והסתדרו כל הכוכבים בשורה. ספר עדין ויפה עם משפטי פנינה פזורים פה ושם. יש בספר תהליך איטי ומדוד שמתוכו ניתן לדלות על המספרת ומה היא חושבת על חייה. מסתבר שניתן להבין עליך הרבה מאוד מתוך מה שאתה מספר על האחר ומה אתה תופס ממנו. אינני יודע אם הספר ראוי לכל הסופרלטיבים בכריכה אבל בהחלט נהניתי. לא חובה אבל היה שווה