“זהו הרביעי בספריו של שיף שאני קורא, השני שפרסם. זה אינו הטוב בספריו, אבל ניכר בשיף שסיפור הוא בהחלט יודע לספר. ומה הוא מספר עתה?
אמוץ (זיגי) בן ארצי, זה עם הקוקו הבוהמייני, המביים סרטי תעודה שמעטים צופים בהם, מוצא תיק עם תמונות ושרטוטים של עיירה בפולין, שנמחקה מעל פני האדמה במלחמה ההיא. ז'ינוביץ' שמה. מי בא משם? אחד משה מרמלשטיין, שצילם באופן אובססיבי את העיירה, תושביה ונופיה. בנו יודי מורן הוא קבלן ידוע, בעל חברת בניה וגם בעל גבעה בשטחים, ליד קרני שומרון. זיגי איכשהו מתקשר ליודי הקבלן ובנו של הצלם, ומפה לשם קמה התוכנית לשחזר את הכפר המחוק בפולין ולהקימו מחדש בגבעה ההיא בשטחים.
הזמן הוא זמן הפיגועים של 2002, להגיע לעבודה בישראל אומר לעמוד במחסומים הכי קרובים שלוש שעות. בגבעה ההיא ניתן להקים את הכפר המשוחזר, יעבדו בו ערבים מהכפר הסמוך. אלה לא יצטרכו להגיע לישראל ולעמוד במחסומים, פרנסה תהיה להם, לדבר ביידיש לא יצטרכו משום שהנאמר ייאמר ברמקולים בהקלטה. בינגו, שיתוף פעולה תרבותי בין ישראל לפלשתינאים ואולי סלילת דרך להבנה נרחבת יותר.
משעשע אתכם?
שיף אינו כוס התה, שלא לומר ספר הקריאה המועדף על השידה ליד המיטה אצל רבים מקוראי העברית. אני כרגיל מקדם כותבים כאלה, המוציאים תחת ידם טקסטים נבונים, כתובים היטב ומרתקים.
לא תקראו?
כשכסף מתחבר לחלום, כסף של האחד וחלום של האחר, שלא לומר, אינטרסים (לא) זרים, משהו יפה יכול לצמוח.
האם צמח הכפר המשוחזר, שדובריו אינם יודעים מילה ביידיש?
עד מהרה מגיע קלסר עב-כרס, המכיל תמונות תושבי דודיא, שישחקו את תושבי ז'ילוניץ' בכפר המשוחזר. מאות תמונות הצטברו ונותר רק לקבל עוד תמונות של ילדים מתחת לגיל 14, שמטבע הדברים לא צולמו ע"י צה"ל כמחבלים פוטנציאליים. יגיעו ויצטלמו כתלמידי חיידר. אנשי מחשבים יושבים על המדוכה, ארכיטקטים על השחזור בקטן, בינתיים.
לא גאוני?
בסוף הכל נגמר בפיצוץ כיאה וכיאות לתקופה. גם עיקול בנקאי קטן משותף ארוך שנים ששלח ידו במעל.”